"סתם שיר" - התנ"ך - בעיניי משוררים

מה שנוגע / אבות ישורון

מה שנוגע מי שעוזב את הבית (ויאבד לבית הביטחון העצמי)
הוא שורף בית, זה נכון. אך את הגשר לבית לא שורף
הגשר נחוץ לעבור אל השרוף
שוב ושוב

שם התפרצות
כאן התפרצות
על מה אתפרץ אני חיה שפוכה
אמי שרופה החזיקה פוטוגרף בחזה

אני בא דרך גשר מילים
ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל – לא דרך המילים?
מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו – לא דרך הגשר?
בתחילה באות המילים ורוחצות את עצמן. אחר כך מתרפקות,
אוחזות בבגדים.

אני בא דרך גשר של ניר מכתבים של אמי
שוב ושוב: הלוא כמה יש עוד כבר מתי לראות אותך?
הלוא כמה כבר נשאר עוד כבר זמן שיכולים לראות אותך?
כל בקשותיה נענו בסירוב. שרופה החזיקה פוטוגרף בחזה

אני בא מן הבית עובר דרך הגשר בא לבעיה.
קראתי פסק וזה אומר לי: "או
שתמצא לעצמך מקום אחר בעולם ותלך
לשם"

כך אמר
בן הגר
איסמעיל פהמי
בן המצרית.

לא הלכתי
לאמי.
אלך
למקום אחר?





תוקן על ידי - איקה - 14/10/2004 12:27:37

רוצה לומר / אמיר גלבוע



לירושלים עירי רציתי לומר בקול
מילים שאני לוחש על לבה
שתשמענה גם אזניי אשר רוחש לה לבי

לבדו / נתן זך

לא טוב האדם לבדו
אבל הוא לבדו בין כה וכה
הוא מחכה והוא לבדו
והוא לבדו יודע
שגם אם יתמהמה
בוא יבוא.

איקה

רָחֵל / רחל המשוררת



הֵן דָּמָהּ בְּדָמִי זוֹרֵם,

הֵן קוֹלָהּ בִּי רָן –

רָחֵל הָרוֹעָה צֹאן לָבָן,

רָחֵל – אֵם הָאֵם.



וְעַל כֵּן הַבַּיִת לִי צַר

וְהָעִיר – זָרָה,

כִּי הָיָה מִתְנוֹפֵף סוּדָרָהּ

לְרוּחוֹת הַמִּדְבָּר;



וְעַל כֵּן אֶת דַּרְכִּי אֹחַז

בְּבִטְחָה כָּזֹאת,

כִּי שְׁמוּרִים בְּרַגְלַי זִכְרוֹנוֹת

מִנִי אָז, מִנִּי אָז!



תרפ"ו

אֵלִיָּהוּ / רחל

כַּעֲלִיַּת הַקִּיר שֶׁל אֵלִיָּהוּ
חַדְרִי בִּמְרוֹם הַגָּג. וּלְעִתִּים
אֲנִי הוֹגָה בּוֹ, בַּיָּשִׁישׁ הַפֶּלִאי,
הַמְחַיֶּה מֵתִים.

וַיִתְמוֹדֵד עַד שֶׁבַע עַל הַיֶּלֶד,
קוֹל תְּפִלָּה קוֹרֵעַ וְהוֹלֵךְ,
וַיָּשָׁב אֶל הָאֵם הַמְקוֹנֶנֶת:
"רְאִי, חַי בְּנֵךְ".

מֵתַי שֶׁלִּי! הוּא לֹא יָבוֹא כְּקֶדֶם,
לֹא יִשְׂתָּרֵעַ עֲלֵיכֶם וּפִיו – יְקוֹד,
קָרִים אַתֶּם, וְקוֹל וְקֶשֶׁב אָיִן,
וְלֹא תָקוּמוּ עוֹד.

כ"ט טבת, תרפ"ח

יוֹנָתָן / רחל

טָעֹם טָעַמְתִּי – – מְעַט דְּבַשׁ
הִנְנִי אָמוּת
(שמואל א', י"ד, מ"ג)

מִבַּעַד לְדֹק מֶרְחַקִּים – צֶלֶם עָנֹג,
נַעַר רַךְ בְּתִלְבֹּשֶת-הָדָר;
לֵב-אֱמוּנִים, לֹא נָטַשׁ רֵעַ בַּצָּר.
וּבַקְּרָב אָחוֹר לֹא נָסוֹג.

וְעָלֶיךָ לָמוּת יוֹנָתָן?... מֶה עָגוּם
נְתִיב אָדָם בָּעוֹלָם הַזּוֹעֵם!
עַל כֻּלָּנוּ בִּמְחִיר הַחַיִּים לְשַׁלֵּם
אֶת מְעַט הַדְּבַשׁ הַטָּעוּם.

סוף תרפ"ח

תנ"כי פתוח / רחל

תְּנָ"כִי פָּתוּחַ בְּסֵפֶר אִיּוֹב.
– אִישׁ מֻפְלָא! לַמְּדֵנוּ גַם אָנוּ
לְקַבֵּל אֶת הָרַע כְּקַבֵּל אֶת הַטּוֹב
בִּבְרָכָה לָאֵל שֶׁהִכָּנוּ.

לוּ כָּמוֹךָ נֵדַע בְּהֶגֶה וָהִי
לְפָנָיו לִשְׁפֹּךְ אֶת הַשִּׂיחַ,
וְכָמוֹךָ נָבוֹא בְּחֵיקוֹ הָאַבְהִי
אֶת הָרֹאשׁ הֶעָיֵף לְהַנִּיחַ.

חשון, תרצ"א

יוֹם בְּשׂוֹרָה / רחל

וְאַרְבָּעָה אֲנָשִׁים הָיוּ מְצֹרָעִים
פֶּתַח הַשָּׁעַר – – – וַיֹאמְרוּ אִישׁ
אֶל-רֵעֵהוּ: – – – הַיּוֹם הַזֶּה יוֹם-
בְּשֹׂרָה הוּא (מלכים ב', ז', ג-ט)

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הָאוֹיֵב הַנּוֹרָא
אֶת שֹׁמְרוֹן הֵבִיא בְּמָצוֹר;
אַרְבָּעָה מְצֹרָעִים לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרָה.
לָהּ בִּשְּׂרוּ בְּשׂוֹרַת הַדְּרוֹר.

כְּשֹׁמְרוֹן בְּמָצוֹר – כָּל הָאָרֶץ כֻּלָּהּ,
וְכָבֵד הָרָעָב מִנְּשׂא.
אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׂוֹרַת גְּאֻלָּה,
אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָבוֹא.

הַטָּהוֹר יְבַשֵּׂר וְגָאַל הַטָּהוֹר,
וְאִם יָדוֹ לֹא תִמְצָא לִגְאֹל –
אָז נִבְחָר לִי לִנְפֹּל מִמְּצוּקַת הַמָּצוֹר
אוֹר לְיוֹם בְּשׂוֹרָה הַגָּדוֹל.

נאסף תשרי / נתן יונתן

מת אב ומת אלול ומת חומם
גם נאסף תשרי ומת עימם
רק נשארה גחלת עמומה
של אהבת הקיץ הגדומה.

אל מערת דוד השונמית
תצמיד את ירכיה הקרות
אל חום האבנים שעל קברו.

וילד זר הולך ותר כמו שאול
את עקבותיו של אב ושל אלול
ובעמום הוא מחפש את הצלול.

לך ילד לך, אולי בסוף המערב
בין ים ויבשה, בין אב לסתיו
יאור שלך יאיר בין חטאיו.

חטאי האיש והאישה והנחש
חטאת דוד באוריה, כבשת הרש
ויונתן ויערת הדבש.

מת אב ומת אלול, הקיץ שב
סיפור שלך ילדי, מתחיל עכשיו
עם כל הדבש והנחש והאישה.

אני רוצה לבלבל את התנ"ך / יהודה עמיחי

מטוס עובר מעל התאנה
אשר מעל לאיש אשר תחת תאנתו
הטייס הוא אני והאיש תחת התאנה הוא אני
אני רוצה לבלבל את התנ"ך

אני מאמין באילנות, לא כמו שפעם האמינו,
אמונתי קטועה וקצרת מועד
עד האביב הבא, עד החורף הבא,
אני מאמין בביאת הגשם ובבוא השמש.
הסדר והצדק מבולבלים: טוב ורע
על השולחן לפניי כמלח וכפלפל
הכלים כל כך דומים. אני כל כך
רוצה לבלבל את התנ"ך. העולם
מלא דעת טוב ורע, העולם מלא לימוד:
ציפרים לומדות מן הרוח הנושבת
ומטוסים לומדים מן הציפורים
ובני האדם לומדים מכולם ושוכחים.

האדמה אינה עצובה משום שמתים קבורים בה.
כשם ששמלת אהובתי אינה שמחה
שהיא חיה בתוכה.

ילדי בני אדם הם עננים
ואררט הוא עמק עמוק
ואני לא רוצה לחזור אל ביתי
כי אל הבית מגיעות כל הבשורות הרעות,
כמו בספר איוב.

הבל הרג את קין ומשה נכנס
לארץ המובטחת ובני ישראל נשארו במדבר.
אני נוסע במעשי המרכבה של יחזקאל
ויחזקאל עצמו רוקד כמרים הנביאה
בגיא העצמות היבשות.
סדום ועמורה מתפתחות
ואשת לוט היתה לנציב סוכר ודבש
ודויד מלך ישראל חי וקים
אני כל כך
רוצה לבלבל את התנ"ך.

רוב תודות.

מצורף קובץ

דרור פימנטל:

מתוך "הזמן" / יהודה עמיחי


אלוהיי, הנשמה שנתת בי
היא עשן
משרפת תמיד של זכרונות אהבה.
אנו נולדים ומיד מתחילים לשרוף,
וכך עד שהעשן כעשן יכלה.