| נשלח ב-27/9/2004 09:52 |
 |
| |
הלכות לשון הרע לעיתונאים ולגולשים
הלכות לשון הרע לעיתונאים (ולגולשי פורומים)
הקדמה
חשוב לנסח הלכות לשה"ר לעיתונאים שעבודתם כרוכה בדיווח על מעשי הזולת ולכן קרובים להיכשל באיסור לשוה"ר. גם הגולשים בפורומים שונים שנושאם מידע הינם באותה סכנה.
גם רווחת הטעות לפיה לשון הרע הוא האיסור החמור ביותר התלוי בדיבור. אך פסק בפתחי תשובה 1 שיש איסור חמור יותר מאיסור לשון הרע והוא מניעת ידיעה העשויה לסייע לנפגע. אחריות כבדה נופלת על כתפי בעל המידע שמצד אחד עלול להיכשל בלשה"ר ומאידך עלול להיכשל באיסור חמור יותר והוא "אל תעמוד על דם רעך". וזו רעה חולה הגורמת להתרבות נוכלים רמאים וחנפים הסומכים על כך ששמם הטוב לא יפגע.
ניסוח ההלכות רק להעיר העניין. כל הערה והארה יתקבלו בברכה.
הלכות
א. איסור לשון הרע הוא המספר בגנות חברו2 אף על פי שאומר אמת ואיסורו חמור וידוע.
ב. אסור לספר לשון הרע גם על הציבור וישעיה הנביא אמר "בתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב" ונענש, ובפלא-יועץ3 כתב: "ואם גדול עונש לשון הרע למדבר על היחיד, על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכופלת למדבר על הרבים".
ג. אסור לספר לשון הרע אף על חילוני4 .
ד. מידע העומד להתפרסם יש האומרים שאין איסור בסיפור הדברים ולכן סיפור שנאמר בפני שלושה אין עוד איסור לספרו ובלבד שיספרו דרך אקראי ולא אם הכוונה לפרסמו יותר. אך כתב בח"ח שאין לסמוך על זה5 .
ה. פרסום מידע שכבר מפורסם בציבור לכל הדעות אין שייך בו לשון הרע.6
ו. כלל גדול בלשון הרע הוא שעיקר האיסור הוא כשהכוונה לבזות אבל כל שהדבר נעשה בכוונה שהיא לתועלת השומע, המספר או זה שסיפרו עליו, מותר על פי הגבלות מסוימות7 :
שידע זאת בוודאות (אך אין צורך דווקא שיראה בעצמו, אלא שהדבר יהיה לו ודאי על ידי עד נאמן וכדו'), שיהיה ברור לו שנחשב מעשה רע, הסיפור צריך להיות מדויק ללא שום תוספות, כוונת המספר תהיה לתועלת, שאי אפשר לפתור הבעיה ללא סיפור לשון הרע ושלא יגרם נזק רב יותר לחוטא, מאשר אילו בית דין היה מענישו.
ח. אם יכול העיתונאי לפרסם ידיעה מהימנה אודות מעשה עוול ועל ידי הפרסום יכול להציל עשוק מיד עושקו, וודאי את הציבור כולו, על ידי לשון הרע, אין זה רק היתר, אלא חובה עליו לעשות כן, והנמנע מזה חמור עוונו יותר מאיסור לשון הרע. וחובה זו כלולה בהלכת אל תעמוד על דם רעך ועוונו חמור יותר מאיסור לשון הרע. וז"ל פתחי תשובה8 : "האריכו בחומר איסור לשון הרע. וראיתי לנכון להעיר לאידך גיסא, שיש עון גדול יותר מזה, וגם הוא מצוי ביותר, וזהו מי שמונע עצמו מלגלות אוזן חבירו במקום שיש צורך להציל עשוק מיד עושקו, מפני שחושש לאיסור לשון הרע ... באמת שהנוהג כן גדול עונו מנשוא, ועובר על 'לא תעמוד על דם רעך'. והוא הדין גם לענין ממון, כי מה לי חותר מחתרת או שרואה את משרתיו של חבירו שגונבים ממנו, או שותפו שגונב מהעסק שלו, או שחבירו מטעהו ומאנה אותו במקח וממכר, או שבתמימותו מלוה מעות לאדם שהוא 'לוה רשע ולא ישלם'?... וכן בעניני שידוכין...כל אלו בכלל מצות השבת אבידה, אבידת גופו או אבידת ממונו. והדברים מסורים ללב, אם כוונת המספר לחבירו רעה, הרי זה בכלל איסור לשון הרע, אבל אם כוונתו לטובה להזהיר את חבירו ולהצילו מפח יקוש, מצוה רבה היא ותבוא עליו ברכה". וכן ח"ח הלכות רכילות9 : "אם אחד רואה שחבירו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחד, והוא משער שבוודאי יסובב לו ע"י זה ענין רע - צריך להגיד לו כדי להצילו מן הענין הרע ההוא"10 .
ט. אם ע"י סיפור לשון הרע ימנע נזק להבא גם מותר11 .
י. מותר לספר לשון הרע על אדם שגזל או עשק את חברו גם אם אין בזה לתקן את המעוות אלא רק למטרות חינוכיות, כדי "שיתרחקו בני אדם מדרך רשע"12 . מותר לספר גנות אדם לציבור אם המטרה היא לחנך את הציבור להתרחק ממעשה פסול13 .
יא. מותר לספר לשון הרע על מועמד בבחירות כדי שלא יטעו בו אם האנשים הבוחרים בו טועים בו14 . ולא גרע מההלכה "אם אחד רואה שחבירו רוצה להשתתף באיזה דבר עם אחד, והוא משער שבוודאי יסובב לו ע"י זה ענין רע - צריך להגיד לו כדי להצילו מן הענין הרע ההוא15 .
יב. מותר לספר לשון הרע כדי שיוכיחו את החוטא ויפרישו אותו מן האיסור.
יג. מותר לספר לשון הרע כדי להשקיט מריבה16 . ומצווה לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת.
יד. חנף, היינו כל אדם שהציבור טועה בו שהוא צדיק, מצווה לפרסם מעשיו ועל זה אמרו חכמים17 . מפרסמין את החנפים, מפני חילול ה'. וככל שהאדם ידוע ומפורסם כצדיק כן אדרבא מצווה יותר לפרסם מעשיו החמורים18 .
טו. אדם המוחזק לצדיק אבל נוהג הנהגה פסולה הרי שככל שאפשר שהציבור יטעה ללמוד ממעשיו הפסולים, ולמשל בממון בו נפוץ מנהגים פסולים, מצווה גדולה היא יותר לפרסם גנותו19 .
סיכום:
אסור: לשון הרע לגנאי גרידא.
מותר: לתועלת ולפי ההגבלות.
מצווה: לפרסם רשעת זה שעושה עצמו צדיק.
חובה: כל שיכול להציל אחרים ע"י פרסום לשון הרע.
_________ ________________
1 או"ח סימן קנ"ו
2 גנות: בשע"ת שע"ג, רי"ד, משמע שהוא כל שעובר על אחד מאיסורי תורה. אבל לפי הרמב"ם הל' דעות פ"ז, כולל כל שעלול לגרום לנזק לרעהו.
3 ערך לשון הרע
4 וכפסק החזו"א והבניין ציון שאין גדר רשע בזה"ז ע"פ רמב"ם ממרים פ"ג, אך לתועלת חינוכית וכדו' ראה להלן
5 רמב"ם הל' דעות פ"ז ה"ד, ח"ח הל' לשה"ר ט סעי' א-ב ובאר מים חיים ס"ק ג
6 ח"ח לשה"ר ד, באר מים חיים מא ובספר נצור לשונך טעה בזה ולא חילק בין באפי תלתי לדבר מפורסם. ולכאורה משמע שדבר מפורסם היינו שרוב אנשי המקום בו מספר הדברים יודעים מזה ולכן צ"ע לפרסם מעיר לעיר.
7 ח"ח לשה"ר כלל ד ס"ק טז וראה מאירי ב"ב לט ע"ב שאם אינו לכוונת לשון הרע - אין איסור בזה.
8 או"ח סימן קנ"ו
9 ט' סעי' א-ב
10 עי' שע"ת שע"ג רכ"א
11 שו"ע חו"מ שפח, ט בהג"ה וכן כתב בח"ח לשה"ר ב' באר מים חיים ס"ק א' ביחס לאדם שהתבייש ברבים מידי זולתו, שאם יש לו תועלת להבא, שלא יחרפנו עוד - מותר לחרפו ברבים.
12 ח"ח הל' לשה"ר י' סעי' ד
13 שם ד סעי' ח.
14 שם ה, באר מים חיים ס"ק ח, הל' רכילות ט.
15שם הל' רכילות ט' סעי' א-ב
16 ח"ח שם ה' ג' בהג"ה ע"פ ירושלמי פאה פ"א ה"א
17 יומא פו ע"ב
18 לפי הטעם שהביא רש"י שם והרבינו יונה בשע"ת שמצווה לפרסם כדי שאם תבוא עליו פורענות ידעו אנשים לתלותה במעשיו ולא יהיה חילול ה' שצדיק ורע לו
19 לפי הטעם שהביא רש"י ורבינו יונה: שיש לפרסם החנף כי מקצת בני אדם מכירים במעשיו וטועים לומר שאין שפלות לאיש בעבירות אלו, ולא נגרע מערכו במעשיו הרעים"
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 09:55 |
|
| |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 10:13 |
|
| |
מוישה
שמתי לב שבעוד החפץ חיים עמל בכל ספרו למעט את ההיתרים, אתה עמל לצמצם את האיסורים.
והדברים מסתברים, על הרקע של המצב הקודם לפירסום. החפץ חיים רצה להרחיק את האדם הפרטי מן העבירה. אתה מבקש להזכיר לאדם הציבורי - העיתונאי - שחובתו לפרסם כדי להציל אחרים מפגיעה.
אך כידוע עיתונאים הם זריזי עט, ומציגים חשדות מהר מדי. וכמדומה שזו בעיה מפורסמת בעולם, שהכל מספרים על חשד נגד פלוני, וטיהורו אינו זוכה לכותרות.
לפיכך בשעה שמדובר בחשד, יש להדגיש שוב ושוב שמדובר אך ורק בחשד, ואפשר שאין בכך מאומה. וכשמתברר הענין יש לפרסמו בכותרות לא פחות גדולות מהפירסום המקורי. וכאמור זה צריך להיות גדר הלכתי, ולא רק, נניח, אתי. ותמיד יש לשקול אם טובת הציבור היא לדעת כדי להיזהר.
ושמא יש להוסיף כאן קריטריון נוסף, שאני מהפך ושוקלו מזה זמן רב. יתכן שיש להבדיל בין אדם שיוצא אל הציבור לבין אדם שחי בפרטיותו. זו אבחנה שאפשר להבין בנקל. אדם ציבורי הוא זה שמבקש לזכות במעמד ציבורי ביודעין. כגון הפוליטיקאי. אדם כזה צריך לדעת שהוא מקבל על עצמו את הסיכון שבפירסום, והרי אנו רואים אותו כאילו חתם על חוזה עם הציבור ועם העיתונות שהוא מרשה לפרסם אודותיו חשדות בלבד (בכפוף להערה הקודמת).
מה מבדיל בין הסלבריטי על כורחו לפוליטיקאי מרצונו? יתכן שלא קל לענות על שאלה זו. אך על כל פנים יצאנו עם רווח נקי: הקביעה כי אדם שהולך ביודעין למשימה ציבורית, כגון מינוי לראש עיריה, מקבל על עצמו חשיפה של עניניו הפרטיים לעיני הבריות, ובכך הוא מתיר לספר עליו לשון הרע ואפילו חשדות לבד.
דינים העולים (הצעה בלבד):
א. מותר לספר חשדות על אדם ציבורי בתנאי שסיום הפרשה וטיהור שמו יפורסם באותו גודל של כותרת ובאותו מקום שבו פורסם הענין לראשונה. שנית, הפירסום על החשד יכלול בתחילתו, באמצעיתו ובסופו הבהרה שמדובר בחשד העשוי להתברר כחשד שווא.
ב. אדם שמקבל על עצמו להיות אדם ציבורי, כפוליטיקאי, רואים אותו כאילו חתם על כתב ויתור שמותר לפרסם אודותיו פרטים אישיים וחשדות.
ג. צריך עיון במי שהינו סלבריטאי על כורחו אם גם הוא כפוף לפירסומים כאלו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 10:22 |
|
| |
מיימוני,
באמת בשאלה האחרונה שלך אני מתייסרת, מי שמנהל/ת אתר פורנוגרפי, יש להזהיר ממנו, ולהוקיע את מעשיו ברבים.
סליב בעל כורחו זה נקרא? שהרי היא/הוא אינה/ו בוש/ה במעשיה/ו ויוצא/ת תחת ניקה/ו לרחובות בפרהסיה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 10:47 |
|
| |
לגבי סעיף י"ד, [לגבי פרסום החנפים], הדבר אמת אך כשיש חשש סמוך ונראה. ואם הוא ממש מושחת במידה שמזיק ומרמה אחרים, מצוה להרחיקו מקרב ישראל ופשוט.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 10:51 |
|
| |
כללית לגבי ההיתר הנשנה כמה פעמים - לשון הרע לטובת הציבור. אין זה חד משמעי, זה תלוי כמה נזק עושים לאותו מתפרסם. והרי כולם מודים שאם מרמה אנשים בסך שקל כל אחד, אין ראוי לגרום עליו הפסד של מאה אלפי שקלים, ויש לחפש דרכים אחרות.
או עכ"פ כולם מודים שאם ע"י הפרסום יש לחשוש שירדפו ויזיקו בגופו ונפשו אין היתר כלל לפרסם, וכל זה כבר מצד חשש נזק וממילא נהפך גם ללשון הרע.
ואל לנו לשכוח שעצם הפרסום הוא נזק נפשי גדול הנאמר בהרבה מאד כסף. וגם כאן הכלל של אין עונשין אא"כ מזהירין תקף לא פעם.
אגב, לענ"ד רוב הדברים שהם כביכול לטובת הציבור גם מזיקים לרמת הציבור המתעסק ברפש זולתו (גם כשזה "לתועלת"), ולרוב ידעו הציבור ממקום אחר.
תוקן על ידי - יהוסף - 27/09/2004 10:59:51
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 11:07 |
|
| |
יהוסף,
העניין בלהוקיע מפני...הוא לא בעיקרו לידע את הציבור, וההתעסקות עם רפש הזולת, אלא, פרסום גנות המעשה שלא יעשה!
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 11:26 |
|
| |
אמת, אך כל הנ"ל תקף עדיין גם כך.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 11:27 |
|
| |
מוישה'לה, אפשר לקבל הסבר על סעיף ג'?
תוקן על ידי - שחרית - 27/09/2004 11:27:36
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 12:46 |
|
| |
מיימוני
תודה על הערותיך
1.
בהתייחס ל"חשד" לפי ההלכה הפסוקה אסור לפרסם בכלל חשדות והתנאי הראשון הוא שהדבר יתברר בודאות.
אלא שבכל הקשור לעניני ציבור אין הפרסום על ה"חשד" אלא על המעשה שנעשה בעטיו, דהיינו "המשטרה חוקרת", היועה"מ חוקר חשד".
ועל כן יש כמה ציורים:
א. כאשר לעיתונאי באופן אישי ודאות, זה מוגדר עדיין "חשד" בלשון הרשויות המוסמכות. אך לו אישית הרי זה ודאי, ואין זה חשד כלל ושוב חוזר הדין של "לתועלת".
ב. כאשר גם לעיתונאי עצמו ספק, ודאי שאסור לו לפרסם, ועליו לחקור היטב או למסור למי שביכולתו לחקור.
ג. כאשר הגופים סבורים שיש בזה עניין דומה שמותר להודיע רק שחוקרים אבל להדגיש שזה רק חשד ואין שום הוכחה ממשית ואז אין זה גורם נזק, שהרי אלו מעשים שבכל יום שהמשטרה חוקרת על דברים של מה בכך אלא שוב יש להדגיש שאין שום ודאות ולכן אינו מוגדר לשוה"ר (כהגדרת הרמב"ם)
ד. והאמת שזה נושא קשה מבחינת לשוה"ר וכהסתמכות על היתר הפרסום יש לצרף עניין ה"ידוע ברבים".
ה. בהתייחס להיתר של פרסום על איש ציבור לעניו"ד איש לא מוחל על כבודו וההיתר היחיד לפרסום לשוה"ר הוא מחמת תועלת הציבור לכן ענינים אישיים אסור לפרסם אלא אם יש בזה תועלת.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 12:47 |
|
| |
איקה
מי שאינו בוש במעשיו, ולכן אין בפרסום לגרום לו כל נזק, אין בזה לשון הרע, לפי דעת הרמב"ם (ולפי השע"ת צ"ע.)
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 12:55 |
|
| |
יהוסף
דבריך נכללים בתנאים שהבאתי בשם הח"ח
שחרית
כל ההיתרים ללשון הרע שייכים למי שמוגדר רשע שאין בימינו.
כבר כתבו כמה אשכולות הלכתיים בנושא. ואולי לינקזעצר יגאלם מאפילת השכחה.
אך עם זאת, כאמור, למטרות חינוכיות מותר.
.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 13:03 |
|
| |
למוישה גרויס
להערות 8-10, תוכל להוסיף גם את דברי הרב עובדיה יוסף, בשו"ת יחווה דעת חלק ד סימן ס, הדן בנושא זה כששאלתו היא:
שאלה: המשתדל להשיג רשיון נהיגה, והוא חולה במחלה סמויה שאינה מתגלית על ידי בדיקת רופא רגילה. האם מותר לרופאו האישי או למי שיודע בבירור על מחלתו, להודיע על כך למשרד הרישוי, למנוע בעדו השגת הרשיון בכדי שלא יגרום לתאונות ואסונות בנהיגתו, או שמא יש בזה איסור משום רכילות ולשון הרע?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 14:06 |
|
| |
מוישה, בלבלת אותי עוד יותר... האם אתה אומר מה שאני חושבת שאתה אומר?
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 14:18 |
|
| |
למוישה.
לשון הרע אינה הלכה יבשה, שאלה של מותר ואסור.
מה תאמר על מי שמרכל כל היום על רשעים הלכתיים תקנים, או על מי שמוריד ואינו מעלה אנשים שהם מוגדרים ככאלה. והוא דומה לשאלה שבאשכולו של ממללא.
האם הוא עושה כהלכה?
*******
לשאול.
לתשובתך לשחרית, להלן.
האם על אחיך שאתה חושב שאינו אחיך, חלים דיני הוצאת לשון הרע על אחיך?
תוקן על ידי - נישטאיך - 27/09/2004 14:32:37
|
|
|
|
| נשלח ב-27/9/2004 14:19 |
|
| |
כתוספת והרחבה,
כדאי לראות במאמרו המפורט מאד של הרב עזריאל אריאל ב'צהר' על נושא לשון הרע בעיתונות ובפוליטיקה.
מיכי
|
|
|
|
|
