| נשלח ב-31/10/2004 03:16 |
 |
| |
בניו הקטנים - כקניינו הן
אחד מסימני ההיכר הקיצוניים של בעיית העונש הקבוצתי הקולקטיבי, השתת עונש איש אחד על הכלל, על חפים מפשע, בא לידי ביטוי בגלגול העונש מאב לבנו.
כבר ידועה הסתירה בין הציווי המוסרי, כביכול, ש"לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות", לעומת הקביעה הנוקבת שהקב"ה "פוקד עוון אבות על בנים", בה מוצג ה' כא-ל קנא. בברכות אמרו, שכאן באוחזים במעשה אבותיהם וכאן באין אוחזים במעשה אבותיהם. האבן עזרא מחלק בין ב"ד של מטה לב"ד של מעלה. הרמב"ן מחלק בין איסור עבודה זרה לשאר איסורין. דילמה ידועה ופרשנויות רבות לה ולא לשמה באתי.
למעשה, לא באתי לחדש דבר. אלא שלעיתים קורה, שאדם קורא ושונה בהלכה שדומה לו שכבר ידועה היא לו מימים ימימה, רגיל בה ומכירה על בוריה, והנה הוא מוצא בה לפתע משמעות חדשה, פתאום הוא רואה אותה באור חדש, אחר ושונה לגמרי ממה שהכירה עד עתה. לעיתים אדם נפעם ונדהם לפשרה של תחושת האטימות ההכרתית הקודמת, כאילו לא ראה ולא שמע בדבר הלכה זו מעולם, כאילו עתה זו הפעם הראשונה שוא מתוודע אליה.
כך עלתה לי לאחרונה כשקראתי כדרכי ברמב"ם. וכך הוא כותב (תשובה ו א): "יש חטא שהדין נותן שנפרעים ממנו על חטאו בעולם הזה בגופו או בממונו או בבניו הקטנים - והרמב"ם מנמק - שבניו הקטנים שאין בהם דעת ולא הגיעו לכלל מצוות כקניינו הן, וכתיב איש בחטאו ימות - עד שיעשה איש".
כן, ידוע לי שכאן עוצרים בשביל לחשוב, לא בשביל להתרגש. רגשנות היא בשביל הנשים והקטנים שאין בהם דעת, כמובן. אבל, מה אעשה וקשה לי לעצור בעד האינסטינקט הטבעי המתקומם וזועק מרה מול הפסיקה ההילכתית הקרה שזה עתה קראתי. לא באתי לעורר ולדון על עצם הענישה, אלא על הנימוק מסמר השיער, הקביעה הקרה שמשתיקה וצורבת את הנפש.
מעתה, דעו לכם רבותי, החדירו היטיב לליבכם את ההכרה הברורה, כי בניכם ובנותיכם הקטנים, - אלו שאתם כה אוהבים, אלו שאתם בטח מחבקים מידי בוקר וערב, אלו המהווים את בסיס עולמכם הקטן, - הם מוגדרים בסך הכל כקניינכם, בני ערובה ומשכון בלבד למעשיכם חטאיכם ופשעכם. חד וחלק.
צמרמורת.
בשעה זו שקראתי בהלכה זו הבטתי בילדיי הקטנים, הרהרתי בהם וכולי תוגה. מעתה ואילך, איני מסוגל עוד להמתין לברכת "שפטרנו". לכשתבא העת, אאזור אומץ, ואשדל את בני למען יברך אף הוא, בקול רם ובכוונה עצומה, את ברכת שפטרנו, לו ידע אביו כמה חוטא הוא.
כמה עוז ותעצומות נפש צריך האדם המאמין. אוקיינוס שלם לא יספיק.
תוקן על ידי - ecosoft - 31/10/2004 3:18:26
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-31/10/2004 03:52 |
|
| |
כן, ידוע לי שכאן עוצרים בשביל לחשוב, לא בשביל להתרגש. רגשנות היא בשביל הנשים והקטנים שאין בהם דעת, כמובן
הנה לך קביעה ללא שימת לב.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-31/10/2004 03:55 |
|
| |
והחוש הציני להיכן נעלם?
|
|
|
|
| נשלח ב-31/10/2004 04:43 |
|
| |
ועל זה אמרו חכמינו "אוי לו למי שבניו נקבות".
|
|
|
|
| נשלח ב-31/10/2004 05:23 |
|
| |
הדא הוא דכתיב,
צינים ופחים ביד השם.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-31/10/2004 05:30 |
|
| |
לדעתי זו מעין הפחדה
|
|
|
|
| נשלח ב-31/10/2004 10:46 |
|
| |
הפסוק הוא, צינים פחים בדרך עקש וגו'.
ואולי לא ירדתי לעומק כוונת קעלעמר
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2004 09:37 |
|
| |
שוטנג,
הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים.
אקו,
השאלה היא מה משמעות כ"ף הדמיון "כקניינו". האם רק לעניין זה? כי אז יש כאן תיאור של המצב ולא הבעת עמדה. הרי אמרת שאינך דן על עצם העובדה שזוהי הנהגת הקב"ה. אם כן, גם ההנמקה אינה בהכרח בעייתית.
מעבר לכך, השאלה היא מדוע אנו מחוייבים להנמקות הרמב"ם? גם אם הוא חשב כך, או חי בעולם שבו זה היה נימוק סביר, אצלנו זה לא כך. טעמים לחוד, והלכות והנהגות לחוד.
העובדה המציאותית שילדים לוקים בעון הוריהם הרי היא ידועה וטבעית. איך ממזר נעשה ממזר? ואיך ילד נולד עני, או חכם (כשזה גנטי)?
אמנם איחן בכך תשובה, אולם יש כאן הצבעה על כל שהתופעה היא מהותית לעולמנו. הסברים זה כבר משהו אחר.
ולסיום,
לענ"ד חשיבה ורגש בהחלט צריכים להיות קשורים זה לזה. אם בחשיבה אני מבין, אז אני לא מתרגש. אם גם ממד זה בדבריך היה ביקורת על ההנהגה של היהדות בעניין זה, אז אני דווקא מקבל אותה בגאווה ובאהבה.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2004 13:27 |
|
| |
אקו
אני חושבת שמיכי היכה על הנקודה המשמעותית באומרו "אם הוא חשב כך, או <חי בעולם שבו זה היה נימוק סביר>, אצלנו זה לא כך."
הרבה דברים שהיו סבירים בשנים בהן נכתבה התורה, אינם סבירים היום, כאשר התפתחתנו, התעדנו, השתנינו. וזו גדולתה של תורה ויהדות, שזוהי <תורת חיים> הנותנת מקום לחיים, ולא תורה קפואה הדורשת הכנעה עיוורת ומאיימת וחד-ממדית.
למשל קורבנות - מי היום ישחט כבש ויתיז את דמו סביב וייחשב שפוי? מי היום יכול להחזיק עבד והדבר יסולח לו, כי קניינו הוא?
הילדים הגיעו בעבר בקלות רבה יותר והלכו בקלות רבה יותר. אנשים ילדו ילדים כל שנה, החזקים שרדו וגדלו ותרמו למשפחה, ומן החלשים נפרדו בצער והמשיכו בסדר החיים.
היינו, נאמר שם במפורש "קטנים" שעדיין לא ברור שיש בהם כוח ההישרדות הדרוש. אין זה המצב של היום, שאדם עם 6 ילדים הוא כבר משפחה מרובת ילדים, ו99 אחוז שורדים.
אז מה שסביר לתקופה ההיא, אנחנו צריכים להיות חכמים ופתוחים להבין שהנאמר לעולם אינו אוטומטי, אלא חשוב בו המסר הפנימי.
וגם מה שאמר מיכי, שהילדים משלמים עוון אבות רוצים או לא רוצים - דרך העולם היא. אם משום עוני, כמו שאמר מיכי, או משום אופיים, או משום שאינם מסתדרים ביניהם, או משום זה וההוא, ואין לחפש צדק בדברים האלה.
החיים אינם צודקים. החיים הם חיים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2004 14:49 |
|
| |
מגי,
אני מניח שלא התכוונת לשים את דברייך בפי. על כן אצרף רק שני תיקונים (מבחינתי) לדברייך:
1. לאדם מאמין, החיים אמורים להיות צודקים, אלא שצריך להתאמץ ולהבין.
2. אני דיברתי על ההנמקות של הרמב"ם, ולא על דיני התורה. מבחינתי, הזמן שבו נכתבה התורה הוא תתקע"ד דורות לפני בריאת העולם, ואז עולם המושגים היה אחר. זה שלנו רק נגזר מההוא.
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-1/11/2004 18:50 |
|
| |
אה, בטח שלא התכוונתי, מיכי.
גם בעיני החיים צודקים. אלא שהצדק שלהם לא תמיד נראה מיידית לעין בעיני האדם בנקודה המסויימת בה הוא נמצא.
בגדול - צודקים. תמיד. בקטן, לא תמיד.
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
| מנהל לחץ כאן לנעילת האשכול
|
|
