לאהוב את הילדים (פסיכולוגיה ותיאולוגיה)

בראיון עם בנו של הרב אורי זוהר, קראתי את המשפטים המרתקים הבאים:

http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1174573

"... אבא שלי בטוח שהוא עושה את הכי נכון והכי טוב... תשאלי: 'איך אבא חי איתי באותו בית?'. עובדה. הוא אוהב אותי ולכן הוא חי איתי, ולכן הוא מחבק אותי, ולכן אני מחבק אותו ועושה לו קפה כל יום. אני מכבד אותו ומעריץ אותו, ולכן מערכת היחסים בינינו אף פעם לא תיגמר בפיצוץ - אולי רק אם נפסיק לאהוב אחד את השני, מה שלא נראה לי".
בסדרה הוא אומר לך: "אני לא אוהב אותך כי אתה הבן שלי, אלא כי אתה יציר האל". זה די מעליב.
"נכון, הוא אוהב אותי לא מהצד האמוציונלי, וזה הציק לי. אבל חשבתי והגעתי למסקנה שחשוב לי שהוא אוהב אותי ופחות חשוב לי מאיפה זה בא".

(איני יודע אם זה משנה להבנת הטקסט, אך איתמר, בנו של הרב זוהר, הוא שומר מצוות, אך לא הולך בדרך החרדית שבחרו הוריו לעצמם. כיון שזה דבר המפורסם לשלושה, ודבר שעליו עמד הראיון שמשם מובאים הדברים, הרשיתי לעצמי להביאם הלום.)

הציטוט דלעיל עומד על כמה וכמה הנחות יסוד, מהן פסיכולוגיות שבעובדה, מהן של ערך. אנסה לסכמן:

א. יש אהבה שברגש, ויש אהבה שבשכל. החלטה שכלית יכולה להביא לאהבה.
ב. יש אנשים שאוהבים את ילדיהם רק מחמת הצו השכלי.
ג. התורה מצווה על האדם לאהוב את ילדיו לא מחמת זה שהם ילדיו, אלא מחמת צו האל.
ד. אדם מסוגל להשלים עם העובדה שאוהבים אותו, למשל אביו, רק מחמת הצו השכלי וההלכתי.

יש כאן שתי שאלות מעניינות, לכל הפחות:

1. האם באמת ההלכה פוסלת את האהבה הרגשית של אב לבנו? מאידך גיסא, האם ניתן לצוות, לפי ההלכה, על אהבה, והצו הזה הוא בר הגשמה? איך?
2. האם באמת אורי זוהר אוהב את בנו רק מחמת צו האל?

לדעתי, התשובה לשאלה השניה היא לא. אני בטוח – בלי להכיר את האנשים שבהם מדובר – כי הרב אורי זוהר אוהב את בנו לא רק בגלל הצו האלקי, המוסרי וההלכתי. הוא אוהב אותו כי הוא בנו.
יתכן שבמערכת היחסים שביניהם ובמעורבות הרגשית שביניהם משתתפים גם שיקולים הלכתיים. למעשה, זה ודאי כך, בהתחשב בדמותו המיוחדת של הרב זוהר. אבל צריך להבדיל בין מה שמצטטים כאן בשמו של אורי זוהר, לבין מה שקורה. יתכן שהוא מעולם לא אמר כך לבנו, למרות הנאמר בכתבה. יתכן גם שהוא אמר זאת, אך לא התכוון לכך באמת, אלא אמר זאת רק משיקולים הלכתיים, או אחרים. ויתכן גם שהוא פשוט אינו מכיר את עצמו מספיק...

אני גם מסופק למדי אם איתמר זוהר מוכן לקבל אהבה רק מחמת צו שכלי של "הנך יציר האל". כלומר, אני מפקפק אם משפט ג' גם הוא נכון. אני נוטה יותר להאמין שהוא, הבן, מבין, במודע או לא במודע, שהאהבה של אביו קיימת גם מסיבות אחרות, ושמערכת היחסים הכוללת חשובה יותר מאשר אמירה כזו או אחרת, גם אם יש לה רקע דתי ופילוסופי.
בני אדם הם יצורים לא רק רציונליים.

(הדברים מתקשרים גם לכמה אשכולות שהיו בעבר, בהם
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1165557
)



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אינני יודע אם אורי זוהר משלה את עצמו, משקר שקר שבעיניו הוא קדוש או סתם זורק אמירה צינית כדרכו בקודש ולפניו. מה שדי ברור לי, שאין אהבתו לבנו נובעת מהשקפת עולמו הדתית.

אני נוטה לחשוב שהאמירה הזו משקפת בעיניו שקר קדוש. הצורך להיראות 'טבעי' בשקרים קדושים אינו המצאה של אורי זוהר, אלא שותפים לו אנשים דתיים רבים במציאות ו/או סביבה אחרת המרגישים כורח תמידי להציג את עצמם בצורה טבעית כשיקוף של האידיאל אותו הם מייצגים. אני חושב שכל אדם דתי שנמצא בסביבה חילונית מכיר את ההרגשה הזו, והיא מתחזקת ביתר שאת אצל אנשים שהמגע שלהם עם החילוניות נעשה במוצהר מתוך כוונה לקרב רחוקים.

השאלה היותר זקוקה לעיון היא באיזה בית מדרש למד אורי זוהר את השקר הזה.

כמי שמכיר אישית בעלי תשובה לא מעטים, יש בי תחושה שלעתים מתוך עודף כוונה טובה, 'גילוי האור' והרצון למחוק את העבר - הם מנסים לעטוף רגשות אנושיים בסיסיים בעטיפה חרדית חדשה שבעצם משנה אותה מן היסוד.

כך למשל, אהבת איש ואשה היא כבר לא מה שהיה לאיש ולאשה בטרם חזרתם בתשובה אלא משהו אחר לגמרי. אני לא מזלזל במשמעות הדתית שהיהדות עוטפת בה את הזוגיות, אבל בסופו של דבר הזוגיות ואהבה הם מצבים כלל אנושיים. וגם אהבת הילד.

אני סבור שאצל אנשים חרדיים מבטן ומלידה, התופעה פחות שכיחה (וגם כשהיא קיימת היא קיימת כשקר קדוש מול החילוני ולעולם לא כאשליה).

ובכך כבר הרחיב וטעה משורר אחד בשררו "אבל האהבה שלי, היא לא האהבה שלו לא לאאאאא".

וטעה.

ספרן ומיימוני,
לענ"ד חשוב להבחין בין שתי התייחסויות שקל מאד לערבב ביניהן.
האגלי טל בהקדמתו עומד על כך שיש ללמו דתורה מתוך שמחה, וההנאה אינה פוגמת במצווה אלא מהווה חלק ממנה.
אולם מייד אח"כ הוא גם מוסיף את החילוק המתבקש בין מצב שבו ישנה הנאה שבאה עם הלימוד, לבין מצב שבו ההנאה היא סיבתו היחידה של הלימוד (כלומר שבלעדיה לא היה לימוד). זה כמובן מצב שלילי.

הוא הדין לנדון דידן, ולכל דיון שכורך נורמות עם רגשות.
ציווי על אהבה לילדים לא מוכר לי בתורה. אולם אם הוא היה (ואולי ישנו, ואני לא יודע עליו), אזי הוא היה עומד במקביל לאהבה הרגשית, ולא נוגע אליה. כלומר הציווי היה סיבה מספקת לאהבה, שמוודאת שתהיה אהבה גם כשאין מוטיבציות טבעיות לכך. אולם האהבה הטבעית אינה נסתרת מן הציווי, אבל גם אינה תחליף לו.

ומדי דברי בעניין זה, לא אמנע מהזכיר את דבריו הנפלאים של ר' יצחק הוטנר (אינני זוכר כרגע באיזה פחד יצחק זה, אבל אוכל לאתר באם יהיה צורך), שמבחין בין אהבת הרע (ואהבת לרעך כמוך) לביחן אהבת הגר והיתום וכו'. הוא מקשה שם, מדוע ש צורך במצווה לאהוב את הגר, והרי הוא נכלל במצוות אהבת ישראל (אהבת הרע) הכללית?
לטענתו, הסיבה לאהבה היא חלק מהגדרת האהבה עצמה. לכן מצוות אהבת הגר כוללת לאהוב את פלוני שהוא גר, אולם לעשות זאת מחמת שהוא גר. הוא מדגיש, שאם יוצא שסתם אהבתי את פלוני ולא ידעתי שהוא גר, לא קיימתי את המצווה, וכן להיפך.

ומסיבה זו גם לא נכון לקשור את הדיון באשכול לדברי הרמב"ם על חשיבות ההזדהות עם המצוות השכליות. העובדה שיש חשיבות להזדהות אין פירושה שההזדהות הזו היא המוטיבציה הדתית לקיום המצווה. לדוגמא, החיוב שבהזדהות עם מצוות אהבת הילדים (יש כזו?), אין פירושה שהאהבה הטבעית היא המוטיבציה לקיום המצווה. וכי אם מישהו מתאהב באופן מלאכותי בילדיו לא קיים את המצווה, כי זה לא טבעי אצלו?

ודוק, שכל זה דורש בירור וליבון מושגים יסודיים שנוגעים לקשרים בין נורמות ורגשות, בכמה וכמה הקשרים.

אביא רק דוגמא אחת. לענ"ד חרטה ובקשת מחילה ממישהו שפגעתי בו, שאינה מלווה בתחושת אשמה וחרטה רגשית פנימית, אינה צביעות אלא מעשה נכון וראוי, אף נעלה.
לעומת זאת, אותו מעשה עצמו שנובע רק מן החרטה הרגשית אינו שווה מאומה. במצב כזה האדם פועל למען עצמו ולא למען הנפגע. הוא כלל לא חושב שטעה, או שיש צורך לפייס ולכפר על מעשהו, אלא פשוט הוא רוצה להקל על יסורי מצפונו שלו.
אם כן, התשובה שבין אדם לחברו היא דוגמא לבעיה של ערבוב הרגש הטבעי עם הנורמה.
למותר לציין, שגם כאן אין פגם, ואולי זה אף ראוי יותר, להזדהות עם החרטה ובקשת המחילה. אולם יש פגם אם ההזדהות הרגשית הזו היא המניע היחיד למעשה. וכחילוקו של האג"ט הנ"ל.



מיכי

מיימוני,

אכן גם לי צרם מאד הדבר,

ובקוראי זאת לנגד עיני התגמדו מילות ציווי העקידה ,המחרידות לב:

קח נא ,את בינך, יחידך,אשר אהבת

שהרי כלום אינו אוהבו אלא מפני שהוא יציר הקל וברצותו לקחו,[אלא א"כ משתתף בצער מעשה ידיו יתב' הטובעים בים]


אין זאת אלא שנתקים בנו:

התשכח אשה עולה, מרחם בן ביטנה ?!
גם אלה תשכחנה,
ואנוכי,לא אשכחך.

ונתפרש :פעמים תשכח אשה את רחמנותה לעוללה ולבן ביטנה, ותשאר כל אהבתה אליו, מחמת ה"אנוכי"[ה' אלוקיך]

עורב פורח

הרשה לי לא להסכים איתך.

א. צו העקידה אינו מורה לנו, לדעתי, שאהבה טבעית בטלה וחסרת ערך, אלא שאף היא, ככל ערך, נדחית מפני הציווי האלקי.

ואף על זה יש מקום לתהות כיצד ציווה הקב"ה, א-ל ארך אפים ורב חסד ואמת, על אברהם להוציא להורג את בנו.

תשובה חלקית לשאלה זו הצעתי במקומות אחרים.

ב. גם הפסוק השני שציינת לא בא, לדעתי, להראות כי שווא אהבת אדם, אלא כי אהבת ה' גדולה ממנה. ואדרבה, משם למדים מה רבה אהבת האם לפרי בטנה, שאין כמותה בעולם, עד שזה המשל המראה בצורה הברורה ביותר כי אהבת ה' גדולה עד יותר.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו