| נשלח ב-7/11/2004 13:18 |
 |
| |
נשיקת המת
"ויקם אברהם מעל פני מתו". (בראשית פרק כג, ג).
על שנכתב "מעל פני מתו", ולא "מעל מתו.", כותב רבי אברהם סבע, בפירושו על התורה, "צרור המור": "מעל פני מתו, ולא אמר מעל מתו, להודיענו מה שאמרו רז"ל ביוסף "ויבך עליו וישק לו", זו נשיקת פרישה, (במדרש הגדול, ויחי נ, ג: "וינשק לו, נשיקה של פרידה, נשיקה של מיתה"),מכאן ש*חייב* אדם לנשק את מתו. (לשונו בפרשת ויחי, "מכאן ש*צריך* אדם לנשק את מתו על פרישתו").
נשיקת המת מופיעה כ*היתר* במדרש שכל טוב, (בובר), בראשית פרק נ ד"ה א): ויבך עליו וישק, מלמד שמותר לאדם לנשק את המת עד שלא נקבר, וזו היא נשיקה של פירוד גמור".
סיפור על נשיקת המת מצאנו בתלמוד הירושלמי (שבת פרק ב ה"ז):
"מעשה בי רבי ליעזר שהיה גוסס ערב שבת עם חשיכה ונכנס הורקנוס בנו... נכנס רבי יהושע /לאחר פטירתו)/ וחלץ את תפיליו והיה *מגפפו ומנשקו ובוכה* ואומר: רבי רבי הותר הנדר רבי רכב ישראל ופרשיו".
ואילו רבי יהודה החסיד, שכתב בצוואתו (סימן ד): לא ינשק אחד מבניו כשהוא מת, כי לא ישאר לו אף אחד", הוסיף בספר חסידים, סימן רלו, גם את איסור נשיקת הבנות שמתו: "ולאדם שמת לו בנו או בתו, לא ינשק אותם, ולא יניח לאשתו לנשק אותם, כי מקצרים ימי בניהם ובנותיהם".
הפתחי תשובה, (שו"ע יו"ד סימן תצד ס"ק א), מדייק מלשונו של הספר חסידים, שנשיקת המת אסורה רק לבנו או בתו שמתו, ואין כל איסור לנשק כל מת אחר, וראייתו מנשיקת יוסף לאביו.
ותמיהני: האם לא ידעו כל אותם המביאים ראיה מנשיקת יוסף ליעקב, מדברי הגמרא שאותם יודע כל ילד חב"די: "אמר רבי יוחנן: יעקב אבינו לא מת"? (תענית דף ה עמוד ב).
תוקן על ידי - נישטאיך - 07/11/2004 13:20:10
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2004 14:57 |
|
| |
וכי בכדי ספדו ספדניא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2004 15:38 |
|
| |
לבדד ישכון
"מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".
וכי למה צריך שזרעו יהיה בחיים, כדי שהוא יהיה בחיים, אם הוא מעולם לא מת?
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2004 17:30 |
|
| |
נישטאיך
שוב הפתעת אותי.
הייתי בטוח שמה שהבאת בשם צוואת ר' יהודה החסיד הינו איסור גמור מדרבנן. והנה, לא נאסר הדבר אלא בצוואת ר' יהודה החסיד.
כמו דברים רבים בספרו, מסתבר שהמקור הוא פולקלור. אמנם, בעיני מסתבר כי המקור הראשוני הוא בחשיבה המגית האופיינית לאדם באשר הוא אדם, כדברי רבנו פרייזר (THE GOLDEN BOUGH). וגישה כזו מסבירה המלצות ואיסורים רבים המופיעים בספר.
כרגיל, המלצותיו והזהרותיו של ר' יהודה החסיד, גם אם הכללים מנוגדים למקורות, הפכו אצל הפוסקים לדורותיהם לאיסור חמור שאין לסור ממנו. הרי חמירא סכנתא מאיסורא (=סכנה יש להחמיר בה יותר מאשר באיסור).
אני משער שהמלצה זו של ר' יהודה החסיד זכתה להד רב גם בגלל התחושה האינטואיטיבית המתעוררת בקרבנו במקרה של מוות. המוות מפחיד. אנו חוששים שזה מדבק, לא מסיבה כלשהי, אלא מחמת האירוע עצמו בלבד, וחשוב לשמור ממנו מרחק. לפיכך - אין לנשק את המת כדי לא לגרור את המוות למקרים נוספים.
אפשר שיש כאן הד גם לאותה סוגיה שבה הוזהרה אשה לא לבכות על אחד מבניה שמת יותר מדי. עד שאמרו לה ש"על מת אחר היא בוכה", וכן היה לה, שמתו לה גם ילדים אחרים.
גם שם יש שתי אפשרויות פירוש.
א. לשון חריפה שבאה להרתיע את האשה מפני מה שהיא עושה, אך אין זה אלא משל בלבד.
ב. לשון הזהרה ממש, שבאה לומר כי מי שנוהג מנהגי אבלות שלא לצורך מזמין מוות.
האם הפסיכולוגיה האנושית אינה נמשכת לפחד יותר מפני הפירוש השני?
למעשה, בנקודה אחרונה זו יש מקום עיון. אם הפירוש הראשון הוא עיקר, וכך זה לדעתי, מפני מה התבטאו כלפיה בלשון מפחידה זו, והרי על כגון זה אמרו "ברית כרותה לשפתים"?
כפי שניתן לראות, בעיני הדיון על מקורו של הפחד מפני המוות המדבק הוא עיקר. עובדה היא שחז"ל לא חששו מפניו ולא מצאו לנכון להגביל את ההתנהגות הזו בצורה כזו או אחרת. לעומת זאת, העקיצה על חב"ד היא חמודה, אך לא כדאי להניח לה להסיט את הדיון למקום אחר.
יתכן שכדאי להתבונן בעוד הזהרות של ר' יהודה החסיד מאותו סוג, כדי לנסות להסיק כלל מתוכן. למשל, שאין לנעול נעלים של מת. ואין ללכת אחרי מת בחלום. ועוד. (כתבתי ממה שעלה בזכרוני כרגע).
אז יש מקום להשוות למה שנאמר בגמרא בנושא זה, לבין מה שניתן למצוא בפולקלור הגרמני של התקופה.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2004 17:55 |
|
| |
למיימוני.
<"בעיני הדיון על מקורו של הפחד מפני המוות המדבק הוא עיקר">
נדמה לי שאחד ההסברים לאיסור הנשיקה של המת הוא, שהמת יראה שיש לו אוהבים, והוא יקח אותם אתו.
אם במקורות הקדומים של חז"ל, היה המוות חלק מהחיים, כי מי שלא היה חי, לעולם לא ימות, הפך המוות תעשיה, של חלקות קבורה ליד צדיקים, כאשר ערך החלקה יורד, או עולה ביחס ישר לרוחות עם או בלי צדיקים.
בכוונה ציינתי לדברי רבי יהודה החסיד, שאף שהוא שפחד מנשים ה"מתחפשות" לחתולים, והן אוכלות ילדים, לא פחד מנשיקת המת.
לא שבא לי לנשק מתים, אבל בטוחני שנשיקה המת, היא בס"ה שאלה של תרבות. לא אחת ראיתי בטלויזיה, (לא צפיתי ב"טרייפענע פושקע", זה מספר שנים), את נשיקת המתים בארצות רבות, ובפרט אחרי שיקירהם נרצחו במלחמות דתיות, וחשבתי לעצמי, איזה גועל! כאשר זה היה "מנהג יהודי".
ומעניין לראות, כיצד כשהדבר נוגע למנהגים הקשורים למוות, היהודים אימצו את מנהגי ואמונות הגויים, וקידשו אותם "ע"פ קבלה", בעוד שאת המנהגים היהודיים, שהיו טובים בשביל ה"אבות", הם הפכו למנהגי "מאן דכר".
לשמחות.
תוקן על ידי - נישטאיך - 07/11/2004 18:07:47
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2004 18:09 |
|
| |
קיבלתי מאיקה
כשסבתא רגינה נפטרה לא הייתי ליד מיטתה, לא הספקתי להיפרד, מיד כשהגעתי לבית הקברות ביקשתי להיכנס לראותה, נתנו לי להיכנס לרחוץ אותה, נישקתי אותה על ראשה פניה ובטנה, ועזרתי לרחוץ אותה, כל הרוחצות הסתכלו עלי בפנים מעוותות, ואחת אף פלטה לעברי, כל השניים ינשרו לך, מאז אני מחכה כבר שתיים עשרה שנה, טפו טפו, כל השניים שלי בלי עין הרע...
אגב, פעם הופיעה אצלי בחלום, היא באה להיפרד ממני, היא נישקה אותי, והבחנתי שיורדת לה דמעה, חשבתי לעצמי בחלום, איך יכול להיות שאדם מת יבכה, לא יכולתי להיפרד ממנה והלכתי אחריה, זו היתה תקופה בה הייתי צריכה להחליט לאן אני הולכת.
|
|
|
|
| נשלח ב-7/11/2004 22:47 |
|
| |
מיימוני,
מעניין שגם רבי יהודה החסיד לא אסר אלא נשיקת בניו.
ברור שמדובר בטעם מיסטי, לא מטעם בכיה וצער מוגזם, אלא מטעם קשר עם עולם המתים, שיתן להם כח לגרור עוד מישהו מן החיים - אין לי מושג איך זה בדיוק מתרחש.
לכן יש בספרו אזהרות רבות מאד מפני קשרים מסוכנים עם העולם ההוא, וכמו שציינת. אף נשיקת בן בכלל, לכאורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-12/11/2004 00:45 |
|
| |
גוף האדם לאחר מותו כמו ההפרשות של הגוף בחייו. זה לא הוא ולמרות שמכבדים את הגוף מאחר והוא מייצג את האדם שהיה, אבל ליצור קשר עם הגויה כמו לנשק אותה, זה אבסורדי (ומזכיר סיפור שיש בתלמוד על הורדוס).
|
|
|
|
|
