בהחלט יש יותר מקורטוב של הגיון בדבריך
אבל יתכן שהמגילה גם נכתבה בצורת סאטירה
וכאן אצרף את שיעורו של ר' מנחם ליבטאג מישיבת הגו
מגילת אסתר - המסר הנסתר (תרגום השיעור של מנחם ליבטאג המופיע באינטרנט)
מגילת אסתר - סאטירה? ודאי שהיא נשמעת כסאטירה, אבל מדוע, בהיותה כזאת, היא כלולה בתנ"ך? בשיעור זה ננסה להסיר את המסכה מעל המסר של סאטירה זו ע"י בחינת הרקע ההיסטורי והנבואי של מגילת אסתר.
מבוא
נתחיל את עיוננו בפסוקים הידועים מהמגילה: "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו מרדכי..." (ב:ה').
למרות שהציבור כולו קורא את פסוק זה בקול רם, איש אינו מבחין ב'עקיצה' שבו. אולם, מי שבקי בתנ"ך ונבואותיו של זכריה מהדהדים באזנו, מיד שם לב לאירוניה:
איש יהודי - מבטא הרבה יותר מאשר היות האדם המדובר יהודי;
הבירה - מורה על על יותר מאשר היות העיר עיר בירה;
מרדכי - אינו שם יהודי!
• הביטוי איש יהודי מופיע רק בעוד מקום אחד בלבד בכל התנ"ך - בזכריה ח:כ"ג מסופר על יהודי המוביל קבוצה של נכרים המבקשים את ה' לעיר הקודש ירושלים.
• דוד המלך משתמש במילה 'הבירה' כדי לתאר את בית המקדש, כשהוא מצוה את שלמה בנו לבנות את הבית מהחומרים שהכין (ראה דברי-הימים א' כט:א' וכט:י"ט). לפני התקופה של מגילת אסתר, אין למילה העברית 'בירה' משמעות אחרת בכל התנ"ך [במסכת מידות קרוי ביהמ"ק 'בירה'].
• השם מרדכי הוא כנראה המילה הכי פרובוקטיבית במגילה, משום שמקורו הוא משמו של האל הבבלי - מַרְדוּךְּ (ראה ישעיה לט:א'!). אף יהודי (לפני גלות בבל) לא היה מעז לקרוא לבנו בשם נכרי שכזה. [אין זה מעיד על כך שמרדכי התבולל, אך ברור ששם זה מורה על ההתבוללות של דורו באמפריה הפרסית.]
זהו רק פסוק אחד מפסוקי המגילה מלאי האירוניה והסאטירה. כפי שהרבה מפרשים כבר העירו, הסגנון של כל המגילה הוא סאטירי. בכל זאת, מגילת אסתר היא חלק מהתנ"ך, ולכן חייב להיות לה מסר נבואי. כדי 'לגלות' את המסר, למרות שהוא חבוי בסאטירה, עלינו לנקוט בצעדים הבאים:
א. לבסס את ההנחה שלנו שיש למגילה מסר נבואי נסתר, הקשור לרקעה ההיסטורי.
ב. לעיין ברקע ההיסטורי והנבואי של תקופת המגילה.
ג. לחפש קשר נושאי בין רקע זה לבין הרקע של סיפור המגילה, ולבסס זאת בעזרת מקבילות טקסטואליות ונושאיות בשאר ספרי התנ"ך.
ד. להסביר מדוע המגילה כתובה בסגנון יחודי זה.
ה. להסביר מדוע החגיגה בפורים, כפי שהוגדרה במגילה, מתקשרת לנושא זה.
חלק א' - 'הסתר פנים' והמסר הנבואי
מבחינה נבואית, מקובל לומר שמגילת הסתר מלמדת אותנו להכיר 'ביד הנסתרת' של הקב"ה העומדת מאחורי הארועי במובילים את ישראל לישועה. למעשה, זהו ההסבר הניתן לשמה של המגילה - אסתר - הבא מהפועל 'להסתיר'. המגילה מלמדת אותנו שעלינו תמיד לחפש ולהכיר בידו הנסתרת של הקב"ה במהלך ההיסטוריה של עם ישראל.
ברור שהסבר זה הוא הסבר נכון; אולם השאלה עדיין נשאלת: מדוע המגילה לא מפרטת נקודה זו יותר? מדוע אין איזכור של שמו של הקב"ה? כמעט כל ספר אחר בתנ"ך מבטא נקודה זו בצורה ברורה. מדוע מגילת אסתר שונה?
יתר-על-כן, כמעט כל שאר ספרי התנ"ך מתארים לא רק כיצד הקב"ה גואל את עם ישראל, אלא גם מדוע הם נענשו. נושא זה של השגחה עליונה מפורש בתורה בתוכחות (ויקרא כו:ג'-מ"ו, דברים יא:י"ג-י"ז, כח:א'-ס"ט, ועוד), וחוזר ונשנה ע"י כל הנביאים. למעשה, ההסבר של חז"ל לשם אסתר משקף בדיוק רעיון זה: "אסתר מן התורה מניין? 'ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא'" (ראה דברים לא:י"ח - ראה חולין קלט:).
על בסיס המדרש, מקובל לומר שהשם אסתר מתקשר לצורה הנסתרת שבה הקב"ה מושיע את ישראל. אולם, כאשר אנו מביטים ביתר עיון בפסוק (המצוטט במדרש), אנו מוצאים את ההיפך - הכתוב מסביר כיצד הקב"ה מעניש את עם ישראל:
"ויאמר ה' אל משה: הנך שוכב עם אבותיך, וקם העם הזה ... ועזבני, והפר את בריתי ... וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם ... ומצאוהו רעות רבות וצרות. ואמר ביום ההוא: הלא על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה ... ועתה כתבו לכם את השירה הזאת למדה את בני ישראל ... למען תהיה לי השירה הזאת לעד..." (דברים לא:ט"ז-י"ט).
בפסוקים אלה, הקב"ה מזהיר את בני ישראל שלעיתים הוא לא יבוא מיד לעזרתם. למרות שבמציאות כזאת נראה כאילו הקב"ה עזב את בני ישראל, שירת האזינו מלמדת את בני ישראל להבין שהקב"ה 'מסתיר את פניו' בלבד. ההענשה באופן זה מכוונת, כיוון שהקב"ה מקווה שע"י כך עם ישראל יתבונן במצבו, ויקשר את העונש למעשיו הרעים. משום כך משה רבינו מלמד את בני ישראל את שירת האזינו, כדי שידעו כיצד להתמודד עם מציאות מסוג זה (ראה לא:י"ט-כ'). ברם, כשאנו קוראים את שירת האזינו, אנו מוצאים גם הנחיות כיצד לקבוע את הסיבה לעונש. בשירה נאמר (דברים לב:ז'):
"זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור..."
השירה מלמדת אותנו להתבונן בהיסטוריה כדי שנכיר בסיבה שבגינה אנו נענשים. אם קורה משהו שאינו כשורה - עם ישראל אשם, ולא הקב"ה (ראה לב:ה'-ו'). למרות שהקב"ה מסתיר פניו, שירת האזינו מבטיחה לנו שהוא יגאל את עמו. אולם, הקב"ה לא יגאל את עמו בהכרח משום שהם ראויים לכך, אלא בגלל חמלתו על מצבו הקשה של עם ישראל (לב:ל"ז-ל"ח, לב:כ"ו-כ"ז), ויביא את הגאולה ברגע האחרון.
רוב הנביאים מוסרים מסר דומה. הם מסבירים לבני ישראל איזה מעשים רעים הם עשו, ומכאן גם מדוע הם נענשים. הנבואה מלמדת את האדם לא רק להודות לה' עבור הישועה אלא גם להכיר בטעויות שלו ולתקן את מעשיו. לפיכך, בדיוק אותו הפסוק המרמז על סיפור מגילת אסתר מורה שעלינו לדלות מהמגילה את הסיבה לעונש של בני ישראל, דהיינו, מדוע עם ישראל עומד בתקופת אחשורוש בפני השמדה.
למרות שהמגילה אינה מספקת סיבה מפורשת לעונש הממשמש ובא, ניתן לצפות שהיא תהיה מרומזת (או לפחות 'חבויה'). כדי למצוא סיבה זו, עלינו לבחון את הרקע ההיסטורי והנבואי של אותה תקופה. [ראה גם מגילה יב. באמצע "שאלו תלמדיו את רשב"י: מפני מה נתחייבו..."]
חלק ב' - רקע היסטורי ונבואי
כדי להצביע על זמן המגילה, עלינו להמשיך את הפסוק שהבאנו במבוא:
"איש יהודי היה בשושן ... ושמו מרדכי ... אשר הגלה מירושלים עם הגלה אשר הגלתה עם יכניה מלך יהודה אשר הגלה נבוכדנצר מלך בבל." (ב:ה'-ו')
[שימו לב שהשורש גל"ה מוזכר בפסוק זה ארבע פעמים!]
לא רק שפסוק זה מניח אותנו במסגרת הזמן של גלות בבל, יש בו גם דמיון טקסטואלי לפסוק חשוב בספר ירמיהו:
"ואלה דברי הספר אשר שלח ירמיה הנביא מירושלים אל יתר זקני הגולה ואל הכהנים ואל הנביאים ואל כל העם אשר הגלה נבוכדנצר מירושלים בבלה, אחרי צאת יכניה המלך..." (ירמיהו כט:א'-ב')
[ראה ירמיהו כט:א'-ט"ו ומלכים ב' כג:ל"א-כה:י"ב.]
הרקע למכתבו של ירמיהו (ראה ירמיהו כח:א'-כט:ט"ו) הוא הויכוח עם נביאי השקר הטוענים שגלות יהויכין תשוב תוך שנה או שנתיים. ירמיהו טוען שהם ישארו בבל לפחות שבעים שנה. לפיכך, הוא ממליץ לגולים להקים בתים ומשפחות בבבל, משום שהם 'העתיד הרחוק' של עם ישראל. אמנם הם אמורים לשוב לירושלים, אך רק לאחר ששבעים שנות שלטון בבל יסתיימו.
כדי להעריך את הרקע הנבואי, עלינו לשים לב לציפיותיו של הקב"ה מגלות זו בתום שבעים השנים, כפי שהם באים לידי ביטוי בדברי ירמיהו:
"כי כֹה אמר ה': כי לפי מלאֹת לבבל שבעים שנה, אפקֹד אתכֶם והקִמֹתי עליכם את דברי הטוב, להשיב אתכם אל המקום הזה ... וקראתם אֹתי והלכתם והתפללתם אלי ושמעתי אליכם. ובקשתם אֹתי ומצאתם, כי תדרשֻני בכל לבבכם. ונמצֵאתי לכם נאֻם ה', ושבתי את שבוּתכם וקבצתי אתכם מכל הגוים ... והשִבֹתי אתכם אל המקום אשר הגלתי אתכם משם..." (ירמיהו כט:י'-י"ד)
לפי ירמיהו, השיבה לאחר שבעים שנה לא תהיה אוטומטית; הקב"ה מצפה שהחזרה תזורז ע"י תשובה אמיתית וערגה כלפי ארץ ישראל. במילים אחרות, הקב"ה מתכנן שגלות בבל תהיה זמנית, כפי שמורה המילה 'גולה' (Exile). עם לא נשאר בגלות אא"כ מכריחים אותו [אחרת, יש להשתמש במילה 'פזורה' (Diaspora)].
המסר הנבואי של ירמיה מתאים לנושא המרכזי של חמשה חומשי תורה, דהיינו, רצונו של הקב"ה שהעם היהודי יהיה סגולת כל העמים - דרכו יוכלו כל האומות להכיר בקב"ה (ראה דברים ד:ה'-ח'). [ראה גם שמות יט:ד'-ו': "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בארץ כנען.] במציאות אידיאלית זו, בית המקדש בירושלים הוא סמל לתכלית הלאומית. [ראה שיעורים על פרשות ראה, נח, ויצא. כזכור, בית המקדש הוא "המקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" (יב:ה'-י"ד).]
אולם, החלטתו של הקב"ה להחריב את בית המקדש ולהגלות את עם ישראל היתה למען מטרה שיקומית. לפי ירמיהו, הקב"ה מצפה שהגלות 'תלמד לקח' במשך שבעים השנים בבבל. הקב"ה מקווה שאח"כ העם יהיה מוכן רוחנית וישתוקק לשוב למולדתו ולבנות את בית המקדש בירושלים.
הצהרת כורש
בדיוק כפי שירמיה ניבא (שבעים שנה אחרי עליית בבל לשלטון), התעוררה האפשרות לשוב לארץ ישראל, לאחר שהאימפריה הבבלית נפלה בידי כורש - מלכה הראשון של האימפריה הפרסית (ראה ירמיהו כה:י"א-י"ב ועזרא א:א').
בשנה הראשונה למלכו, הצהיר כורש את הצהרתו המפורסמת המאפשרת ומעודדת את כל היהודים שבממלכת פרס לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש. הנביאים כמובן הבינו שהצהרה היסטורית זו היא קיומה של נבואת ירמיהו (ראה עזרא א:א'-ד' ודברי הימים ב' לו:כ'-כ"ג). כפי שהקב"ה הבטיח, הגיע זמן הגאולה מגלות בבל. [שימו לב, תוך קריאת הפסוקים בעזרא א:א'-ט', שהיהודים שלא עלו בימי עזרא, שלחו כסף במקום לעלות (הרבה לא השתנה ב2500- השנים האחרונות!). כמו-כן, שימו לב שכלי המקדש שנלקחו ע"י נבוכדנצאר מושבים עתה לירושלים.]
למרבה הצער, התגובה של הגולה להזדמנות ההיסטורית היתה פחות מנלהבת. אמנם, קבוצה של כארבעים אלף איש שבו, אך רוב עם ישראל נשאר בבבל. כדי להבחין בטרגיה של ההזדמנות המפוספסת, עלינו רק לצטט את הסברו של ריה"ל בכוזרי:
"כי הענין הא-להי עמד לחול עליהם כבראשונה, אילו נענו כלם לקריאה ושבו לארץ ישראל בנפש חפצה, אבל רק מקצתם נענו - ורובם, והחשובים שבהם, נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם." (מאמר ב' כ"ד).
גם השבים לא היו מלאי התלהבות. האדישות של השבים מהדהדת בנבואותיהם של חגי וזכריה, נביאי התקופה. (ראה חגי א:א'-ג', ב:ג', זכריה ד:י', ו:ט"ו, ז:ד'-ז', ח:ו').
כיצד מתקשרת נקודה זו למגילת אסתר?
סיפור המגילה מתרחש בזמן השלטון הפרסי, כלומר, לאחר הזמן שבו אמורים היו היהודים לשוב לירושלים. למרות המחלוקת סביב זהותו ההיסטורית של המלך אחשורוש, ברור שהוא מלך לאחר כורש (מלך פרס הראשון), ולכן גם לאחר ששבעים השנים של ירמיהו הסתיימו.
חלק ג' - נושא המגילה והסאטירה שבה
בהנחה ששבעים השנים של ירמיהו הסתיימו ועם ישראל כבר היה יכול לשוב לארצו, מדוע כ"כ הרבה יהודים חיים בתקופתו של אחשורוש בשושן וברחבי האימפריה הפרסית?!
על בסיס רקע היסטורי ונבואי זה, ניתן להציע שהשמדתו של עם ישראל בידי המן היא עונש אלוקי הבא בשל אדישותם. אחרי הכל, נראה שהיהודים בשושן:
• העדיפו את שושן על פני ירושלים;
• בחרו להיות נתינים של אחשורוש מאשר להענות לקריאתו של הקב"ה לשוב למולדתם;
• החליפו את בית המקדש בארמונו של אחשורוש!
למרות שמסר נבואי זה אינו מפורש במגילה, נראה שהוא חבוי בסאטירה שבה.
[הערה: לפני שנמשיך, יש עניין בעייתי שחשוב להבהירו. אנו עומדים לקשר הרבה פרטים בסיפור המגילה לפרשנות סאטרית של יהדות פרס. אין זה אומר שארועים אלה לא קרו במציאות, אולם המסר הנבואי של המגילה מועבר בעזרת כלים ספרותיים דוגמת סאטירה ואירוניה. ביקורת יכולה להיות הרבה יותר חריפה כשהיא רמוזה מאשר כשהיא מפורשת. (להבדיל, קחו כדוגמא את ביקורתו של ג'ורג' אורוול על המהפכה הרוסית ב'חות החיות'.)]
תימוכים טקסטואליים ועניניים
ראשית, נתחיל בשתי דוגמאות שבהם נראה שקולו של הקב"ה מהדהד מאחורי קביעות מסויימות במגילה.
למשל, סיפורה של ושתי המלכה יכול לשקף את אכזבתו של הקב"ה מעם ישראל משום שלא שבו לישראל למלא את תפקידו המיוחד כעמו של הקב"ה:
"להביא את ושתי המלכה לפני המלך בכתר מלכות, להראות העמים והשרים את יפיה כי טובת מראה היא. ותמאן המלכה ושתי לבוא בדבר המלך אשר ביד הסריסים, ויקצֹף המלך מאֹד..." (אסתר א:ט'-י"ב).
האם אין דמיון בין התנהגותה של ושתי לזו עם ישראל? האם אין מסקנתו של המלך דומה לזו של הקב"ה? החשש שכל הנשים במלכות פרס יבזו עתה את בעליהן - האם אין בכך אירוניה? אם עם ישראל (המיועד להיות "אור לגוים") אינו נענה לקריאתו של הקב"ה, מה יכולה להיות הציפיה משאר העמים?
[שימו לה שבנבואות מוקדמות יותר, עם ישראל מושווה לא פעם לאשתו של הקב"ה - ראה הושע ב:ד',ט"ז-י"ח. ראה גם זכריה א:א'-ג'. שימו לב ל"שובו אלי..." ו"קצף" והשוו לאסתר א:י"ב.]
אחרי הכל, מיהו המלך האמיתי המגילה?
[חז"ל גם מציעים ש"המלך" במגילה הוא שם קודש משום שהוא מתייחס לקב"ה ולא לאשחורוש.]
ייתכן שאפילו עתירתו של המן בפני אחשורוש להשמיד את עם ישראל רומזת על תלונה אפשרית של הקב"ה כנגד עמו:
"ישנו עם אחד מפֻזר ומפֹרד בין עמים בכל מדינות מלכותך, ודתיהם שֹנות מכל עם ואת דתי המלך אינם עֹשים, ולמלך אין שֹוֶה להניחם." (ג:ח')
באיזשהו מקום, האשמתו של המן דומה לאיום של הקב"ה בשירת האזינו להשמיד את עם ישראל משום שלא שמרו את מצוותיו (לב:כ"ו). אחרי הכל, איזו סיבה יש לקב"ה לקיים את עמו אם הם ממאנים לשמוע אליו ולמלא את תכליתם האלהית?
למרות ששתי דוגמאות אלה הם ראיות קצת 'דחוקות', ישנה הוכחה טקסטואלית הרבה יותר משכנעת בהקבלה בין ארמונו של אחשורוש לבין בית המקדש. הקבלה זו משמעותית מכיון שהיא משקפת את העובדה שבני ישראל זנחו את בית המקדש בירושלים והעדיפו להיות תלויים בארמונו של אחשורוש. נתחיל בהשוואה כוללת של שני המבנים.
קֹדש הקדשים - החצר הפנימית
המגילה קוראת ללשכה הפנימית ביותר בארומנו של המלך 'החצר הפנימית' (ה:א'). מי שנכנס לשם ללא רשות "אחת דתו להמית", אא"כ המלך קורא לו ומושיט לו את שרביט הזהב (בדיוק כפי שחששה אסתר בד:י"א). כאן אנו מוצאים הקבלה ברורה בין הארמון למקדש (פורים - כיפורים)!
הקֹדש - החצר החיצונה
מקום ה'המתנה' מחוץ ללשכה הפנימית נקרא 'החצר החיצונה' (ו:ד'). לכאן מותר ל"רֹאי פני המלך" (א:י"ד), כגון המן, להכנס כאוות נפשם. מקום זה מקביל אל הקודש, שאליו מותר לכהנים להכנס בחפשיות. [ראה תיאור המקדש ביחזקאל מ:י"ח-י"ט.]
העזרה - שער בית המלך
לפני הארמון נמצא שער בית המלך - מקום שבו מותר לאנשים כגון מרדכי לעמוד (ב:י"ח,כ"א). אולם, אדם הנמצא במקום זה חייב להקפיד על הופעה מכובדת (אבילות אסורה), ולכן אסור לו ללבוש שק (ד:ב'). אזור זה מקביל לעזרה במקדש.
ירושלים - רחוב העיר שושן
"לפני שער בית המלך" (ד:ב') או "רחוב העיר" (ד:ו') - שם מותר למרדכי ללבוש שק. אזור זה מקביל לעיר ירושלים הסובבת את המקדש.
הקבלה זו מחוזקת ע"י השימוש של המגילה במילה 'בירה' כדי לתאר את העיר שושן. כפי שהסברנו במבוא, בדברי הימים - המקום היחיד הנוסף שבו התנ"ך משתמש במילה זו לפני מגילת אסתר - 'בירה' מתייחסת לבית המקדש, בנוגע לתפקידו כמרכז לאומי וסמל לשמו של הקב"ה. [ראה דברי הימים א' כט:א',י"ט. רצוי לקרוא כט:א'-כ"ה כדי להבין את ההקשר. ראה גם מסכת מידות פ"א מ"ט - גם המשנה קוראת לבית המקדש 'בירה'.]
הקבלות אחרות לבית המקדש נמצאות בשימוש במילים "יקר ותפארת" (א:ד') ו"תכלת בוץ וארגמן" (א:ו') בתיאור משתה המלך. [על בסיס פסוקים אלה, קובעת הגמרא במגילה יב. שאחשורוש לבש במשתה את בגדי הכהן הגדול!]
ניתן גם להקביל בין ששת חדשי המשתה הראשון לשריו ועבדיו של אחשורוש ושבעת ימי המשתה השני שעשה אחשורוש לאנשי שושן, ובין ששת החדשים שלקח לבנות את המשכן (מיום כיפור ועד ראש חדש ניסן) והטכס של "ימי המילואים" שבשבוע שלאחר השלמת המשכן. באופן דומה, חז"ל מסבירים שב"כלים מכלים שונים" מתייחסת המגילה לכלי בית המקדש.
חז"ל גם מסבירים שפסק דינו של המן היה עונש לעם ישראל על ששתו בכלים אלה, או לחילופין, על עצם ההשתתפות במשתה המלך (ראה מגילה יב.). [יש לציין, שע"פ הפשט, כלי המקדש חזרו עם ששבצר בתקופת כורש (ראה עזרא א:ז'-ח'. בכל אופן, המדרש מדגיש את הקשר שבין המשתה וחוסר ההתלהבות של בני ישראל לבנות את המקדש.]
לפיכך ניתן להסיק שהסאטירה במגילה מספרת שבאותה תקופה עם ישראל החליף:
• את הקב"ה באחשורוש;
• את בית המקדש בארמונו של אחשורוש.
• את ירושלים הבירה בשושן הבירה.
שבעים יום / שבעים שנה
ייתכן שהפירוט של הזמן שבו נכתבו שני החוקים ("פתשגן הכתב להנתן דת..."), הנראה לכאורה מיותר, מרמז גם הוא על רקע נבואי זה. כזכור, הדת להשמיד את כל היהודים נכתבה ונשלחה בי"ג בניסן (ג:י"ב). המן נתלה מספר ימים לאחר מכן, ואסתר התחננה בפני אחשורוש שישיב את הספרים המצווים על השמדת היהודים (ח:ג'-ו'). אחשורוש הסכים, אבל הספרים עצמם לא נשלחו עד כ"ג בסיון (ח:ט') - כחדשיים מאוחר יותר! מה לקח כל-כך הרבה זמן?
מתוך השוואה של שני תאריכים אלו, ניתן למצוא כאן תזכורת מדהימה לשבעים השנים שבנבואתו של ירמיהו. מי"ג בניסן עד כ"ג בסיון עברו שבעים יום (17 + 30 + 23). במשך שבעים ימים אלה, היו כל היהודים באמפריה הפרסית תחת סכנת השמדה, וחשבו שהשמדתם בלתי נמנעת. ייתכן שיש בכך תזכורת לעם היהודי לכך שהם לא שעו לנבואתו של ירמיהו שתארה מה מצופה מהם לאחר תום שבעים השנים (ראה ירמיהו כט:י'-י"ד).
עקרון דומה של סבל בעבור חטא, יום לשנה (ולהפך), נמצא בשני מקומות נוספים בתנ"ך, בנסיבות דומות. לאחר חטא המרגלים, ארבעים הימים מוחלפים בארבעים שנים של שוטטות במדבר. גם כאן בחר העם להמנע ממימוש תפקידו האלוקי, והעדיף לשוב למצרים על פני כיבוש ארץ ישראל. גם יחזקאל נאלץ לסבול "יום לשנה". [יחזאל נצטוה לשכב על צידו ישראל במשך 390 יום ולאחריהם עוד ארבעים יום וכך לכפר על חטאי ישראל ויהודה שהובילו לחרבן ירושלים. (יחזקאל ד:א'-י"ד)]
טענה דומה מובאת במדרש המציע שמאה ושמונים ימי המשתה של אחשורוש היו כדי לחגוג את העובדה ששבעים השנים של ירמיהו הסתיימו ובית המקדש לא נבנה. ע"פ הפשט, הסבר זה אינו מתקבל על הדעת. מדוע שמלך כל-כך חזק יתעניין בנבואותיו של ירמיה, בזמן שהיהודים עצמם אינם מאזינים לו? אולם, ברובד הדרש, הסבר זה מאיר עינים. חז"ל, ברוח המגילה - "ונהפך הוא", שׂמים בדעתו של אחשורוש את מה שהיה אמור להיות בדעתם של ישראל, דהיינו, מילוי נבואתו של ירמיהו על שבעים השנים והרצון לשוב לארץ ישראל.
על בסיס הבנתנו עד כה, ניתן להבין מדוע תשועתם של ישראל מגיזרתו של המן מגיעה רק לאחר שהם מקבלים על עצמם באופן קולקטיבי לצום שלושה ימים. צום זה התרחש בט"ו, ט"ז וי"ז בניסן. מעניין, שהארועים שהובילו לביטולה של גזירת המן קרו דוקא בפסח - החג שבו אנו חוגגים את שחרורנו משעבוד לעם זר ותחלת המסע לארץ המובטחת.
חלק ד' - מדוע סאטירה?
הראנו שהמגילה שזורה ברמזים על העובדה שעם ישראל לא נענה לקריאה האלוקית בתקופה הפרסית. מדוע מסר זה רק מרומז ע"י חז"ל, ולא נאמר בפירוש? כנראה הסיבה לכך היא אותה סיבה לכך שהוא לא נאמר בפירוש במגילה. זוהי עוצמתה של סאטירה. כדי לחזק את המסר, כוונה רבת עוצמה לא נאמרת בפירוש, אלא נרמזת בלבד. הגישה הישירה שבה השתמשו 48 הנביאים של התנ"ך לא היתה מוצלחת במיוחד (ראה מסכת מגילה יד. למעלה - "גדולה הסרת טבעת יותר מארבעים ושמונה נביאים ..."!).
ניתן להציע, שאנשי כנסת הגדולה קיוו, בהחלטתם לקדש את מגילת אסתר, שהמסר הסאטירי יהיה יותר חזק ממסר מפורש. מדרשי חז"ל המפרשים את המגילה נוקטים עמדה דומה. [שימו לב לאופן שבו המסר של נתן הנביא לדוד המלך בנוגע לחטא בת-שבע היה הרבה יותר חזק בגלל השימוש במשל "כבשת הרש" (ראה שמואל ב' יב:א'-ז').]
חלק ה' - מנהגי הפורים
עד כה הסברנו כיצד הסאטירה שבמגילה משקפת את הביקורת הנבואית על עם ישראל היושבים בבל על שלא שבו לירושלים בזמנו של כורש. עתה, ע"י בירור איזה מלך ממלכי פרס היה אחשורוש, נוכל למצוא תמיכה עניינית וטקסטואלית נוספת מספר זכריה. כמו כן נוכל לתת הסבר אפשרי למנהגי הפורים.
ההיסטוריה של התקופה הפרסית מסובכת מאד ונתונה במחלוקת גדולה בין רוב מדרשי חז"ל ובין ההיסטוריונים (ודעת מיעוט בחז"ל). הסבר מחלוקתם חורג מהיקף השיעור, ובמקום זאת נציג את הדעות החלוקות בנוגע לשאלה מתי מלך אחשורוש. לפי 'סדר עולם' (ולפיכך, גם לפי הדעה הרווחת בחז"ל), אחשורוש מלך מיד אחרי כורש, ולפני דָּרְיָוֶש, כלומר, סיפור המגילה ארע לאחר שיבת ציון בימי כורש אך לפני בניית בית המקדש השני. לפי דעה זו, היו לארועי המגילה השפעה גדולה על המצב בירושלים. הרשות לבנות את הבית השני ניתנה ע"י המלך דריוש - בנה של אסתר - רק שנתיים אחרי סיפור המגילה, והבניה החלה בשנה השנית למלכות דריוש (דריוס - Darius).
נראה שארועי המגילה גרמו לגל עליה גדול. לפי חז"ל, עלייתו של עזרא מבבל היתה רק מספר שנים אח"כ, בשנה השביעית למלכות דריוש (אשר חז"ל זיהו עם ארתחשסתא - ראה עזרא ז:א'-ט'). לפיכך, לדעת חז"ל, ארועי המגילה אכן השפיעו בצורה רצינית על בניית הבית השני ושיבת ציון.
לפי רוב ההיסטוריונים (ודעת מיעוט בחז"ל - ראה תרגום השבעים ופרקי דרבי אליעזר פרק מ"ט), אחשורוש מלך אחרי דריוס (486 עד 465 לפנה"ס), ולפיכך, סיפור המגילה ארע ארבעים שנה לאחר בניין הבית השני, כלומר, אחרי בקשתם של חגי וזכריה מבנ"י לשוב ולבנות את בית המקדש. (בניין הבית החל ב521- לפנה"ס - השנה השניה לדריוס, וסיפור המגילה ארע ב474- לפנה"ס.] לפי דעה זו, שום מאורע יחודי לא קרה לאחר סיפור המגילה. למעשה, עברו שני עשורים לפני שגל חדש של עולים באו עם עזרא ונחמיה לעזור לחיזוקה של ירושלים. [רוב ההיסטוריונים מזהים את ארתחשסתא עם ארטכסרכס - Artexerxes.]
אם ההשערה שלנו בנוגע לסאטירה שבמגילה נכונה, מדוע אין אנו מוצאים גל עליה גדול מיד לאחר סיפור המגילה? [יהודי המאה העשרים יכולים לשאול את עצמם את אותה שאלה!] יתר-על-כן, לפי שני הדעות, מדוע אין אנו חוגגים את חג הפורים באופן המתקשר לנושא המגילה ולסאטירה שבה? לבסוף, מדוע כל הדורות צריכים לחגוג את חג הפורים? פורים אינו הזמן היחיד בהיסטוריה שבו עם ישראל ניצל מאויביו הנוראים. חז"ל הולכים צעד אחד קדימה - הם טוענים שפורים יהיה החג היחיד שישמר לאחר הגאולה! (ראה רמב"ם הלכות מגילה, אסתר ט:כ"ח ומפרשים.)
המגילה וספר זכריה
להפתעתנו גילינו שנבואותיו של זכריה מכילות מספר מקבילות מעניינות למגילת אסתר, והצענו שמקבילות אלה מכוונות. בעשותו כך, מציע כותב המגילה (כנראה אחד מאנשי כנסת הגדולה בימי עזרא) שמצבם הקשה של עם ישראל בזמנו של אחשורוש נגרם בגלל אדישותם של ישראל לנבואותיו של זכריה!
כדי להעריך את המסר, עלינו לעיין בזכריה בפרקים ז'-ח', המקום שבו מתואר איש יהודי (ח:כ"ג).
האם אנו צמים בתשעה באב?
ששת הפרקים הראשונים שבספר זכריה מתמקדים בחזרת השכינה לירושלים. חזרתה, מזהיר זכריה, תהיה פונקציה של המחוייבות של עם ישראל לברית עם הקב"ה (ראה ו:כ"ה). אמנם גאולה היא דבר אפשרי, אך זכריה מתעקש שיש צורך בתשובה גשמית בנוסף לתשובה רוחנית: "שובו אלי ... ואשוב אליכם". [מומלץ מאד לקרוא את שני הפרקים הראשונים של זכריה - שימו לב ל"הדסים" ול"איש רֹכב על סוס" בפרק א', ול"פרזות תשב ירושלים" בפרק ב', ולאחריהם את פרקים ז'-ח'.]
בניית הבית השני החלה בשנה השנית למלכות דריוש. שנתיים לאחר מכן, מגיעה משלחת רשמית מבבל לירושלים כדי לשאול את זכריה שאלה חשובה מאד:
"האבכה בחֹדש החמישי?" (ז:ג')
לכאורה, שאלה זו לגיטימית לחלוטין. אחרי הכל, עתה, לאחר שהמקדש נבנה מחדש, אין סיבה לצום בתשעה באב! אולם, תשובתו הארוכה והרשמית של זכריה לשאלה זו (ז:ד'-ח:כ"ג) מכילה מסר נצחי המתקשר לטבעו של תהליך הגאולה האידיאלית. מתוך ניתוח תשובתו של זכריה, ניתן למצוא בסיס לחלק ממנהגי חג הפורים.
מפסוקים ז:ד'-ז' נראה שהקב"ה די הוטרד משאלה זו, משום שיהודי בבל היו צריכים להיות נרגשים נוכח האפשרות לשוב לירושלים. במקום זאת, כל התעניינותם התמקדה בשאלה האם צריך לצום או לא. בעיני הנביא, שאלתם משקפת בעיה כללית בגישתם לתהליך הגאולה.
זכריה משיב שצום תשעה באב אינו מצוה אלוקית אלא מנהג שקבעו חז"ל כדי לזכור לא רק את חורבן המקדש, אלא גם את הסיבות לחורבן (ז:ה'-ו'). לפיכך, הקב"ה מסביר שחג וצום הם החלטות שהאדם מקבל על עצמו, אך הקב"ה מעוניין בדבר הרבה יותר בסיסי - שבני ישראל ישמרו את המצוות שלא קיימו בימי הבית הראשון (ראה ז:ה'-י"ד).
זכריה ממשיך את תשובתו עם שני פרקי מוסר ובהם הוא מדגיש את המצוות הבסיסיות ביותר שעל בני ישראל לשמור על מנת שהשכינה תשוב ותשרה בקרבם:
"משפט אמת שפטו וחסד ורחמים עשו איש את אחיו. ואלמנה ויתום גר ועני אל תעשקו..." (ז:ח'-י')
הקב"ה משתוקק להשיב את שכינתו, אך כדי שכך יקרה, ירושלים צריכה להיהפך לעיר שאמת היא אחד ממאפייניה (ח:א'-ג'). הקב"ה צפה את השיבה של הגלות ממזרח וממערב. עם שובם, הקב"ה ועמו יהפכו שוב לבעלי ברית, דרך "אמת וצדקה" (ראה ח:ז'-ח'). לבסוף, לאחר הרבה מילות עידוד ומוסר (ראה ח:י"א-י"ז), עונה הקב"ה לשאלה בנוגע לצומות. והיה אם עם ישראל ישוב לארץ ישראל וישמרו "אמת ושלום", ארבעת הצומות שנקבעו לזכר החורבן יהפכו לימים טובים:
"צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים והאמת והשלום אהבו." (ח:י"ט)
רק ע"י אמת ושלום, הנושא של שני פרקים אלה, יושלם תהליך הגאולה. אז, רבים מאומות העולם יבואו לירושלים לדרוש את ה'. הם יתאספו סביב "איש יהודי", ויבקשו את הדרכתו, משום שהם שמעו שה' שוכן עם עמו (ראה ח:כ'-כ"ג). אילו עם ישראל היה שומע לקריאה נבואית זו בזמנה, הם לא היו מתפזרים בשבע עשרים ומאה מדינות אחשורוש. במקום לחגוג עם הפרסים בשושן, היו היהודים צריכים לחגוג בבית המקדש בירושלים. לפי הסבר זה, ניתן להסביר את נבואתו של זכריה כדלהלן: זכריה אומר לבני ישראל שאם הם יראו את מחוייבותם לקב"ה, דהיינו, ינהגו ע"פ "אמת ושלום", אז ארבעת הצומות - ימי הבכי על ירושלים, יהפכו לימים טובים.
ניתן להציע שהמיסוּד של חגיגה שנתית של חג הפורים משקף נבואה זו, משום שאנו מוצאים היפוך - "מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" (אסתר ט:כ"ב). פורים מסמל את האופן שבו ימי האבל על ירושלים יהפכו, ביום מן הימים, לימים טובים.
כך ניתן להסביר את הסיבה של המצוות המיוחדת הנהוגות בפורים. הם משקפים את מסרו החוזר ונשנה של זכריה בנוגע לעזרה לנזקק (מתנות לאביונים - ראה זכריה ז:י') ויחס יפה לזולת (משלוח מנות איש לרעהו - ראה זכריה ח:ט"ז-י"ז!). פעם בשנה אנו צריכים להזכיר לעצמנו את שמירת המצוות הבסיסיות ביותר שצריך לשמור כדי שנהיה ראויים לשוב לירושלים ולבנות את בית המקדש.
מספר מצוות שנקבעו בידי חז"ל משקפות מסר זה. מעניין, ששושן פורים מוחלף ב'ירושלים פורים' משום שהערים המוקפות חומה בימי יהושע בן נון מחליפות את העיר המוקפת חומה, שושן! [ראה יהושע כא:מ"ד, השווה לאסתר ט:ב'.]
שלום ואמת
למרות שהסבר זה של חלק ממנהגי פורים נראה קצת דחוק, ניתן למצוא הוכחה טקסטואלית בפסוקים החותמים את המגילה (ט:כ"ט-ל"ב - קרא בעיון!). מרדכי ואסתר צריכים לשלוח איגרת שניה המסבירה ונותנת תוקף למנהגי הפורים, כפי שהוסברו באיגרת הראשונה. מה היה התוכן של "איגרת הפורים השנית"? להפתעתנו, האיגרת מתוארת ע"י ביטוי יחיד - "דברי שלום ואמת" (ט:ל'). מילות מפתח אלה, מצביעות ישירות על נבואתו של זכריה בעניין הצומות הנהפכים לימים טובים! (ראה שוב זכריה ח:י"ח-י"ט). הם מסבירים לא רק מתי, אלא גם מדוע יהפכו הצומות לימים טובים - אם בני ישראל ישמרו דברי שלום ואמת! ייתכן שהאיגרת השנית היא פשוט הסבר למנהגי פורים - מרדכי ואסתר נעזרו באיגרת הזאת כדי להסביר מדוע נקבע חג הפורים - תזכורת שנתית של נבואות זכריה שלא הושלמו.
המשך האיגרת מחזק הבנה זו. מהיכן שואב מרדכי את הסמכות (התוקף) לייסד תקנות אלה? "וכאשר קיימו על נפשם ועל זרעם דברי הצומות וזעקתם" (ט:ל"א). [השווה פסוקים אלה לזכריה ח:י"ח-י"ט.]
כזכור, הקב"ה אמר לזכריה שקביעת צומות וימים טובים נתונים ביד האדם. ע"פ האיגרת השנית, בדומה לנביאים שתקנו צומות לזכר ירושלים, גם מרדכי תיקן יום חג לזכר ירושלים.
אם-כן, מדוע רוב העם נשאר בגולה ולא עלה לארץ ישראל?
מסתבר, שאחרי ארועי המגילה, עליה המונית לירושלים לא היתה דבר ריאלי. אעפ"כ, מרדכי רצה ליסד חג שיזכיר לעם ישראל שבמקרה שאכן תהיה הזדמנות לעלות לירושלים, עליהם להתייחס אליה כראוי. ספר זכריה, ועניינו - "שלום ואמת" - משמשים כ'מדריכים רוחניים'. [הבנה זו גם יכולה להסביר מדוע עם ישראל ימשיך לחגוג את חג הפורים גם בזמן הגאולה.]
לפיכך יש לחג הפורים, משמעות לדורות. ייתכן שהמסר 'מתחבא' מאחורי התחפושות, היין ("עד דלא ידע"), ה"פורים תורה" ומשלוח המנות. ייתכן שהוא אבד מתוך בורותנו בידיעת התנ"ך. מסרו, על כל פנים, נשאר נצחי, בדיוק כפי שעריגתנו כלפי ירושלים נשארת נצחית.
http://www.tanach.org/purim.htm
תוקן על ידי - הרשבא - 01/11/2004 5:48:58
 |
|
|
