מי שברך לגוסס

דוושה

זו שאלה חשובה ותמיד אקטואלית. למי אין חולה, לפעמים רח"ל אנוש, להתפלל עליו?

יש כאן לדעתי שני מישורים.

א. המישור התיאולוגי. לפי מה שאנו מאמינים - ויודעים - שהקב"ה כל יכול, גם ריפוי ניסי אינו מן הנמנע.

ב. המישור ההלכתי. האם מותר בכלל להתפלל על דבר שאינו נראה אפשרי לפי חוקי הטבע. וכן אמרו בגמרא שיש תפילה הנקראת "תפילת שווא".

לפי הניתוח הזה, הרי מהטעם הראשון אפשר תמיד להתפלל, אך לא מהטעם השני.

אמנם צריך לברר, אם דבר הוא אפשרי, מדוע לא להתפלל עליו. ואולי יש לחלק בין רמות שונות של אפשרות.

וכאן אנו מגיעים לשאלה גדולה, על היחס בין נס לטבע מכאן ועל השתקפות היחס הזה בהלכה לדורותיה - מכאן.

אסקור בקצרה את החומר שלפנינו. השתמשתי בפרוייקט השו"ת, וערכתי חיפוש לפי "תפילת שווא" (בכתיב מלא). יש שם יותר תוצאות ממה שהבאתי, ואולי יהיה זה מעניין לבדוק גם את האחרות


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

במשנה למדנו:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נד עמוד א

... והצועק לשעבר - הרי זו תפלת שוא; היתה אשתו מעוברת, ואומר: יהי רצון שתלד אשתי זכר - הרי זו תפלת שוא; היה בא בדרך ושמע קול צוחה בעיר, ואומר: יהי רצון שלא תהא בתוך ביתי - הרי זו תפלת שוא.

הנחת יסוד המקובלת אצלנו (אקווה שניתן להבין את המילה "אצלנו" באופן אינטואיטיבי בלי להתווכח על זה...) היא שהנס יתכן. זו נקודה מרכזית: ה' עושה נסים בכל דור ודור.
יש יוצאי דופן שונים ביחס לשאלה זו, וגדול מכולם הרמב"ם - לפי ההבנה האיזוטרית בדבריו. אך איני עוסק כאן ביוצאי דופן.

לפי זה כמדומה שהאופן הפשוט ביותר להבין את הגמרא הוא שאין מה להתפלל על העבר, שאינו ניתן לשינוי. לעומת זאת, ניתן – וכפי שנראה מכל תפילותינו: ראוי – להתפלל על העתיד, שהוא תמיד פתוח. בלשוננו היום: הוא אינו דטרמיניסטי.

לפי החילוק הזה, מובן מדוע אין טעם בתפילה על אירוע שכבר קרה וגרם לצווחה. אך מדוע אין מה להתפלל על האשה שכבר התעברה?

נראה מכאן שהנחת היסוד של הסוגיה הזו היא שמינו של העובר כבר נקבע קודם לכן. כנראה – בסיום 40 יום להתעברות (=הכניסה להריון).

וכן למדנו שכך היא דעת חז"ל (ברכות ס/א ):

...תניא: שלשה ימים הראשונים - יבקש אדם רחמים שלא יסריח, משלשה ועד ארבעים - יבקש רחמים שיהא זכר, מארבעים יום ועד שלשה חדשים - יבקש רחמים שלא יהא סנדל, משלשה חדשים ועד ששה - יבקש רחמים שלא יהא נפל, מששה ועד תשעה - יבקש רחמים שיצא בשלום.
- ומי מהני רחמי? (=האם תפילה מועילה?) והאמר (=והלא אמר) רב יצחק בריה דרב אמי: איש מזריע תחלה - יולדת נקבה, אשה מזרעת תחלה - יולדת זכר, שנאמר +ויקרא י"ב+ אשה כי תזריע וילדה זכר! - הכא במאי עסקינן - כגון שהזריעו שניהם בבת אחת.

כלומר, ההנחה היא שמין הולד נקבע לפי הליך המתרחש בשעת הזיווג. זה דטרמיניסטי. אך יש גם אירועים שבהם אין תוצאה חד משמעית. באלו יש מקום תפילה. אך על הדבר שכבר נקבע בעבר אין מקום להתפלל! (ואז – האם זה אסור – או שזה מיותר? - נראה להלן).

אך למדנו עוד (תענית ח/ב וכן ב"מ מב/א):

הנכנס למוד את גרנו אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלהינו שתשלח ברכה במעשה ידנו. התחיל למוד אומר: ברוך השולח ברכה בכרי הזה. מדד ואחר כך בירך - הרי זו תפלת שוא. לפי שאין הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי אלא בדבר הסמוי מן העין.

כאן החילוק שהצעתי נתון בקושיה. מה ההבדל בין הסמוי מן העין לבין המדוד? הלא זה וזה כבר נקבעו באופן דטרמיניסטי, כפי שהיינו מנסחים זאת היום?

איני יודע את התשובה לשאלה זו. נראה מכאן שדבר בלתי מדוד נתפס כדבר בלתי קבוע. כלומר, ההבדל אינו במישור הפיזיקלי (או הגשמי) אלא בידיעת האדם. מה שאינו ידוע לאדם, עדיין פתוח לשינוי, למרות שהוא כבר נקבע בעבר.

גישה כזו משקפת אינטואיציה בסיסית של האדם וכמדומה לי שהיא משתקפת בכללי התנהגות ומגיה בתרבויות שונות, והדבר ראוי לבדיקה. האם חז"ל נתנו לה מקום בהלכה זו. לאמור: שמה שאינו ידוע עדיין פתוח לשינוי?

לפי זה, מי שעשה בדיקה רפואית מחשש לסרטן, יכול להתפלל כל עוד הבדיקה לא הגיעה למעבדה. ומה יהיה אם היא נבדקה, אך התשובה לא נמסרה לידיו? היכן קו הגבול? בידיעתו הפרטית? בידיעתו של אדם כלשהו? אך כבר ראינו שאם ידוע לבריות שקרה דבר חמור כלשהו, אין מה להתפלל "שזה לא יהיה אצלי". ואולי יש לחלק בין דבר ידוע לאדם אחד לבין דבר מפורסם לרוב?

כל החילוקים הללו אינם מתבארים לפי תפיסת העולם שלנו, שהינה דטרמיניסטית. אך איך ניישב את הסתירה בין הסוגיות?

עוד למדנו, באותה סוגיה שצוטטה כאן כבר (ברכות ס/א)

היתה אשתו מעוברת ואמר יהי רצון שתלד כו' הרי זו תפלת שוא.
ולא מהני רחמי? (=ואין רחמים= בקשת רחמים או רחמי שמים עצמם – מועילים?)
מתיב (=מקשה) רב יוסף: +בראשית ל'+ ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה, מאי ואחר? אמר רב: לאחר שדנה לאה דין בעצמה ואמרה: שנים עשר שבטים עתידין לצאת מיעקב, ששה יצאו ממנו, וארבעה מן השפחות - הרי עשרה, אם זה זכר - לא תהא אחותי רחל כאחת השפחות! מיד נהפכה לבת, שנאמר ותקרא את שמה דינה! (כלומר, מן המעשה הזה, שלכאורה נתפס כאן כסיפור היסטורי, רואים שמין הוולד יכול להשתנות)
- אין מזכירין מעשה נסים.


כלומר, בהחלט אפשרי שגם אירוע שקרה בעבר ישתנה – אם כי יש לברר אם זה רק במקום שאינו ניתן לבדיקה, שהרי אין איש יודע מה מין העובר בבטן האם – או בכלל. על כל פנים, למרות שהטבע נקבע, יש עדיין מקום לנס.
מקום לנס כן, אך מקום לתפילה על נס – לא. וכן מפורסם דיוק של הגר"א. שהגמרא קוראת לתפילות כאלו "תפילת שווא", אך עצם הבקשה אינה שווא, לפי שדברים כאלו יכולים להתרחש. ואני מוסיף: ואכן מתרחשים לנגד עינינו.

ובכן, לפי דרכנו למדנו כי למרות שהצורך האנושי הוא להתפלל ולקוות, חז"ל לא התירו תפילה כזו שמנוגדת לסדרי הטבע. על הסיבה לכך ננסה לעמוד בהמשך.

מן הראוי היה לעקוב אחרי התפתחות ההלכה הזו לדורותיה, אך אין הדבר בידי. אצטט רק מקור אחד שנראה לי חשוב.

שו"ת מהרי"ל החדשות סימן טו

שאילה.

אמרינן פרק הרואה בברכות +נד, א+ האומר לאחר מ' יום שאשתו מעוברת יהי רצון שיהיה לי בן זכר הרי זה תפילת שוא, משמע תוך מ' יום ניחא והלא זה תלוי בהקדמת זריעת האיש והאשה +ברכות ס, א איש מזריע תחלה יולדת נקבה אשה מזרעת תחלה יולדת זכר+. תשובה.

וההיא דאיש מזריע תחילה נהי דכן הטבע מ"מ ע"י תפילה משתנה כמו מי (שחל) [שחלש] (בטבע) [בטבעו] שנצטנן או נתקרר (מתהפכו) [מהפכו] בתפילתו.

לפי סוף דבריו, כמדומה שהמהרי"ל משתמש כאן בקטגוריה שנראית מודרנית. יש מה שהטבע אינו מחייב, אך דוחף לקראתו. כגון חולשת הגוף ההופכת את האדם מועד למחלות. כאן יש מקום תפילה, שהרי האדם לא חלה עדיין, אלא רק מועד לדבר.

אך בתחילת דבריו הוא טוען יותר. גם בשעה שמין העובר נקבע באופן דטרמיניסטי – המהרי"ל מקבל כאן בפשטות את הכלל שמוצע בגמרא – יש עדיין מקום תפילה והיא משנה את הטבע.
יתכן כמובן שהמהרי"ל ראה את קביעת מין העובר לא כדבר קבוע לחלוטין, אלא כמה שהיינו קוראים היום "קביעה סטטיסטית" שנכונה רק ברוב המקרים, לא בכולם. אך הסוגיה לעיל, ששוללת תפילה על שינוי מין העובר לאחר 40 יום, סותרת את הביאור הזה, ואין לנו סיבה להניח שהמהרי"ל לא קיבל את נכונות הדיון ההוא (מה שאפשר היה לומר על שיטות פרשנות אחרות באותה תקופה – במקומות אחרים... הרמז הוא לרמב"ם ולמיימוניסטים כגון המאירי).

שיטה דומה, שמכירה בכוח התפילה על הנס, מובא ברבנו בחיי, המצוטט בתשובה שתובא להלן:

(רבינו בחיי, פ' עקב י"א, י"ג): צריך אתה לדעת כי כח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר.

מדוע אין להתפלל תפילת שווא? זה נושא נבדל מהקודם, למרות שהם תלויים ביחד.

אני משער שהרציונליסטים בינינו היו משיבים שתפילה כזו מרגילה את האדם להתרחק מן המציאות. כידוע, הרמב"ם, במורה נבוכים, כותב שעקרוני הוא להבדיל בין מה שיתכן באמת לבין מה הדמיון מראה לנו כאפשרי.

אך האם גישה כזו משקפת את חז"ל? האם באמת אין מקום לתפילה כזו? אולי הרמב"ם כתב זאת כי – מי יודע? – באמת שלל את הנס. אך אנו, שכן מקבלים אותו ומכירים בו, האם עלינו להתייאש?

יתכן כמובן שחז"ל, בדומה לאופן שבו פירשתי את הרמב"ם, רצו שנלמד לא להתפלל תפילות שנשענות על הנס, לפי שהאדם מרגיל עצמו לצפות לניסים, ואין דרך לניסים להתחולל בקביעות. צריך אדם ללמוד לחיות לפי המציאות – גם אם ראוי להתפלל ויש ניסים!

למען היושר האינטלקטואלי, אני מביא כאן הסבר נוסף, שאותו גיליתי, כמובן דרך פרוייקט השו"ת, בתשובה של הרב עובדיה יוסף.

שו"ת יביע אומר חלק א - או"ח סימן לה ד"ה (יא) ומצאתי

נראה שאין לאדם להטריח ולבקש דבר שאינו מתקבל, וכעין מ"ש הצועק לשעבר ה"ז תפלת שוא, ואין מזכירין מעשה נסים (ברכות ס). וה"נ אם אינו מכוין כ"כ בתפלה כזו, הוי כחברותא כלפי שמיא.

לפי גישה זו, האיסור בתפילת שווא הוא מפני ה"מטריח". אסור לאדם להטריח את הקב"ה לשנות את הטבע. ויתכן גם שהאדם נראה כמי שמחשיב את עצמו כ"חברותא עם הקב"ה" (זה תלוי איך המשפט האחרון משתבץ בכל הנושא. צריך לראות את התשובה כולה כדי להבין בדיוק).

מה טעם האיסור של "מטריח"? האם בגלל שזה זלזול בקב"ה? שהרי אין יש טרחה קמיה שמיא? ואולי זו לשון אחרת להביע את הרעיון שהצעתי קודם?

לפי הדיון על הטעמים, אני מוסיף הלכה על ההלכות שסוכמו לעיל:

ו. מותר לאדם להתפלל על הנס, אך חובה עליו לדעת שזו בקשה שקשה מאד לצפות שהיא תתמלא, ו"תוחלת ממושכה מחלה לב". יש ניסים, אך לא תמיד הם מתרחשים באופן שאנו רוצים, וצריך אדם ללמד לשונו לברך על הרעה כפי שהוא מברך על הטובה.

תשובה אחרונה שיש בה ענין, לדעתי:

שו"ת בצל החכמה חלק ב סימן נה

דין חולה נגוף במחלת סרטן ומבקש מאחרים ומצוה לבנו להגיד לו מה מחלתו אי יצייתו לו

חולה הסובל מזה זמן יסורין איומים וכפי שקבע הרופא הנו נגוף במחלת הסרטן ר"ל, ברם כמובן העלימו דעת הרופא מידיעת החולה. אבל כעת כנראה פקעה סבלנותו והוא מבקש מאחרים ומצוה לבנו להגיד לו האמת על דבר מחלתו, אם ראוי לאחרים שיגידו לו, ואם בנו מחוייב לציית לו משום מצות כבוד אב.

==== מכאן אפשר לדלג לסוף

א) איתא במס' הוריות (י"ב א) האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דהברא אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתא לביתא, ולאו מילתא היא דילמא חלשא דעתי' ומתרע מזלי' ע"כ. ופרש"י (ד"ה ולאו מילתא) דזימנא אע"ג דלי"ל בבואה דבבואה הדר אתי וכשלא חזי בבואה דבבואה חלשה דעתי' ומתרע מזלי' ולא הדר אתי כו' עכ"ל. וכ"ה גם בנד"ד דזימנא דטעי רופאי ולא הוי סרטן והוי סלקא לי' רפואה ואם יאמרו לו שהוא סובל ממחלת סרטן והוא יודע כמפורסם שאין למחלה זו תעלה, חלשא דעתי' ומתרע מזלי'.

ב) ועיי' נדרים (מ' א) דלא לסעוד איניש קצירי בתלתא שעי בתרייתא דתקיף חולשי', ובר"ן שם, וכסבור שהוא באפס תקוה ומתיאש מן הרחמים וכ"כ בנמוק"י על הרי"ף שם, ובפי' הרא"ש בסוגיא שם, שיסבור שהוא כבר מסוכן שאין תפלתו מועלת לו, וכזה כ' גם הריטב"א על הרי"ף שם, שמתיאש המבקר מלבקש עליו רחמים כסבור שהיא תפלת שוא עכ"ל. והנה אמרו חז"ל בב"ר מובא ברש"י (בראשית כ"א, י"ז) יפה תפלת החולה על עצמו מתפלת אחרים עליו. לכן גם בדידי' צריך שאל יתיאש עצמו מן הרחמים, ואל יחשוב שכבר אין תפלתו מועלת והיא תפלת שוא. ועיי' רבינו בחיי (פ' עקב י"א, י"ג) שכ' וז"ל, וצריך אתה לדעת כי כח התפלה גדול אפילו לשנות הטבע ולהנצל מן הסכנה ולבטל הנגזר כו' ע"ש. וכיון שגם במחלה שעפ"י דרך הטבע אין לה תעלה, תוכל להועיל תפלה, יש למנוע מן החולה ידיעה כזו שתוכל לגרום שיחשוב כי כבר אין תפלה מועלת לו ויתיאש עצמו מן הרחמים. אבל אם יעלימו ממנו ידיעה זו והוא יצפה לישועה ולרפואה, אז כיון שיסוריו האיומים מספיקים להכניע את יצרו, בודאי יתפלל מתוך עומק הלב לבקש רחמים על עצמו ממי שרפואת כל בשר בידו, ואולי תועיל תפלתו לשנות הטבע וכמש"כ ברבינו בחיי הנ"ל.

==== זו המסקנה

מובן מזה, כי בכגון דא, לא נכון כלל להטעות את החולה להגיד לו, שאין מחלתו אנושה וכי בעוד זמן קצר יחלים ויתרפא, ועוד דברים כאלה שרגילים לדבר על לב החולה להרגיעו ולהניח את דעתו. כי מאחר ובאמת אין למחלה זו תעלה בדרך הטבע, מי יודע אם יזכה להנצל, על כן אם כי יש להעלים מן החולה הידיעה שאין למחלתו תעלה בדרך הטבע אין להטעותו במה שיודע שמחלתו רצינית, שעי"כ יתאמץ יותר בתפלתו, יעשה את חשבון עולמו ויחשב עם קונהו מקירות הלב. ואז גם אם לא יזכה ח"ו להחלים ולהתרפאות ימות זכאי ואל ימות חייב ח"ו - עיו"ד סי' של"ח (סעי' א').

=== יש עוד המשך לתשובה, בו הוא מסביר שהבן אינו חייב לציית לבקשת האב לומר לו את האמת מחמת כיבוד הורים, ועיין שם.

ושוב: סיכום הדינים העולים:

א. מותר – ומסתבר לי שראוי – להתפלל על העתיד, והרי אלו תפילותינו שבכל יום. שהרי העתיד פתוח.
ב. אין להתפלל על העבר, לפי שהעבר אינו ניתן לשינוי.
ג. יש מקום להתפלל על דבר שלא נקבע עדיין, למרות שהרוב הסטטיסטי הוא נגד התמלאות הבקשה.
ד. יתכן שיש מקום להתפלל על דבר שנקבע אך התוצאה אינה ידועה לאדם.
ה. תפילה לשינוי מה שנקבע בטבע היא תפילת שווא, אך עדיין יתכן נס. ואין זו תפילה אסורה.
ו. מותר לאדם להתפלל על הנס, אך חובה עליו לדעת שזו בקשה שקשה מאד לצפות שהיא תתמלא, ו"תוחלת ממושכה מחלה לב". יש ניסים, אך לא תמיד הם מתרחשים באופן שאנו רוצים, וצריך אדם ללמד לשונו לברך על הרעה כפי שהוא מברך על הטובה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

יישר כוח, מיימוני, ורוב תודה.

אני מעיזה להוסיף אבחנה קטנטונת ופרוזאית: התפילה על חולה אנוש אינה בהכרח שיחלים (אם מובן שאין סיכוי), ודאי לא לחיים נצחיים עבורו, כפי שהוצג בשאלה המקורית (האם יש תפילה לחיים נצחיים ביהדות?).

אולם התפילה היא להפחתת הסבל, שלא יתייסר מעל למידה, שדרכו לא תהיה קשה, שייפתחו לו שערי שמיים. ולא תהיה זאת תפילת שוא.

שבת שלום.

מימוני,

ראה: http://hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1154720