הסבא משיפולא נגד רבי נחמן מברסלב

ממתי את מתענינת בחסידים ומקובלים?

אני מתעניינת בהכל, אחרת איך אביע דעה על מקובלים וחסידות? מבלי לבדוק? ככה מתוך שנאה עיוורת? כמו שחושבים שליבוביץ' שנא את הנצרות?

אגב, החסידים המדוברים הם העילה שבעילה והם אינם מייצגים עבורי "חסידות" במובנו הרווח וכו', ואת "תוכו אני אוכלת" וכו'

וממתי אתה מתעניין במה שאני מתעניינת? אני כל כך מענינת עד שמתענינים במה אני מתענינת ובמה לא?

האם הם בכלל עובדי עבודה זרה? הרי לשיטתך כן וא"כ צריך להתרחק מהם כמידת האפשר.

היי היי

לאן הגעת, לא השוותי, רק דימיתי.

מה עניין שאלתך, לשאלת האשכול, אתה סוטה מנושאו.

אני לא מספיק בקי בחסידות, אבל ר' נחמן והסבא נראים לי שתי דמויות שונות בתכלית. מר' נחמן ידועים לנו תורותיו והגותו ואלו מהסבא לא ידועים לי שכאלו אלא רק ספורים.

תוקן על ידי - שאגתשביט - 21/10/2004 10:48:59

על איזה סיפור את מדברת?

ממה שזכור לי מגרסא דינקותא שנשתכחה, הרי שחוקרי החסידות הראשונים תלו את המחלוקת בחשדו של הסבא על היותו של ר' נחמן נגוע בשבתאות ו/או פרנקיזם.

דעה יותר מאוחרת (דומני שכך כותב א' גרין בספרו על ר"נ 'בעל היסורים') היא שזהו מאבק יוקרה טיפוסי בין צדיק ותיק לצדיק צעיר שכוכבו עולה (ועדויות לעימותים כאלו אף בימינו ניתן למצוא, חדשות לבקרים, בפורום השכן שדומני שמותר להזכיר את שמו).

מספרים על בעל התניא שצידד עם הסבא משפולי בענין, שהתבטא פעם לסבא על רבי נחמן " הוא לא כל כך גדול שאתה צריך לעשות אותו כל כך קטן"

ממללא,

סליחה, אני רוצה להדגיש, לא מדובר בתיאוריות ההזויות לדעתי של גרין ודומיו,וכמובן לא בשמועות על תסביכי גדלות בהן לקה. ובודאי לא הייתי מעלה את העניין לדיון אם היה מדובר במלחמת יוקרה, ולדעתי לא מדובר במלחמה 'אישית', אלא הרבה מעבר לזה.

(הדברים לקוחים מתוך ספר "באר החסידות" הרב א. שטניימן. הוצ' "כנסת" דפוס מל"ן



פרשת המחלוקת על רבי נחמן תלויה כדמעה קפואה בריסי עיניה של החסידות, אין זו ניגרת ואינה נבלעת, אינה נתונה להסבר משום כך גם לא לשכחה. לכשתרצה היא רבב בבגד החסידות שאינו נמחת עולמית.

לשון מחלוקת אין בה משום מיצוי לעניין. חלקו על רבי נחמן, על דעותיו, על הליכותיו, על עצמם דרכו – ומה בכך? חלקו גם על אחרים. שמאי חילק על הילל. הראב"ד על הרמב"ם, רבי מאיר חילק על התנאים, הרמא – על בית יוסף, רבי יעקב עמדין – על ר' יהונתן מפראג, בעלי התוספות חלקו הרבה על רש"י.

אבל על רבי נחמן לא רק חלקו, אותו רדפו. ואף בכך אין משום חידוש. רדפו את הרמב"ם ואחרים. מחלוקת ורדיפות על אמונות ודעות אינן צרה, מכל מקום אינן צרה לאמונות ולדעות. אדרבה, הן עושות כנפיים לעיקרים השנויים במחלוקת ומצמיחות כנפיים לבעלי העיקרים להגדיל תורתם ולהעמיק את מחשבתם, ועל ידי זה שחכמים מתנצחים בהלכה מתרבים חידושי תורה ומתגברים המעיינות לבהיא שפע חוכמה ודעת לעולם. מלחמתה של תורה אף היא תורה. ולא מצאנו בכל תולדות המלחמות התורניות מנהג של נידוי לגבי אחד משני הצדדים המתעצמים בויכוח. פוסקים הלכה כתנא זה או בעל סברא זה, אבל אין משתיקים את דברי הצד שכנגד. חכמי התלמוד ואף הפוסקים מייחדים על הרוב מקום אפילו לדעת יחיד. מנהג ישראל מקדמות הימים "אחרי רבים להטות", להניח למשמרת בזכרון גם את סברת המיעוט, לשמור על הגחלת של אלה שלא זכו שתיקבע הלכה כמותם, כדי לקיים "בל ידח ממך נדח". וכלום היתה זו במידה זו רק משום רחבות הלב? לא, כי גם משום רחבות הדעת. אל תפליג לשום דבר. אין לך דעה שאין לה שעה, או שאין בה אולי ניצוץ של אמת.

על רבי נחמן חלקו, אותו רדפו, את כבודו שמו לשימצה, וקשה מכל שאותו השתיקו, את תורתו גנזו, את שמו לא הזכירו כלל, מכל מקום לא בקול רם, כאילו כל המבטא את שמו באותיותיו פוגם בספירה. תמצא לומר, רק בני דורו מיעטו את דמותו וירדו לחייו מתוך טעות או משום ריתחת המחלוקת? אבל צא וראה, ק"ן שנה של חסידות עברו מני אז ולא נמצא מליץ יושר לרבי נחמן אף אחד מבין ראשי המדברים בחסידות ומבין צדיקי הדורות. יש ספרות גדולה וענפה, יש מסורת של חסידות בע"פ, קיים משא ומתן בהלכה של חסידות ובאגדה שלה, מצויות השפעות גומלין, בין רבים ותלמידים, בין שושלת זו לחברתה, חסידים מרבים בכלל במראי מקומות בספרי צדיקים, מוסרים איש לאיש ודור לדור מימרות והנהגות, אך בתוך כל המשא ומתן הזה אין זכר למימרא של רבי נחמן, זה המעיין המתגבר, שצרור אמרי החוכמה שלו שקול לכל הפחות כנגד מטען חכמה של עשרה רביים גדולים ומפורסמים. הגיעו עצמיכם, סופר גדול בדורנו, גדול להפליא, אוצרו מלא וגדוש אמירות, הגיונות נעלים, חזיונות, מראות נוף מרהיבים, מראות נוף באדם, חמדת לשון, פרחי חכמה ופרקי שירה, וכל התנובה הזו אין לה זכר לא בפרק הערכה של מפרשי הספרות בדורו, לא בספרי הלימוד, לא בשום אונתולוגיה, ולא עוד אלא שאין ציון לשמו אף בשום חבור לתולדות הספרות. לא שם, לא מצבה, לא ציון, לא כלום, כאילו לא היה ולא נברא. הרי זו שערוריא, לא כן? והנה כך נהגו בנשר הגדול , היחיד, אף המיוחד, שקם לחסידות. ולא דור אחד נהג בו כך. כמה דורות בזה אחר זה, ועד הדור האחרון, עד בכלל, התעלמו מרבי נחמן בבל יזכר ובבל יפקד. אין דבר זה עוד בגדר מחלוקת או רדיפות, אלא נידוי של ממש, הס מלהזכיר. על מה כל חרי האף הזה? את האחד הגדול באמת הוציאו מן חשבון, גזירת כרת רחמנא ליצלן. משל גזרו על החיתון עם ילדי רוחו.

לא עמדה לו לרבי נחמן אפילו זכות אבות הגדולה שלו. הרי הוא נכד הבעש"ט. צאו וראו כיצד נהגו חסידים נכבדים אחרים, דרך משל, ברבי ברוך, שלא הגיע לשיעור קומתו של רבי נחמן – אף הוא צדיק לא נוח לבריות, ואף לא לחבריו הצדיקים – או ברבי ישראל מריזין, נכד המגיד ממזריטש – שני במעלה להבעש"ט – לא די שחיפו על פיגמיהם הממשיים, הפליגו במעלותיהם והוציאו להם מוניטין של קדושי עליון, שהם למעלה מכל השגה של בשר ודם.

מפני מה התקוטטו כל הצדיקים בני דורו ובני הדורות הבאים ברבי נחמן?
מה פסול מצאו בו? ואם מצאו בו עוול למה לא פירשו בשמו, אלא התלחשו עליו?
כל הטענות והנימוקים שנרמזו בכתב ובעל פה לנידוי זה אינם מתקבלים על הדעת.
ראיתי לרושמי רשומות מבין חוקרי החסידות החדשים, התולים את עיקר קילקולו של רבי נחמן בהפלגת מעלת עצמו כנגד כל יתר הצדיקים בני דורו. אבל תמה אני אם זהו טעם מספיק. אין הוא מספיק אפילו כדי לעורר עליו מחלוקת עצומה, קל וחומר לגזור עליו נידוי לדורות . כל רבי בחסידות במקום שאתה מוצא ענותנותו אתה מוצא בטחון גדלותו. אפילו השפל שבשפלים לעצמו ידע בעצמו שהוא צדיק הדור. והיו צדיקים שבפירוש הפליגו בגודל מעלת עצמם, כגון: ר' פנחס מקוריץ', החוזה מלובלין, ר' אורי מסטרליסק, הרבי מאפטא, ר' ישראל מריזין, בני בית טשרנוביל, ורבים אחרים, ולא מיחו בהם צדיקים ולא נכוו כלל מרמזיהם בדבר המדרגות וההשגות הגבוהות שלהם. ולמה רק על רבי נחמן יצא הקצף בשל כמה פליטות פה של שבח עצמו וביטול אחרים?

מסתבר ששורשי המחלוקת על רבי נחמן נעוצים בשכבה עמוקה מקנאת צדיקים ותערומת אישית.

מי המחלוקת הזאת עמוקים – ואי איש תבונות אשר ידלנה?

כל מי מריבה עמוקים הם ולעולם אינם נובעים ממקור אחד בלבד. אין תולדה שאין לה כמה סיבות, עד שאי אפשר כלל להגיע לידי סיבה ראשונה או הסיבה הראשית. המאורעות בסופת הזמנים נערמים זה על גבי זה כשכבות חולות והעקבות מיטשטשים. אין בידינו אלא רמזי עקבות, השערות וניחושים. חסידים דרך כלל דברו ברמזים, ואצלם קשה ביותר לחשוף עקבות, ובשיחות חסידים יש לנו פעמים עסק ברמזי רמזים וברזין דרזין. אולם גם מפי הרמזים שנותרו לנו בפרשה תמוהה זו יכולים אנו ללמוד קצת.


רבי אריה לייב משפולה היה, כידוע, ראשון החולקים על רבי נחמן, מתוך מפוחו של הסבא יצא הגץ הראשון להתנגדות. ובכן, נלך תחילה לראשון זה.
נשתמרו בידינו כמה מימרות מפי הסבא, שיש בהן משום נגיעה או פגיעה ברבי נחמן, מהן סתומות ומהן מופלאות ואף מתמיהות, פעמים אלו סותרות את אלו או רישא שוברת ראשה של הסיפא, דומה, הסבא עצמו תוהה ומהסס בעניין. אף כשהוא מקלל את נחמקה – זה שמו של רבי נחמן בפיו – הוא מהלל אותו, חולק עליו ומגדלו לעילה ולעילה בנשימה אחת. דחילו ורחימו לגבי רבי נחמן משמשים אצלו בעירבוביא.

חסידים מספרים, שהסבא אהב לחקור ולדרוש בעסקי רבי נחמן ולהתחקות על דבריו והתנהגותו. היה מרבה למצוא בו חסרונות, והיה רגיל לומר עליו: " לא כך צריך צדיק להתנהג בזמן הזה, לא כך צריך צדיק לדבר עם חסידים שלו בזמן הזה"
מן הסתם הם אומרים היה לסבא עניין עמוק בזה, שלקח על עצמו להיות בר פלוגתא של רבי נחמן. לפי גירסה אחת שינה רבי נחמן, כשבא לעיר זלוטופול, כמה מנהגים שתיקן שם הסבא לשעבר בזמן ישיבתו בעיר זו, ולפי שכמה חסידים הולכי רכיל הביאו לפני הזקן לשון הרע על רבי נחמן, נתלקחה המחלוקת הגדולה.
ואמת היא, שאין לזלזל בפכים קטנים של רכילות ולשון הרע וקנאה בחינת חומר דלק לשריפות גדולות אבל רק פכים הם, היינו, כלי ולא תוך. ואם היצרים הרעים, שאפילו צדיקים גדולים אינם פטורים מהם, מהווים אש וגופרית, הרי הדעות והאמונות הן העיצים או הקש לכל הפחות, שהאש נאחזת בהם. שום מחלוקת גדולה, שהיא כולה יצר הרע, אינה מתלקחת והולכת, קל וחומר שאינה בוערת מדור ועד דור, אלא אם כן יש גם ליצר הטוב חלק בה. כשם שהגדולה שבשנאות היא שנאת חינם, כך מחרחר הריב הגדול ביותר שבין יצרי לב אנוש הוא יצר הטוב. מחלוקת לשם שמיים מתקיימת וגוברת חילים, מחלוקת שלא לשם שמים ימיה קצרים יותר.

ובוודאי שהיה צד גדול של לשם שמים אף בפטר המדון שבין הסבא לרבי נחמן. ולמען הדיוק לא היתה כלל מחלוקת ביניהם, היינו בין שני הצדדים, אלא צד אחד. הוא רבי אריה לייב, היה חולק על רבי נחמן, פוסל אותו ודורשו תמיד לגנאי. רבי נחמן היה הנרדף,ולא עוד אלא שנעלב ואינו עולב, הוא יצא ידי חובתו במילתא דבדיחותא כגון: רבות מחשבות בלייבוש – הוא ר' אריה לייב – ועצת ה' היא תקום. פעם סח כך על דרך הלצה : אמרו חז"ל מוטב שיפיל אדם עצמו לגוב אריות ואל ימסר ביש שונאו. אבל מה עושים כשהשונא הוא אריה? עד כאן.
למעלה מכך לא הפליג בתשובתו לבר פלוגתא. לא השיב מלחמה שערה, אם משום ענוות הלב ואם מחמת דגדלות דמוחין אלא אם כן נביא בחשבון תשובתו בעקיפין, את דבורי הביטול שהוא מטיח בצדיקים מפורסמים בכלל, את חצי לעגו כלפי קטני מוחין ועניים בדעת. אבל אין לנו עסק עם כוונות נסתרות ופניות נאצלות. מטבעם של בעלי ההתלהבות לחתות אש וגופרית על עולם ומלואו ולשרוף בהבל פיהם כל מי שאין דעתם נוחה ממנו, ועל פי האמת אין דעתם נוחה משום איש, אף לא מעצמם. ורבי נחמן באמת לא היתה לו שעה אחת של נחת מעצמו, ממילא גם אחרים לא זכו בעיניו. אבל לא מצאנו אצלו פגיעה מפורשת בכבודו של איש. ממילא אין להניח שהצד שכנגד, שהטיח דברים קשים כגידים על רבי נחמן, נכשל במחלוקת שהיא כולה פניות, קנאת כבוד עצמו וקבלת לשון הרע.

מכל הנוסחאות המתהלכות בעניין המניע הראשון לקטרוג על רבי נחמן רואה אני פסוק זה, שנשתמר בידינו, לפי מסורת הקבלה, מפי הסבא משיפולא, והוא כך:

"מי ביקש מנחמנקה שיזדרז לבוא לעולם בדור הזה? הלא נשמתו היא מן הדורות המאוחרים יותר". פסוק מוזר, לא כן? הסבא נולד בתפ"ה, רבי נחמן נולד בתקל"ב, מהלך נ' שנים ביניהם, בזמן הקטרוג היה הסבא קרוב לשמונים ור' נחמן כבן שלושים. וזה בן פ' בא בטענה על בן ל' למה הוא נולד ובא כביכול להסיג גבולו של מי שהוא. מכל מקום לא לגבול עצמו היה הסבא נוקם ונוטר. הוא יצא לקנא את קנאת החסידות בחינה תנועה של כת, שנועד לה תפקיד לשמש מבצר עוז לעם, לרפא שבר עם ולכנס פזורי הניצוצות של נשמת העם. ר' אריה לייב לא היה צנא די מלא ספרא, לא למדן עוקר הרים, לא בעל השגות עמוקות, אבל היה חכם הלב וחושו נכון, ידות שהחסיר בתורה ובחכמה ובהבנת החסידות ניתנו לו שלומים בבינה בנפש האדם ובבינה יתירה בצרכי המון העם ובהנהגת עדה. המוני עם בימים ההם היו בורים ועמי ארצות, לא היו לא בתורה ולא בתפילה, לא במידות טובות ואף דיני היהדות הפשוטים היו לפניהם כספר חתום. הם מחוסרי אמונה, אך שקועים באמונות תפלות, נוהים אחרי מעשי כשפים ומפחדים מפני שדים ומזיקין, ולא זו בלבד שהמוחות היו ריקים מתורה ומיהדות, היו הנפשות יבשות. החסידות עשויה היתה לשמש טל של תחייה להמוני עם אם תשכיל לחנך אותם על פי דרכם, לטעת בלבם אמונת צדיקים ולסוכך עליהם בכנפי צדיקים, להרגילם לאמונה פשוטה ממש, ללא חוכמות, לאמונה שמתלווים לה גם ניסים ומופתים. ואין זו אלא חסידות של דימדומי בוקר, כגון דימדומי הבוקר של הנבואה, שהצדיק הוא כל עיקרו רואה, נביא ומחולל נפלאות ולא מוכיח ומורה.

קיצורו של דבר, הסבא הרגיש בחושו העממי, שהעם זקוק בדור זה לא לחזון של חסידות, כי אם ללחם של חסידות, לא להשגות חריפות, כי אם לאלף בית של מוסר ודרך ארץ, לא לעמקות, כי אם לפשטות, לא לגדלות דמוחין, כי אם לפרשה חומש עם רש"י, לדין בשולחן ערוך, שולחן שפירושו סדר, מנהגי קבע – וכל הפורץ גדר ישכנו נחש. הנה לא פכים קטנים, אף לא חילוקי דעות קטנים, גרמו למחלוקת, אלא חילוקי תפיסה בדברים שביסוד בגופי החסידות, בעצם מהותה של החסידות. כל תנועה שבאה לפרנס עם – בעתותי בוקרה נתבעת לפשטות, לסדר, לשון אלף בית, שמקיימים בה "ושננת", תורה חתומה, שחוזרים עליה בלי הרף, כי אין תורה אלא חזרה. ואילו רבי נחמן לפי עצמם מהותו הוא היפוכו של הנתון והעומד. הרי אמר על עצמו, שאילו עמדתי שני רגעים רצופים על אותה מדרגה לא הייתי רוצה את עצמי כלל בעולם הזה. אף לא רצה בחסידות כתובה ופסוקה, שורש נשמתו רצוא ושוב, הוא ראה את העולם כמין סולם ואת הצדיק בחינת עולה בסולם וכל דבור של תורה מעין שיר המעלות. ואם כי אין כלל חסידות בלי עליות, יש הבדל בין יעלה מבוקר ליעלה מצהרים ומערב או ממעמקי הלילה. הסבא משיפולא היה "משומרים לבוקר. הוא בן דור ראשון לחסידות, שהאריך ימים יותר מכל חבריו הותיקין. שלושה או ארבעה דורות של חסידים ראו עיניו וחושו נתחדד הרבה בעניין הצדיקיות. ידע שעדיין לא הוכשר הדור לחסידות של צהרים, לחסידות של עמקות ופלפלתא חריפתא והשגות ומדרגות. חכם הלב שכמותו הבין את גדלותו של רבי נחמן, אבל חושש היה שמא דרך זו, הרצופה כולה עליות, עשויה לגרום ירידה לרבים. ניחש וידע מה ניחש. ויתכן שאילולא המחלוקת והרדיפות שנגררו אחריה על דרך הברסלבית היה יינו החזק של רבי נחמן, החזק יותר מדאי. מחמיץ באמת בזכות קור השנאה נשתמר היין הטוב.

וזה שרטן אותו סבא כלפי ר' נחמן: מי ביקש ממנו להזדרז לבוא לעולם בדור הזה, הלוא נשמתו מן הדורות המאוחרים יותר. רצה לומר: רבי נחמן הוא תכשיט גדול, צרור המור כל בושם בו, פלפלא חריפתא, אבל אנו שרויים בדור של פשוטי אדם, הזקוקים לפרוסת לחם, לחסידות של פשט, לתורה תמימה, לאמונת צדיקים בתכלית הפשטות. לא זו השעה של השגות עמוקות ומוחין דגדלות, הקדמת נחמנקה לבוא לעולם הזה, עדיין לא הוכשר הדור לכגון זה

האם תפס הסבא עניין זה בדעה בהירה או השיג אותו בחוש נכון – היינו אך.

פשיטה שאפילו תורה צרופה, שכל עיקרה השגות נעלות, עשויה להיות תורה סתומה או אפילו סם מוות בדור שלא הוכשר לה. אבל מי יורה ומי ידין איזו תורה לאיזה דור, מי נולד מוקדם מדאי ומי מאוחר מדאי, מי בעתו ומי לא בעתו, מי זכאי להפיץ את מעיינותיו ומי מצווה ועומד לכבוש את נבואתו? פעמים שנים חולקים והדין עם שניהם. אבל זו היא המחלוקת העזה מכל ריב ומדנים, ששני הצדדים צודקים כאחד. אלו ואלו דברי אלוהים חיים, אבל החיים יש להם לפעמים כלי קיבול צר ואין הארץ יכולה לישא שתי דעות, הללו על כורחן נעשות צוררות זו לזו. אף מתוך קטרוגו של הסבא על רבי נחמן עולה בת קול של התפעלות והשתוממות לגדלותו של נחמנקה. ולפי גירסה אחת אף רבי נחמן הצדיק על עצמו כביכול את דינו של הסבא, כי לאחר שהגיע אליו הקטרוג על לידתו המוקדמת גנח רבי נחמן ואמר:

"אם כך רואה אני שלא תהיה לי אריכות ימים, ומי יודע שמא אצטרך להתגלגל עוד פעם אחת לעולם הזה בדורות הבאים, לכן אתחיל לכתוב חידושי תורה שלי, שבוודאי יאירו ע"ז ביאת הגואל ולא אצטרך עוד להתגלגל לעולם הזה". רצה רבי נחמן לומר: אם לידתי במוקדם היתה מעין חטא הריני מוכן לכפר על החטא בחידושי תורה.

כנגד זה עמד רבי נחמן וסח שהסבא משיפולא נתאחר לבוא לעולם הזה בשלושה דורות, ואילו כך עשה היה בודאי ראוי להיות אז מנהיג הדור. והפטיר רבי נחמן: לא בכדי שמו סבא, רצה לומר: הוא סבא של עצמו.

ובאמת כך הוא, הסבא משפולא היה סבא של עצמו, ואילו רבי נחמן נכד של עצמו. הוא תמיד נכד של עצמו, כי חוכמתו של רבי נחמן, בדומה לכל חוכמה צרופה היא התהוות שאינה פוסקת, משל היא מקימה תמיד צאצאים וצאצאי צאצאים.
מתוך גרונו של הסבא משפולא דברה החסידות בכל ק"ן השנים לאחריו, דברה ללא אומר ודברים, בשתיקה ובהשתקה, לגופו של עניין רבי נחמן : העם הוא עני, העם מבקש לחם, שום עם אינו יכול לשאת את התכשיטים שלו, עם עני ואביון, מפוזר ומפורד, לא כל שכן. אבל השכל הנעלם פועל על פי דרכיו הנסתרות ומחולל מוחין חריפין, מוחין קדישין, ואף על פי שהללו אינם לעולם ואף לא בעולם, הם יסוד העולם, היסוד הוא לעולם טמיר ונעלם ואין משגיחין בו.