טוב, אפתח בחוויה האישית שלי מסיפור מרטיט וטעון, סיפור עקידת יצחק.
"ויהי אחר הדברים האלה והאלוהים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני: ויאמר קח-נא את-בנך את-יחידך אשר-אהבת את-יצחק ולך-לך אל-ארץ המוריה והעלהו שם לעולה על אחד ההרים אשר אומר אליך: וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו ויקח את שני נעריו איתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עולה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים. ביום השלישי, וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק. ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור ואני והנער נלכה עד כה ונלכה ונשובה אליכם. ויקח אברהם את עצי העולה וישם על יצחק בנו ויקח בידו את האש ואת המאכלת וילכו שניהם יחדו: ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה: ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני וילכו שניהם יחדיו". (בראשית כב 1-8)
איזה סיפור עצום מסתתר מאחורי שמונה פסוקים אלה!
וישכם אברהם בבוקר מעלה בעיני רוחי את אברהם שלא ישן ולו שעה, כשבמוחו שב ומהדהד המשפט "את בנך את יחידך אשר אהבת" ועדיין שכלו לא מספר ללבו את אשר ברור לו שהוא עומד לעשות, ועם אור ראשון שהגיע סוף סוף, הוא קם מאותה המיטה שאין בה מנוחה...
אחרי כן מגיעה מנייה מכנית ושקטה של פעולות שאברהם עושה במו ידיו, אחת אחר השנייה, בתוך השקט האדיש של הבוקר, הבוקר שאינו יודע דבר מהדרמה העומדת להתרחש: <וישכם אברהם בבוקר - ויחבוש את חמורו - ויקח את שני נעריו איתו - ואת יצחק בנו - ויבקע עצי עולה - ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים.>
אברהם הוא אדון, יש לו משרתים לרוב. אבל הוא מתעורר מוקדם וללא הגה מפיו הוא חובש חמורו בעצמו, מבקע עצים בעצמו, מעיר את הנערים שבחר ואת יצחק בעצמו... מעסיק את ידיו הוא בפעולות הדרושות, כל כולו מרוכז בעשייה המאפשרת לו לדחות לעוד זמן מה את ההכרה בבלתי-נמנע. אין הבעת צער, אין כל ביטוי רגשי מכל סוג שהוא, אין הטלת ספק או ויכוח - למה נתת, ואני לא ביקשתי, ועתה אתה מבקש לקחת..., אין שיתוף של שרה, אין חיפוש נחמה. אברהם, בהבנה שלי, מרוכז בדרוש לעשות, וסוגר בינתיים את רגשות האב ורגשות האימה מלהציף אותו, מחפש לעבור בעשייה מדוקדקת ומכנית את זוועת הרגע הראשון והיום הראשון. אף שני הנערים שנבחרו - נבחרו בתשומת לב שיהיו טפשים דים, וחוששים ממנו דים, שלא יפריעו ולא יבלבלו את המוח בשאלות והמולה, שכן אין הם נזכרים בשמם, ואין הם עושים שום דבר בר-חשיבות ששווה להזכירו במהלך אותם שלושה ימים.
ולאחר מכן ביום השלישי. לא נאמר דבר על היומיים שבין. דומה עלי שאותה שתיקה שסביב אברהם, הממלאת חללו של עולם - מתמשכת אף אל תוך אותם יומיים, דבקה בנערים הממושמעים, וביצחק, השקט מטבעו.
יצחק, בעיני, ילד כבר-מצווה פלוס-מינוס, עיניים גדולות, שקט, נבון מן הרגיל, שונה, ממושמע - מרגיש בחוש שאין להטריד את אביו השקוע בשרעפיו. במשך יומיים הם הולכים שם, חונים פעם ושתיים בכל יממה, מדליקים אש, מכינים אוכל לארבעה, לא פוגשים איש... ואברהם, אותה נשמה גדולה שאין גדולה ממנה, חופר בנפשו, מתלבט ומתענה בתוך עצמו - על ולמה נתת לי את נער הזהב הזה, ועל מה ולמה תבקשנו עתה, ועוד מידי? מתבונן בידיו, רואה כל תו וגיד שבהן, שכן הוא יודע היטב מה הן עומדות לעשות, ... ושב ומתחזק, ומתגבר, ומשתלט על לבו זה שנפתח עתה, המבקש להורידו ולהחלישו... ומדי ערב, לאחר שפורשים שלושת הצעירים לישון, מתעלה ומתחזק בתפילה ומדיטציה ויוצק בהן כל דם תמציתו וכוח רוחו, וכל שאסף בשנות קרבתו לאלוהים... שלושה ימים, תארו לעצמכם, שלושה ימים! לא יום, לא שעה, לא פקודה ובסמוך לה ביצוע אוטומטי, תעשה ותעבור, השם נתן והשם לקח... לא, אלא קח את כל הזמן שאתה זקוק לו כדי שתוכל להתחרט, כדי שתוכל לברוח, קח את הכל הזמן שבעולם שעל כורחך תפנים. וכשתעשה - תעשה מתוך הכרה ובחירה ובהירות. וָלא - אין זה ניסיון של אמת, שנאמר, ואלהים ניסה את אברהם ...
ובתוך אותם שלושה לילות מוצא אבינו הרוחני את האור בתוכו ואת העוצמה בלבו ואת הכוח בגופו הדרושים לעשות, מתוך שלימות וגדילה עצומה.
ו י צ ח ק ??
רואה אני את אביו היושב או ההולך, מגניב מידי פעם מבט אינסופי ועוטף וחודר של אהבה, וחמלה, השלמה, געגועים, תמיהה, כאב - ופרידה - בפניו החמודות של יצחק שעה שהוא ישן בשלווה, או שעה שהוא משחק בחמור או משתעשע עם הנערים, או נועץ שיניו הלבנות בפת שבידו - ופעם ושתיים יצחק הרָגיש, הנבון, קולט אותו המבט המוזר, וחשד מאיים מזדחל ועולה ומטריד את ליבו התם...
ורק עד שהם מתרחקים מן הנערים, כשהוא שומע בפירוש את ה<נלכה ונשובה> , הוא מפר את הדממה: <ויאמר יצחק ויאמר אבי> - פעמיים, שכן אין אברהם השקוע בעצמו קולט את קולו החלוש בפעם הראשונה, ובפעם השנייה הוא מתעורר ופונה אליו כל-כולו הנני, בני!. ואין יצחק שואל לאן הולכים, ואין יצחק שואל אימתי נשובה, ואין יצחק שואל מדוע לא לקחנו החמור לסייע לנו למרות משקל העצים על זרועותיו - אלא מבקש הוא לברר אותו החשד העמום העולה בלבו, והוא שואל שאלה אחת יחידה: איה השה לעולה?.
- אלוהים יראנו השה לעולה, בני...
תוקן על ידי - מגי_אדם - 11/11/2004 18:02:27
 |
|
|
