איש בנים ושפחות

איש אחד היה ולו צאן ובקר,ומרי שמן ורך וטוב,

וחכמה בינה ודעת,ועושר ונכסים,

ועבד ושפחה לא יחסר,אף נערים רצים לפניו,ואבותם ישית על

עדריו,

וביתו פלטין גדול ובירה,אשר לא נעשה כן ליופי מלפנים,גם

לא היה לעולמים,ובנים ובנות,זרע כשר מלפניו,עושים ככל

אשר ישית עליהן,

וייצוו ה' את הברכה באסמיו, ויברכהו וירבהו ויהי אלוקים

עימו בכל אשר יעשה יצליח,ויהי אך שמח,

ולתקופת השנה יעשה משתה גדול,ויין ושיכר,ויזבח עולה

וזבח,ויעל שלמים,ובניו ובנותיו אוכלים ושותים יין,ונעריו

איתו.וייטב ליבם ביין וישבעו,





וה' אלוקים רואה.
















תוקן על ידי - עורבא_פרח - 11/11/2004 22:16:59

מיכי יקר,


והיה,


כעץ שתול על פלגי מים אשר פיריו יתן בעיתו ועלהו לא יבול

בגמרא[ע"ז]-

מכאן שאפילו שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה תלמוד.

כנראה 'ויהי' אינו וא"ו ההיפוך מעתיד לעבר.
וממילא 'היה' אינו דווקא לשון צער.
וממילא ניתן לחשוב על מישהו ש'היה', ואינו בצער אלא כל טוב לו.
בן סורר ומורה לא היה ולא נברא אלא משל היה.
איש היה בארץ עוץ...ואני ישבתי על קברו.


מיכי

מיכי ,

מסקנת הש"ס מגילה דף י: כי "ויהי" עצמו יש לשון צער ויש שאינו צער בדווקא,

אך "ויהי בימי" כולן לשון צער וכפירוש מהרש"א,לפי שנמצא "ויהי"מיותר, שהרי כבר כתב "בימי" א"כ אייתר "ויהי" לדרשא "וי- הי" לשון צער,

אמור מעתה כי אף אם מוצא אתה כל אותו "והיה" מיותר עדיין אי אפשי לך לדורשו לשון צער "וי הי" ומה תדרוש ביה??



לגוף דבריך-


"אי לא הוואי התם לא הימני"[ב"ב עג:]

עורבא,
דבריי הם ממשמעותא ד'היה', ולא דרש (עי' רפ"ב דקידושין תוד"ה 'ושלחה' וש"ר שם).
א"נ לא ממשמעותא, אלא הוויתי התם (=בעולמנו החומרי והשפל) ולהכי לא הימנתיך.
אמנם לדבריי גם 'ויהי' - לשון צער, אינו משום דרשה אלא ממשמעותא. וזה דלא כמהרש"א שהבאת, וצל"ע.

ומהדרנא לרישא: 'איש היה בארץ עוץ...ואני ישבתי על קברו'.


מיכי

תרתי ומצאתי כי הרצי"ה קוק הוא שפירש "ויהי"לשון צער,
לפי שהיפוך ה"יהי"העתידי הגדול לעבר[ע"י וא"ו הוא גוף הצער.ונאים הדברים.
רק כי צ"ת החילוק בין מקום שאמרו בו בימי למקום שלא.וי"ל.

עורב

מדוע יש לי תחושה של אי נחת מן המשפט האחרון, כאילו ה' כועס עליו?

זכור לי במעומעם סיפור שקראתי, אולי בשם ספר חסידים או החוג שלו, על רב שהגיע לעיר אחת שהיו צדיקים, אבל היו נהנים מאכילה ושתיה ומן החיים בכלל, וכעס עליהם - ונענשו.

אני מקווה שהתחושה העמומה שאותם גיבורי הסיפור נהגו לא טוב בכך שאכלו ושתו והקריבו קרבן - אינה מוצדקת.

הלא אפשר גם לפרש שה' אלקים רואה, ושמח. או לפחות שהוא רואה ואינו שואל את השטן מה נשמע, ולכן אין לו אפשרות לקטרג, כפי שמתחיל סיפורו של איוב.

אחרת, הדמיון בין שני הסיפורים הוא מעורר מחשבות, אולי חששות לגורלו של אותו איש תם וישר.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני

אכן זו הנקודה.

מדוע אנו נוטים לקבל כל "וישקף אלוקים"[גם כשאינו "וישקף"]כהבטה לרעה,

האם שם "אלוקים"=דין, גורם?

ואולי משמעות הסיפור כי גם במקום שאין התערבות גלויה של הקל בחיי ברואו,[כמעשה איוב]והוא חי חייו בשלווה עדיין ה' אלוקים רואה?

או שמא התמיה שבסיפור,מה שאין אוזנינו רגילה לשמוע לכרוך יחד את חיי מנוחה ורווח עם ראיית הקל ממרומיו ,היא הכרח למה שאמרו "איוב משל היה",היינו שלא היה פעם אחת אלא היה הווה ויהיה?

או שמא?

עורבא טס