| נשלח ב-27/10/2004 22:26 |
 |
| |
לספור לשרה ולבכותה
שאלה. על אחד מגדולי הדור שמת לו בן ולא הוריד עליו דמעה אחת אם זו מדה טובה או לא:
תשובה זו מדה רעה מורה על קושי הלב ועל רוע תכונת הנפש והיא מדת אכזריות והוא דרך הפילוסופים האומרים כי זה העולם הכל הוא מעשה תעתועים והמה מהבל ימעטו וזכרונם משלי אפר תועבה יבחר בהם ולכן אל יפתוך חטאת שלהם ומשליהם כי כולם בנויים על ההקדמה הזו אבל אנחנו מקבלי התורה יש לנו להאמין ולדעת כי העולם הזה ענין נכבד מאוד למסתפקים ממנו כראוי ולמתנהגים בו כשורה ובו ישיג האדם חיי העוה"ב והשארות הנפש כי הוא נקרא עולם המעשה ולכן אין ראוי לההביל ענייניו ולתלות צרותיו ברוע הנהגתו ולהתאונן על הזמן כאשר עשו רוב המשוררים הראשונים. אלא ראוי להתאונן ולהתאבל ולקונן על מעשיו דכתיב מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו והבוכה ומתאבל ומוריד דמעות על קרובים וכ"ש על אדם כשר מדת חסידים ונביאים ואנשי מעשה היא ומורה על טהרת נפשו והכנעת לבו לפני קונו ויתאונן על חטאיו ויתאבל על עוונותיו אשר היו לזה סבה ולא לחנם ארז"ל שלשה לבכי ז' להספד שלשים לגיהוץ ותספורת ואם היה הדבר בלתי נאות לא היו מתקנין לו ג' ימים וכן אברהם אבינו ע"ה כתיב ביה לספוד לשרה ולבכותה וכן יעקב וכן דוד המלך ורבים כאלה אין מספר ועיין בהקדמת ספר תורת האדם להרמב"ן ז"ל ותמצא מה שיש בו די לשאלה זו. ומ"מ אין ראוי להתקשות על המת יותר מדאי והכי איתא בהדיא בגמ'. והנראה לע"ד כתבתי:
(שו"ת הרדב"ז ח"ג סימן תקנ"ה)
והנה ביצקי מים על ידו (פירוש ר' נתן אדלר) בתחלת בואו לבאסקאוויטץ ולא היה לו כ"א בן קטן ובת אחת כמו בת י"ב שנה אהובה לו במעשיה כאמה כן בתה א"א לספר שבחה ובעוה"ר מתה שם ולא דמע עינו והיה מצדיק הדין בשמחה גדולה ונפלאה אשר לא ראיתי ממנו דוגמתו בתפלת שמחת תורה אך ביום השבת פ' וירא והוא היה רגיל לעלות לכהן ולמפטיר בכל שבת וגם באותו שבת שבתוך השבעה לא מנע מהנ"ל אז באמרו הפהטרה זלג דמע א' מעיניו וקבלו בידו ומיד חזר ונהפך לאחר ושוב לא נראה בו שום רמז עצבות ולא הזכיר את שמה כלל כו'.
(חוט המשולש עמוד כ' הערה ב')
מעודי תמהתי על סתירה זו ואודה לאלו שיאירו עיני בסוגיא זו.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-27/10/2004 22:55 |
|
| |
בענייני אופי סדנא דארעא לאו חד הוא, ויש אשר אופיים יכריחם לבכי מר, ויש אשר יראו באיפוק את התגובה הראויה, הכל תליא באופי - באינסטינקט הבריא של אותו חכם, ולא בחשבונות וה"לומדעס" בנושא.
וזכורני שראיתי פעם באחד מספרי הגרי"ד סולוביציק מבוסטון תיאור נפלא על הבדלי האופי בין סבו מצד אביו (ר' חיים) לבין סבו מצד אמו (התיאור הופיע במאמר על יהודה ויוסף, אם אינני טועה בספר דברי השקפה). ושם הוא מספר על סבו מצד אמו שכאשר חלתה בתו והחלה לגסוס, יצאו רופאיה לומר לאביה שיכנס לחדר החולה להפרד מבתו, ושאלם כמה דקות נותרו עד לתחילת הגסיסה, והשיבו: כרבע שעה, מיד מיהר ולבש תפילין דר"ת כיוון שידע שאח"כ יהפוך לאונן הפטור מתפילין.
לסיפור זה אפשר להתייחס ברגשות מעורבים, אך בכל מקרה נכר כאן אופי מוצק של סוג אחד של אדם גדול, אך יש לזכור שכשם שפרצופיהם וכו' ונהרא נהרא ופשטי'
אל תאמין
אם לא בחנת
|
|
|
|
| נשלח ב-28/10/2004 01:42 |
|
| |
תמיד היו דמויות קיצוניות בין חכמי ישראל, אבל אין מביאים ראיה מהן. דמות כזו מייצגת קוטב של קיצוניות בתחום מסויים, אולם אין זה אומר שצריך לשאוף להדמות לה בפועל אלא להיפך, ע"ד "שני כתובים המכחישים יבוא השלישי ויכריע". נדמה לי שהרב קוק מדבר על זה היכן שהוא.
אולי אפשר לפתוח אשכול בנושא- "הנהגות קיצוניות במיוחד של חכמי ישראל לדורותיהם"
|
|
|
|
| נשלח ב-29/10/2004 00:27 |
|
| |
שלמה
אין מביאים ראיה לנהוג כמותם, אך מביאים גם מביאים ראיה לשינויי אופי וסגנון, הנותנים טווח רחב ביותר לצורות התנהגות לגיטימיות ומקובלות בעמינו.
אל תאמין
אם לא בחנת
|
|
|
|
| נשלח ב-29/10/2004 09:31 |
|
| |
צ'טונג  זה אשכול טוב!
הבוחן, הערתך חיונית ובפרט לנוער. חקייני רגשות שזה מנסה לבכות או לא לבכות כמו ראש ישיבה זה וזה כמו אדמור או רשכבהג זה, עושה מבני אדם גופה מהלכת (זומבי).
|
|
|
|
| נשלח ב-29/10/2004 10:52 |
|
| |
נדמה לי שהסיפור על ר' חיים וחותנו מופיע בספר "ימי זכרון".
לעצם הענין- אני חושב שיש ענין של תקון מדות גם ברגשנות ויש על זה ברמב"ם שמונה פרקים שיש בעל תאווה וחסר ההרגשה בכלל אז רואים שיש מודל אידאלי.
לדעתי הרדב"ז דבר על ענין של אדם שלא מרגיש כלל ולא מתעצב כלל.
הסיפור השני מדבר על אדם שהתגבר על העצב כי הפנים ענין של צדוק הדין. שהכל לטובה ולתכלית ואין מה להתעצב.
אמנם קשה למה הרדבז לא שיער שיתכן שאותו גדול הרגיש צער טבעי אך התבונן בצדוק הדין.
ובאמת אולי אין לדעת הרידבז קשר לצדוק הדין ולצער כי למרות שמבין שזה מוצדק עדין יש כאב וגם לכאב יש מקום וצריך לתת לו ביטוי.
נהנתי מהתעוזה של הרדבז כנגד אותו גדול. איך לא חשש לתת בקורת כזו גם כנגד אדם גדול ולנפץ מיתוס לשואל.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/10/2004 13:24 |
|
| |
מסופר על אחד משושלת רבני בריסק (שככתי איזה.זה ששרד את השואה =)שעלה לא"י לפני השואה ואשתו בגלל איזה סיבה (לא אאריך) החליטה שמסוכן להביא את שאר המשפחה לא"י.
אשתו וכל ילידיו שהיו שם נרצחו ע"י הצוררים.
הבריסקר התאבל והיה בדיכאון ימים רבים.
הוא נשאל בנושא קבלת ייסורים באהבה,וכך ענה:
יש זמנים שרואים שהקב"ה רוצה שנתאבל ונתייסר,אם נתעלם מכך,הקב"ה ישלח עוד ייסורים ל"ע
לע"ד אין גדולים קיצוניים ואני מוחה מחאה נמרצת על כפירה זו. יש זמנים קיצוניים ואותו גדול ,יהיה מי שיהיה,יודע מתי נדרש ממנו להתאבל בקיצוניות (כגון שואה רח"ל) ומתי צריך לקבל באהבה.
וכל סיפור שייכתב ילמד אותנו איך באמת צריך לנהוג, ומתי.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/10/2004 13:43 |
|
| |
אדון ציקלה המייחע נמראצויס
טעית בכתובת. כאן לא מויחים, אלא חוישבים.
אולי בעוד חמשה חודשים תאמר לנו ששכחת לסגור את התא האישי שלך במחשב ציבורי, וההודעה נשלחה בשמך ע"י...
|
|
|
|
| נשלח ב-29/10/2004 15:13 |
|
| |
ציקלה
ברוך הבא אל הפורום.
אל תחוש לבוגי ולטענותיו. זו דרכו להציע עמדה חולקת, ואין הוא חושש שאחרים יכוו ממנו. נכון הוא שאצלנו חושבים, אבל כל אחד מוזמן להשתתף. ישנים וחדשים.
כמובן, לכל אחד הנחות יסוד משלו. לבוגי הנחות יסוד משלו, לך הנחות משלך, וכך לכל אחד מאיתנו. כאן אנו מנהלים דיאלוג שבו אנו בוחנים את הנחות היסוד שלנו, של כולנו.
בנידון שלנו, הנחת היסוד שלך, שאותה אני מבין מדבריך, היא שתלמיד חכם שליט על רגשותיו, ולכן לא ניתן לצפות שיתנהג בצורה קיצונית או יגיב בצורה רגשית קיצונית.
אמנם, איני סבור שזה נושא שיש למחות עליו. לכל אחד מאיתנו מבנה פסיכולוגי שונה, בדיוק כפי שכל אחד מאיתנו שונה מחברו בצורתו החיצונית. יש כאלו שנוטים להתרגש, ויש להפך. ודאי שתלמיד חכם מנסה לעבוד על עצמו, אך יש גם נתונים ראשוניים, טבעיים, שכל אחד נולד איתם.
מה שמעניין יותר הוא השאלה אם אותן תגובות שנראו כאדישות או שמחות במקום שיש להתאבל היו תוצאה של תגובה רגשית, או של עיון שכלי.
למשל, בסיפור על ר' נתן אדלר, האם סבר רבו של החתם סופר שמצוה לשמוח ולהודות גם על עונש כה כבד?
לעומת זאת, בסיפור על הרב מבריסק - אם הוא אמיתי - יתכן שכאן באה לידי ביטוי אמונתו שהכל בהשגחה פרטית. מצד שני, יתכן שיש כאן נסיון, מודע או בלתי מודע, להשתחרר מרגשות האשמה והמחשבה "אילו רק הייתי מתעקש יותר" - בכך שמגלגלים את האחריות לנעשה על הקב"ה ועל גזירה משמים.
בעבר היה כאן אשכול על הנהגתו של הרא"ש שלא להיפגש עם אביו, גם שם מטעמים הלכתיים, למרות שהנהגה כזו מנוגדת לחוש הטבעי ואולי אפילו להגיון שלנו. לינקזעצער?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/10/2004 16:04 |
|
| |
גיעלויו,
בסדר שמעתי.לא הבנתי את דבריו אין צורך במחאתי.
מיימוני,
א:תודה.
ב:כמובן שיש הבדלים באישיות ותכונות של הגדולים.
אבל לע"ד, עקרונית,וזה בטוח לטווח ארוך (לא מדבר על סערת רגשות רגעי) יש מצבים כאלו ויש הפוך ואנו יכולים ללמוד מהם.בלי להתייחס לסיפור ספציפי.ואדאי שגם אפשר ללמוד מאיך הגיבו בסערת רגשות.
אבל א"א לאמר שהם מגיבים ללא שכל (רק אם רגשות או תכונות מולדים).
הם כולם אנשים חושבים.ויש גדולים ענקיים שרגש לעולם לא השטלט על מעשיהם
|
|
|
|
| נשלח ב-31/10/2004 16:29 |
|
| |
א."וידם אהרן" רש"י-"קבל שכר על שתיקתו..."
ב.רמב"ם הלכות ברכות י-ג "שמע שמועה רעה מברך ברוך דיין האמת.וחייב אדם לברך על הרעה בטוב נפש כדרך שמברך על הטובה בשמחה שנאמר ואהבת את ה' אלוקיך וגו'ובכל מאודך.ובכלל אהבה היתירה שנצטוינו בה שאפילו בעת שייצר לו יודה וישבח בשמחה."[האם זה אפשרי?-לבני אדם?]
תוקן על ידי - איכה - 31/10/2004 16:38:29
תוקן על ידי - איכה - 31/10/2004 16:43:54
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2004 00:24 |
|
| |
אבל יותר נפוץ בתנ"ך אנשים שפורצים בבכי בלי להתבייש.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2004 20:18 |
|
| |
עיין בגמרא , על זה שראה את בנו שנרצח בבית במקדש,
ודאג אז על טהרת וקדושת המקדש,ואמר הוציאוהו בעודו מפרפר ולא יטמא עיי"ש
והגמרא מסכמת ששפיכות דמים היתה קלה בעיניו, ולכן היה לו היכלת הנפשית, להתפנות ולעסוק בפן הזה של טהרת המקדש עיי"ש
אל תתן את פיך להחטיא את בשרך
20:22:48
תוקן על ידי - ycmtoro - 01/11/2004 20:35:17
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2004 20:35 |
|
| |
ycmtoro,
אני מניחה שאתה מתכוון לסיפור מתוספתא כפורים פ"א הי"ב (שמופיע בגרסה קצת שונה בבבלי יומא כג ע"א) -
אני תמיד הבנתי שיש שם סוג של אירוניה כלפי המקדש, ובמיוחד כלפי הכהנים. האמירה של האב אינה מוצגת כמשהו שיש לחקות אותו, להיפך - היא מבוקרת ומגונה ע"י ר' צדוק.
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2004 20:49 |
|
| |
"שאלה. על אחד מגדולי הדור שמת לו בן ולא הוריד עליו דמעה אחת אם זו מדה טובה או לא"
לא זכיתי להבין גברא אגברא קרמית? [=אתה מקשה מאדם אחד על אדם שני?] הלא נגד מי שהרדב"ז כתב, גם הי' "מגדולי הדור" ומה מוכיח איפוא סיפורו של ר"נ אדלר דוקא יותר מעובדת גדול הדור ההוא? הרי ברור שיש תפיסות שונות ביהדות, יש גישת הרדב"ז, ויש גישת שאר "גדולי הדור". בכלל היו שסברו שיהדות דורשת התאיינות של האנושיות ותחשותיו ויש שסברו שאסור לבטל צורת ותחושת האנושיות. והדברים ידועים.
יש לציין גם לדברי הרמב"ם הל' אבל "כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי".
יש גם לציין שדוד המלך לא התאבל רק כאשר בנו עודו היו בחיים וכאשר מת - חדל להתאבל כלא הי'.
|
|
|
|
|
