| נשלח ב-18/10/2004 16:36 |
 |
| |
אראל,
ממה בדיוק הזדעזת? מהסיטואציה, מהפסיקה, מכך שאינך מקבל את הפסיקה.
איזו ברירה היתה לרבנים? לומר שזה יהרג ואל יעבור?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2004 17:41 |
|
| |
הזדעזעתי מכך שהרב מונק דן בשאלה רק מצד איסור סירוס, ולא מצד עצם הפגיעה הגופנית בחפים מפשע.
בעמוד 2 הוא פוסק, שאסור לרופא יהודי לסרס גברים, אך מותר לו לסרס נשים. לפי הפסיקה הראשונה, ברור שלא מדובר כאן במצב של "פיקוח נפש" עבור הרופא (אחרת היה מותר לו לסרס גם גברים, כי איסור הסירוס לא דוחה פיקוח נפש). כלומר, הרופא יכול לסרב לבצע את הניתוח.
אם כך, מדוע הרב לא אוסר לגמרי את הסירוס, מעצם העובדה שמדובר כאן בפציעה של אנשים בכפיה?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2004 17:44 |
|
| |
סלח לי על חוסר התייחסות להודעה שלך, פשוט רציתי לדעת אם אתה אראל סגל שכותב בסופשבוע?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2004 18:49 |
|
| |
אראל סגל,
1. בקריאה ראשונה זה מזעזע, ובקריאה שנייה ברור שאריק צודק.
2. אגב, יש לך טעות חמורה. גם בעת פיקוח נפש שלך, אתה כרופא לא יכול לסרס אותי. אמנם לגבי ממון שיטת רוב הראשונים שאדם יכול להציל עצמו בממון חבירו ולשלם לו (פרט לשי' רש"י ב"ק ס' ע"ב, שבכלל אסר זאת). אולם לגבי גופו של חברו, ללא ספק אסור להציל עצמו בנפש חבירו, ולא בגוף חבירו.
על כן, ברור שאריק צודק.
אמנם בעת רגיעה היה מקום להוסיף התיחסויות מוסריות ולא להגביל את הדיון רק לאספקט ההלכתי, אולם אינני יודע מה התנאים ששררו שם, ותחת אלו מגבלות הוא פעל וכתב. ועוד לא ברור עד כמה היה ידוע לו שהגנטיקה לא מעבירה את תכונות הפשיעה וכדו' (הנחות עובדתיות, שייתכן שהוא קיבל אותן כנכונות).
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2004 18:56 |
|
| |
אמיר: לא. העיתונאי כותב את שם המשפחה שלו עם גרשיים.
מיכי: אם אסור לאדם להציל עצמו בגופו של חברו, מדוע הרב מונק התיר לרופא יהודי לסרס נשים בכפיה?
ואם הוא פעל תחת מגבלות שחייבו אותו להתיר, איך ייתכן שהוא אסר לסרס גברים?
אני הבנתי, בקריאה ראשונה, שהרב פעל מתוך הנחה שהעיקרון "דינא דמלכותא דינא" חל גם על גוף, ולכן אם השלטון החליט לפצוע אדם מסויים בכפיה, מותר לסייע לו (כפי שמותר לסייע בגביית מיסים וכד'), והבעיה היחידה שיכולה להיות בכך היא בעיית הסירוס. זה מה שזעזע אותי.
ייתכן שלא הבנתי נכון.
תוקן על ידי - אראלסגל - 18/10/2004 19:05:03
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2004 22:49 |
|
| |
מיכי
דומני שהדעה הרווחת אז , גם מחוץ לגרמניה הנאצית, היתה שהגנטיקה משפיעה באופן מכריע גם לגבי פשיעה וכדו'.אם אינני טועה, גם בארה"ב היו מקומות שבהם סורסו משוגעים (אמנם איני זוכר אם זה היה בכפייה או על ידי שכנוע ויבואו ההיסטוריונים שבפורום וירחיבו).
|
|
|
|
| נשלח ב-18/10/2004 23:05 |
|
| |
הרב מיכי,
אחרי בקשת המחילה,
כתבת:
"אמנם לגבי ממון שיטת רוב הראשונים שאדם יכול להציל עצמו בממון חבירו ולשלם לו (פרט לשי' רש"י ב"ק ס' ע"ב, שבכלל אסר זאת). אולם לגבי גופו של חברו, ללא ספק אסור להציל עצמו בנפש חבירו, ולא בגוף חבירו."
ה"ללא ספק" איננו נכון. שכן:
1. ר' משה אבן חביב ב"תוספת יום הכיפורים עמ"ס יומא פ"ב: כתב להפך, שאדם כן רשאי להציל חייו במחיר איבר של חברו.
2. חבר ראשונים ואחרונים סוברים שאדם שלם רשאי להציל עצמו אפילו בחייו של טריפה בעל חיי שעה בלבד. וזה בודאי חמור יותר מהצלה במחיר איבר חבירו. כאשר החולקים בטריפה סופרים שאין היתר פיקו"נ במקום נטילת חיים. (כמה הסברים נאמרו בכך, אך אין כ"מ.)
3. הסוברים כך בטריפה הם: המאירי בביה"ב סנהדרין ע"ב:, שמתיר לעבור על גרם רציחה (מסירה) "שהרי ההורגו פטור"; התפארת ישראל, יומא סוף פ"ח בבועז, וכמותו משמע גם בשטמ"ק נדרים כ"ב.; מנחת חינוך מצוה רצ"ו; שו"ת בית יצחק (שמעלקיש)יו"ד, ח"ב, סי' קס"ב, ועוד.
4. מן הסברא, למ"ד שאדם רשאי להציל נפשו בממון חבירו, היינו שפיקו"נ דוחה גם איסורים שבין אדם לחבירו.
ואם כן, מה לי איסור גזל, מה לי איסור מזיק (שלדעת ר' יונה ריש מסכת אבות כל איסור מזיק הוא משום לא תגזול), מה לי איסור חובל, (לא יוסיף) שגם הם איסורים שבין אדם לחבירו, שאינם כלולים בג' עבירות חמורות.
5. ניתן להבין את החולקים (אפילו בלא נטילת חיים, כלומר לגבי איבר) בשני אופנים:
א. לדעת ר' יונה בשערי תשובה שיהרג ולא יעבור בהלבנת פנים משום שחיוורון הפנים (עקב עצירת חלק מזרימת הדם) הוא אביזריהו דע"ז, יתכן שהוא הדין שיהרג ולא יחבול.
ב. יתכן שסברתו הידועה של הרדב"ז לפטור מן החובה להקריב איבר להצלת הזולת, מטעם הנלמד מ"דרכיה דרכי נועם", קיימת לא רק לגבי פטור, אלא גם לגבי אסור הכפיה.
6. על כל פנים, ההתבטאות "אולם לגבי גופו של חברו, ללא ספק אסור להציל עצמו בנפש חבירו, ולא בגוף חבירו" – ללא ספק איננה נכונה.
ר"מ
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-21/10/2004 00:16 |
|
| |
רמבמז"ל,
התכוונתי ללא ספק לדעתי שלי, ואני עדיין חושב כך (על אף שלא הכרתי את הדעות שהבאת, ומעתה דין רב יש לך אצלי).
הסברא שלי אינה אחת מאלו שהעלית, אלא שממון הוא ניתן להישבון (עד שבכלל יש ספק האם הגוזל ע"מ להחזיר עובר איסור, והדברים עתיקים), והראיה שיש חובה להחזיר את הממון שלקח כדי להינצל. משא"כ בגוף, שאינו ניתן להישבון.
פעם שמעתי מישהו אומר לחברו כאשר הוא ראה אצלו ספר שנכסף אליו, שיש לו שתי אפשרויות: או לעבור על לא תחמוד והספר יישאר אצל בעליו, או לעבור על לא תגזול ושהספר יהיה אצלו.
אני אמנם יודע שזה טיעון הלכתי לא נכון מכמה טעמים. אולם נניח שאין איסור לא תחמוד אם הוא לוקח את החפץ, האם זהו טיעון הלכתי תקף? לשיטתך נראה שכן, אולם לענ"ד נראה פשוט שלא. והסיבה? מכיון שאדם לא יכול לקחת משהו ממישהו אחר רק מפני שיש לו חשבון הלכתי שלו מה עדיף לו.
לשון אחר: הנטילה ממישהו אחר אינה מבוססת עלאיסור לא תגזול, אלא להיפך. האיסור ההלכתי מבוסס על חוסר האפשרות לקחת (תורת המשפטים של הגרש"ש בשער ה'). ולפי"ז פשיטא שאין כל היתר ליקח איבר של מישהו, או לחבול בו.
ומעבר לסברא, ניתן להביא ראיות מראשונים בסוגיית ב"ק. בכל אופן, בודאי ההנחה של אראל סגל שאם זה פיקו"נ אז פשיטא שזה מותר, אינה.
אמנם אני מקבל באהבה את התוכחה המסותרת של מר, שלא היה לי לכתוב פשיטא, כשיש פוסקים שמתירים.
מיכי
תוקן על ידי - mdabraham - 21/10/2004 0:17:45
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2004 01:05 |
|
| |
הרב מיכי,
1. ענוותך תרבני.
2. כתבת:
"לשון אחר: הנטילה ממישהו אחר אינה מבוססת על איסור לא תגזול, אלא להיפך. האיסור ההלכתי מבוסס על חוסר האפשרות לקחת (תורת המשפטים של הגרש"ש בשער ה').
ולפי"ז פשיטא שאין כל היתר ליקח איבר של מישהו, או לחבול בו.
לכאורה, ר"ש שקאפ בשער חמישי כתב להיפך מדבריך. הגרשש"ק אמנם קובע שם שקיימים דיני משפט הקודמים לתורה, דינים שקובעים, בין היתר, בעלות. אך כדי לאסור את הפגיעה בבעלות המשפטית שקדמה לתורה, נזקק רשש"ק לכך שבאה תורה ואסרה בלאו ד"לא תגזול" לפגוע בבעלות.
(גם בני נח נזקקו לאיסור גזל, כדי לאסור פגיעה בבעלות שקדמה לאיסור, ואכ"מ).
וז"ל הגר"ש שקאפ בשערי ישר שער ה' פרק א':
"והנה הלאו של איסור גזל הוא שלא יגזול איש מחברו דבר שעפ"י תורת המשפטים הוא של חברו"
ומכאן, שבמקום בו איסור גזל לא קיים, הגזל מותר, ולא כמו שכתבת.
גם ראיה לדבר משיטת רבן גמליאל בירושלמי ב"ק, פ"ד ה"ג; ות"ק דברייתא ב"מ קי"א:; וכן הובא בבכורות י"ג: שלמ"ד שאיסור גזל לא נאמר בעכו"ם, גזילו מותר. והיתר זה קיים למרות שלפי דיני הקניינים הדבר שייך לו.
יתר על כן, לפי דעת היחיד של ר"א ממיץ ביראים סי' תכ"ב, אף למאן דמתיר ג"ג, לא יוצא בו חובת ד' מינים דבעינן לכם, הרי שמבחינה קניינית הדבר נשאר קניינו של הגוי(!) אף שהגזל מותר למאן דמתיר ג"ג. ולדעת הגהות רעק"א על שו"ע או"ח תרל"ז סעי' ג, גם הרמב"ן במלחמות הכי ס"ל.
(דעת היראים הובאה במקומות נוספים רבים. ביניהם: מגן אברהם תרל"ז ס"ק ג'; מרחשת ח"ב, סי' כ"ט, וסי' ל').
3. יתכן שלבך נוטה לסברא "דרק המצוות התירה תורה במקום פיקו"נ, ולא מה ששיך לחברו".
אכן זו בדיוק סברת האוסרים להציל עצמו בממון חבירו. ולדעת רוב ראשונים כמו שכתבת, וכן לדעת רוב הפוסקים ביניהם הנודע ביהודה, החת"ס ובימינו הרש"ז אויערבך להלכה, פיקו"נ דוחה גם איסורים שבין אדם לחבירו, אפילו אם ודאי שלעולם לא יוכל להחזיר, כמו למשל, ניוול המת, שאיסורו בין אדם לחבירו ולעולם לא יוכל להשיב.
לכן אין ספק שניתן ללמד זכות על הכרעתם של רבני אשכנז בהיותם תחת מגף הצורר ימ"ש במצב של פיקו"נ.
4. הערת-אגב לגבי האימרה על "לא תחמוד". האם לדעתך יעבור על לא תחמוד מי שחמד בליבו אך התגבר על חמדתו ולא עשה דבר להעביר אליו את החפץ הנחמד?
שלך
ר"מ
|
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2004 02:10 |
|
| |
רמבמז"ל,
דבריך עומדים בסתירה מפורשת לדברי הגרשש"ק. הוא כותב להדיא בכמה מקומות בשער ה' שגזל גוי אסור לפי דיני המשפטים גם למ"ד שאין בזה איסור הלכתי.
וגם הלשון שלו אשר הבאת אינה ראיה כלל לדבריך, שהרי הוא רק קובע את הגדר: שהתורה אסרה בלאו דלא תגזול כל מה שיש עליו איסור משפטי. אולם אין שם טענה שהלא תגזול הוא שאוסר את המעבר על הגדר המשפטי. הרי תירוצו הידוע על מהר"י באסן (למה לא להחמיר בספק גזל, אלא ספק ממון לקולא) הוא שכשהמשפט קובע גדר כמו הממע"ה אז גם לא יהיה איסור לא תגזול.
ואכן זכורני דכד הווינא טליא תמהתי עליו מהמג"א (היראים), שהוא עצמו מביא דבריהם בשער ה', ושמהם משמע להיפך מדבריו. אולם הוא כנראה מפרש דבריהם גם באותו אופן. שלא יוצאים יד"ח באתרוג שגזול מגוי גם למ"ד שגזל גוי מותר, שכן הוא מותר הלכתית אך לא משפטית. והן הן דבריי.
וכעת אין עיתותיי בידי לעיין בזה. בכל אופן, כדאי לקרוא את מאמרו של אבי שגיא על עניין זה ב'דעת' (34?).
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-22/10/2004 10:49 |
|
| |
הרב מיכי,
אנא בכח גדולת ימינך, צטט עם "..." אפילו פסקה אחת, ואוליך כליך אחריך לבית המרחץ.
שהרי לפי הבנתי, הגרשש"ק מדבר רק על דיני בעלות ועל דיני חיובים שקדמו לתורה, ולא על איסורים.
לכן רק ציטוט מפורש רשאי להחליף את הרשום בתאי האפורים.
ר"מ
|
|
|
|
| נשלח ב-24/10/2004 12:50 |
|
| |
רמב"ם,
הוא כותב את שני הדברים. יש לכך עשרות ראיות מדבריו, ורק כדי שאזכה לטרמפ לבית המרחץ, אביא כמה לדוגמא (המובאות מכרך ב, שער ה).
1. כבר בעמ' א': "דקודם שחל עלינו מצות ה' לשלם או להשיב, צריך שיוקדם עלינו חיוב משפטי". ודוק', לא הגדרת בעלות, אלא חיוב משפטי.
2. בעמ' ז': "ואם נאמר... שבלעדי המצוה אין כל זכות למלוה על הלוה, איך אומר הכתוב ש"אתה ושה בו וציא"? הלוא מה שיש לו הכח להיות נושה בו הוא רק על ידי המצוה הזאת שאמרה תורה...ולפיכך מוכיחים הדברים שהשיעבוד והזכות קדים למצוה".
3. עמ' כ': "למ"ד גזל נכרי מותר, אין לו שום זכות וכח לגזול את הנכרי".
4. עמ' קע"ג: הוא דן על השבת אבידה, ששם מתעוררת סתירה בין דיני המשפטים (ומוכח שאינם רק הגדרה אלא חיוב גמור) לבין ההלכה, ותמיה:
"איך אפשר שיחזיק המוצא אבידה את החפץ מחמתו, משום שרוצה לקיים מצוותו לשמים, אם הטוען זוכה ליטול את החפץ על פי תורת המשפט. והיכן מצינו כה"ג שיהיה אדם רשאי לגזול שלא במשפט כדי לקיים מצוותיו לשמים?".
יותר מכך, הרי כבר בפתיחה (עמ' ד') הוא מקשה: "והוא דבר תמוה. איזה הכרח וחיוב על האדם יהיה לעשות דבר בלי ציווי ואזהרת התורה?".
ודו"ק! "הכרח וציווי בלי אזהרת התורה".
קדימה, בית המרחץ קורא לנו!
אמנם מדיני המשפטים אני מוחל לך על התחייבותך, והוי כאילו פרעת. ובאמת יש לדון האם דבריך דמו למה דאיתא בשבועות שר' אמי ור' אסי נשבעו מה אמר רב, והתבר שחד טעה והשני צדק, והגמרא פוטרת מדין "האדם בשבועה" פרט לאנוס. דלכאורה מוכח שמי שמבטיח בגלל שלא ידע, או טעה, לא מחויב. ויש לחלק בקל, ואכ"מ.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-24/10/2004 13:54 |
|
| |
הרב מיכי,
כנראה שלא כל כך פשוט לזכות בהולכתי את כלי כת"ר לבית המרחץ.
שהרי הגרשש"ק בשערי ישר מבדיל בין דיני המשפטים לדיני האיסורים והמצוות (מצוות – להבדיל מחיובים משפטיים, וכפי שיתבאר להלן).
דיני המשפטים כוללים גם קביעת בעלות של עצם בעין, כלומר הקביעה מי הוא הבעלים המשפטי של העצם; וגם קביעת חיוב, דהיינו קביעת הבעלות על הזכות הנובעת מהחיוב, כלומר הקביעה מי הוא הבעלים המשפטי של הזכות הזו.
המשותף לקביעת בעלויות אלו, הוא בכך שהם מגדירים לנו את הסדר המשפטי "הטבעי". אך אין בעצם קביעת הסדר הטבעי הזה שום קביעת איסור להפר אותו (את הסדר) בעת צורך כל שהוא.
לאיסור אמיתי בהפרת הסדר המשפטי הקדום אנו נדרשים, גם לדעת הגרשש"ק, לאיסורי התורה כלא תגזול, ולציווי לכבד זכות הזולת ולשלם חובות ("פב"ח מצוה"), וכדומה.
דאתינן להכי, אחזור על מה שכתבתי בשאלתי כשבקשתי ציטוט "...":
"שהרי לפי הבנתי, הגרשש"ק מדבר רק על דיני בעלות ועל דיני חיובים שקדמו לתורה, ולא על איסורים." ע"כ לשון בקשת הציטוט.
וכשעיינתי בציטוטיך נראה לי, לפחות לכאורה, שכל ציטוטיך אינם על "איסור" משפטי קדום, אלא על בעלות או חיוב משפטי קדום, שכאמור אין בו אלא קביעת הסדר המשפטי של בעלות על חפץ ועל זכות, אך אין בו כשלעצמו שום קביעת איסור על הפרת הסדר הזה בצורך כל דהו.
ולציטוטיך בפירוט:
1. עוסק ב"חיוב המשפטי" שכאמור איננו עונה לבקשתי.
2. עוסק ב"שיעבוד וזכות" כנ"ל.
3. עוסק ב"זכות וכח". לגבי זכות – כנ"ל. לגבי כח – הכוונה לכח משפטי הדומה לזכות, וכנ"ל.
4. הציטוט מחייב עיון במקור. הספר אינו תחת ידי כרגע, ובל"נ אעיין בו אח"כ.
5. [יותר מכך]: כנ"ל ב 4.
הווי אומר, ציטוטים 1-3 אין בהם כדי לזכות בהולכתי כליך לבית המרחץ.
ציטוטים 4-5 יבדקו בל"נ, (אף שיהיה זה נדר גדול לאלוקי ישראל באם אשמיט את הבל"נ), אך סביר שלא ישנו את המצב.
ר"מ
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/10/2004 01:26 |
|
| |
רמב"ם,
ראשית, אתה ודאי צריך לבדוק את הציטוטים 4-5.
שנית, גם באשר לשושת הראשונים, אינני רואה מקום לחלק בין בעלות על זכות לבין הזכות. מהי המשמעות של בעלות שלא מממשים אותה (משפטית, לא איסורית כמו באיסוה"נ).
על כן ברור שבעלות על זכות היא זכות בעצמה, וממילאין להפר אותה. וכן מוכיחים ציטוטים 4-5.
אינני רואה איזו טענה עוד אני יכול להוכיח בדעת הגרשש"ק. האם תוכל לנסח את הטענה שאתה רוצה שאוכיח מדבריו?
האם אתה מצפה שאוכיח שיש חיוב של מצווה, אלא שאינו 'לא תגזול'. החיוב הכלל אנושי, שאינו מצוה במובן ההלכתי אלא חובה אנושית (שההלכה מכירה בה, כדברי הגרשש"ק), שחל על כל בן אנוש, חל גם על יהודי (לפחות זה שרוצה להיות בן אנוש).
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-26/10/2004 01:46 |
|
| |
הרב מיכי,
1. עיינתי גם בציטוט 4 וגם בציטוט 5, וחזרתי ועיינתי בהם, ועדיין טרם נתחייבתי להיות כיהושע שהוליך כלי משה לפניו לבית המרחץ. (וכשאופציית החיוב העתידי עדיין קיימת, השאלה האם מחילתך יכולה להועיל לפטור מחיוב עתידי שטרם בא לעולם, תלויה במחלוקת הראשונים בכתובות פג. בשטמ"ק ובראשונים שם.)
אך לפני הדיון בשתי הציטטות המעניינות הללו, אשוב ואשנה לבקשתך את ההסבר לדבריו הנפלאים של הגרשש"ק.
2. רשש"ק מבדיל בין דיני המשפטים לדיני האיסורים והמצוות. מצוות – להבדיל מחיובים וזכויות משפטיים, וכפי שיתבאר.
כפי שציינתי, דיני המשפטים כוללים גם קביעת בעלות של עצם בעין, כלומר הקביעה מי הוא הבעלים המשפטי של העצם; וגם קביעת חיוב או זכות.
(הגרשש"ק בעמ' ד' דן גם בשאלה מה קודם למה בדיני המשפטים: האם הזכות המשפטית יוצרת את החיוב המשפטי, או שהחיוב המשפטי יוצר את הזכות המשפטית)
קביעות אלו אינן קובעות ציווי או איסור על הגברא. יתר על כן, גם המעמד המשפטי של החפצא – הגדרת הבעלים שלו – אינו יוצר ציווי או איסור על הגברא לכבד את המעמד המשפטי. ולכן אנו נזקקים לציווי "לא תגזול" היוצר ציווי על הגברא לכבד את המעמד המשפטי של החפצא ובעליו המשפטי.
בלא ציווי כזה, המעמד המשפטי קיים, הוא חלק מהסדר הקיים בעולם, אך אין מניעה לפגוע בו משום כל צורך שהוא.
המושג חיוב משפטי עלול להטעות (לא רק עלול). לדעת רשש"ק "חיוב משפטי" שונה לחלוטין מחיוב מצוותי. "חיוב משפטי" איננו יוצר ציווי או איסור על הגברא. הוא בסך הכל רק תיאור משפטי של בעלות משפטית על החיוב ו/או הזכות. כשבלא ציוויי התורה אין לאף אחד ציווי לכבד את הבעלות על החיוב או הזכות, ואין שום איסור להפר ולפגוע בבעליהם.
3. במאמר מוסגר אוסיף, שאיסור פגיעה יכול שיהיה מציווי תורני, ויכול שיהיה מחובה מוסרית קאנטיאנית, אם ימצא מקור לכוחה כלפי כל גברא.
מקור כזה אכן קיים, לפחות לדעת הנציב בהעמק שאלה, במצוות הדינים לבני נח, המחייבת אותם להפעיל שיקולי צדק/מוסר טבעי לשמירת הסדר בעולם.
אך משניתנה תורה, פקעו לגבינו ציוויי בני נוח, והתחדש לנו הציווי של "לא תגזול".
4. ולחזק הדברים אצטט את לשון רשש"ק שם בדף ד' טור 2:
"שאם חל על ראובן חיוב תשלומים מסוג חוקי המשפט, אז הוסיפה תורה אזהרה ומצוה לשמור לשלם חיובו שחייב על פי חוק המשפטי."
ודוק, שרשש"ק לא כתב שהוסיפה תורה "חיוב" נוסף. "אלא הוסיפה תורה אזהרה ומצווה לשמור לשלם חיובו." דהיינו עד שהוסיפה תורה, החיוב היה סוג של "זכות" קניינית של המלוה בגוף הלווה, אך לא היה שום ציווי לכבד קניין זה, בדיוק כמו שבהעדר לאו דלא תגזול היה מותר לכל אחד להפר את הזכות הקנינית החפצית של בעל חפץ.
ועל סמך קיום הזכות הקניינית של מלוה בגוף הלווה מישב רשש"ק בעמ' ה' את קושיית קצוה"ח בסי' ל"ט סס"ק א.
5. אם עד כאן מוסכם, הרי ברור למה לא הוכחת דבר בציטוטים 1-3.
6. לגבי ציטוט מס' 4:
הבט נא, עמך כולנו:
לו יצוייר שאתרוג הגזול היה כשר.
האם היית מעלה על דעתך היום להתיר למאן דהו לגזול אתרוג כדי לקיים בו מצוה לשמים של "ולקחתם"?
ברור שהיום, כשקיים איסור לא תגזול, "היכן מצינו שיהא אדם רשאי לגזול שלא במשפט כדי לקיים מצוותיו לשמים?".
וזו בדיוק שאלתו של רשש"ק בציטוט 4 (עמ' קע"ג), שאם מצוות השבת אבידה היא מצוה על הגברא (בדומה למצוות ד' מינים), איך יתכן שיותר לאדם לעבור על לא תגזול כדי לקיים מצווה המוטלת על הגברא, ועיי"ש שתירץ שהמצווה היא בדיני החפצא, עיי"ש.
כך שגם מציטוט 4 טרם זכית להולכת הכלים.
7. בציטוט מס' 5 יגעתי יגיעה רבה להבין את דברי רשש"ק ואת תירוצו על קושיית קצוה"ח, ועל יגיעה זו גם שכרך הרבה מאד.
עכ"פ, בסיום היגיעה לענ"ד ברור שגם שם אין סתירה לאמור למעלה.
אך כדי לא להכביד על הדיון בהודעה ארוכה מארץ מדה, אצפה קודם להסכמה או לערעור על האמור עד כאן, ומשם – בארה, היא הבאר אשר אמר ה'.
ר"מ
|
|
|
|
|
|
