אשכול תנחומים למואדיב

בשורה רעה עמנו היום. חברנו היקר מואדיב סיים זה עתה לשבת שבעה על אביו זצ"ל.

מה נאמר ומה נדבר. דרך העולם היא. אנו אוהבים להתעלם ממנה ולהעמיד פנים שהחיים אינסופיים. אבל התזכורת הזו פוגעת בנו. ואז, אפופי כאב, אין לנו ברירה אלא להתחזק ולזכור שהעולם הזה הוא כפרוזדור בפני הטרקלין, צל עובר בפני האינסוף. אין לו לאדם אלא לכופף ראשו בפני גזירה של מעלה, ולברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה.

אך מה אפשר לומר ללב דואב, לפצע פתוח, לכאב אנוש שאין כמוהו? מעיקר הדין, כמו רעי איוב, נוכל רק לשבת לידו בעפר. אך לפי מנהג העולם, ניתנת הרשות להביע את השתתפותנו בכאבו ולהסיח מעט דברי נחמה בפניו. לאחר השבעה, הכאב פוחת במקצת, והגיעה השעה לקבל תנחומים.

וזו – לא רשות היא, אלא גם חובה. חובה על האדם להתנער מהעפר, לאסוף את שברי לבבו, ולחזור אל החיים.

בדרך כלל אנו מנועים לעשות זאת מפאת האלמוניות הוירטואלית, והכאב, בבלי דעת, נותר אילם. הפעם, לפי דברי מואדיב עצמו, מן הראוי היה לספר מעט בכבודו של אביו, שהיה תלמיד חכם וידען בעל שיעור קומה שמעטים כמוהו. אמנם ראוי למואדיב עצמו, שיעשה זאת, (אם ירצה לשתפנו), ואם יתן רשות, נוכל להפנות לחומר שפירסם בעבר. ותהיה זו מנחת זכרון לאדם של פעם, לעולם של פעם.

כפי שכתב מואדיב עצמו באחד האשכולות שלו, אודות תלמידיו של רב, בשעה שזוכרים את האדם הגדול מבינים עד כמה הוא חסר. אנו קוראים לו להעמיד נר זכרון ומזכרת בכך שיביא לנו מדברי אביו זצ"ל.

וכמנהג ישראל, יהיו המילים הבאות מקצת תנחומים, התחלה לשיבה אל החיים בעולם שהתרוקן מזיו יקרו: המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ולא תוסיפו לדאבה עוד.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

תנחמו מן השמים, ויהי רצון שלא תדעו עוד צער ומכאוב.

מן השמים תנוחם.

איני מכיר את אבא שלך וגם אותך רק הכרה וירטאלית. אך על המשקל האשכול העץ שפחתת, שהכל רמז לאביך זכרונו לברכה הרי ניתן לומר, שכפי הנראה מעיסוקיך ומידיעותיך הרי התפוח (תמר) אינו נופל רחוק מן העץ הגדול. וכל המשאיר בן כמותו נאמר בו חיים.

תנצב"ה.

גם אני מצטרף למנחמים.

המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים ולא
תוסיפו לדאבה עוד.
ומחה ה' דמעה מכל פנים.

מואדיב היקר,

מן השמים תנוחמו אתה ובני משפחתך.

תהי תורת אביך ותורתכם כממשיכי דרכו נר לנשמתו.