"ואנכי עפר ואפר" "בשבילי נברא העולם"

שאלתך לא כ"כ מובנת לי.אם הבנתי נכון אולי אוכל לעזור בבירור העניין.
לפי דעתי. אין כלל סתירה בין הגישות. כששני הגישות מובילות לאותה מטרה זה שילוב מנצח.
א:דע מעיין באתה... כדי להנצל מחטאים.באתה מעפר..אבל תתיצב מול "שאמר והיה עולם".
ב:אנוכי עפר.. בייחס לקב"ה..כדי להנצל מחטאים.(מי אני שאמרה את פיו או דעתו? הוא נצחי!ואנוכי?...)
ג: בשבילי נברא העולם. זה מוסיף אחריות אדירה..כדי להנצל מחטאים.לדעת בכל עת שבכוח שלי ע"י מעשי אוכל לתקן את העולם ולהשחיתו.(לא רק את עצמי השפל.את כל העולם האדיר.תחתון ועליון!!).
ולסיכום:באופן כללי זה איזון בין גאווה לשפלות ששניהם מזיקים לרוחניות ולגשמיות.. אבל המינון והשילוב,בייחס נכון:הוא אשר ירחיק אדם מעוון.