האם יש מצב שבו אדם אינו זקוק למצוות?

נושא זה הועלה בדרך אגב באשכול סמוך, ונראה לי שהוא חשוב מספיק להוות נושא לאשכול עצמאי. סוף סוף, מטרתנו כאן לדון בכובד ראש בנושאים יהודיים הגותיים, תורניים ופילוסופיים.
הדרך הטובה ביותר שאני מוצא כרגע להתייחס לנושא היא על ידי שני סיפורים שהם אחד.

הסיפור הראשון הוא של רבי נחמן מברסלב. ויסלחו לי חסידיו ותלמידיו כי אינני זוכר את הסיפור כלשונו.

מעשה והאיצטגנינים של המלך הזהירו אותו בשנה הבאה תהיה חיטה משוגעת. כלומר, שכל מי שאוכל ממנה - משתגע.
למלך היה אוהב. והם התייעצו ביניהם. המלך אמר:
אם נאכל מן החיטה, נשתגע. אם לא נאכל, איך אפשר לחיות?
הפיתרון הוא לעשות סימנים. נעשה לנו סימנים, כמו קשרים, כך שלאחר שנאכל מן החיטה, נוכל להסתכל בסימנים, ולזכור להסתכל זה על זה, ולדעת מי אנו ומה אנו.

הנמשל לא קשה, ולדעתי הוא נוגע מאד לענייננו.
המלך הוא כמובן ד'. האוהב של המלך הוא אברהם אבינו, או עם ישראל. החיטה המשוגעת היא החיים בעולם הזה. אי אפשר לחיות בעולם הזה בניתוק, בלי להשתגע. (והרמב"ם כידוע אומר שאילולא המשתגעים העולם לא היה יכול לשרוד).
השיגעון הזה איננו טירוף של חולי נפש, אלא שטות של מי שזונח את העיקר כדי לעסוק בטפל. כי כל החיים הם טפלים לעומת העיקר של עבודת ד'. זו לפחות ההנחה של מחבר המשל.
אדם אינו מסוגל לחיות בלי להשתגע, ואז הוא שוכח את העיקר. הפיתרון: סימנים. הקשר הוא רמז לדעתי לתפילין.
נראה לי שכאן רבי נחמן הציב ניסוח סיפורי לבעיה שכל אדם חושב נתקל בה. איך אפשר לרדת מן האולימפוס של העמידה מול ד' כדי לחיות בעולם, בלי לאבד את המיוחדות?
התשובה שלו היא שאין מנוס מאבדן המיוחדות, כי זה כל האדם, והדרך היא להילחם בכך על ידי המצוות, הסימנים.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אאורלינו,

אם כי לך אישית אולי אין צורך ב"טקטיקה זהירה וממסכת", לרוב הדנים בעניינים אלו מוכרח לגשת בזהירות הדרגתית בדרך "לא זו אף זו".
בצורה הקודמת של הפורום כאשר השתמשתי במלה נועזה, קוממתי נגדי הרגל רגישויות אשר הפריעו לדיון ענייני.

הניסוח שלך בהיר וממצה, ואני רוצה לאמץ אותו. האם יש מקום לשיקול דעת אנושי עצמאי, בן חורין, בקיום מצוות? במילה אחת: כן.
ולא רק "כן", אלא הכרחי ש"כן".
אין דרך אחרת.
כל אדם בר דעת שעובד על עצמו יודע כי במהלך העבודה הפנימית והעליה הוא מתמודד עם דברים ושאלות שקשה לשתף בהם אחרים. הוא היחיד שיכול לשפוט עליהם. (לעתיים נדירות הוא יכול למצוא חבר כלבבו).
בכתבי הגר"א (נראה לי בפירושו למשלי) נאמר מפורשות כי ברמת עבודה מסויימת אין מקום להתייעצות, רק לבירור פנימי.
אדם שמגיע לעבודה ברמה זו, אין לו שום דרך אחרת.


ועוד על מקומו של השיקול האישי בהכרעותינו:
אם ננסה לשרטט את המנגנון שעומד מאחורי דפוסי ההתנהגות שלנו, אנו יכולים לגלות דבר מפתיע, אך פשוט ברגע שמבחינים בו. מאחורי כל מעשה או מחדל שלנו עומדת הכרעה פרטית שלנו לעשות או לחדול, והיא מתבססת, במקרה הטוב, על זיהוי הדבר הראוי להיעשות.
לפעמים ההכרעה שלנו היא להפקיד את זיהוי המעשה הנכון והראוי בידי אחרים. הרב, השו"ע, אבא, האשה (?).
אבל עדיין זו הכרעה של כל אחד בפני עצמו.

במחשבה שניה, נראה לי שהשאלה שלך אולי לא נגעה לפן הקיומי של מעשי המצוות והעבודה הפנימית. אולי כוונתך לשאול אם מותר לאדם לקחת על עצמו את האחריות להכריע בשאלות הלכתיות? ואם כן, באיזו מידה הוא רשאי או חייב לערער על מוסכמות, או לנסות להסיק בעצמו מן המקורות?
אני מתאר לעצמי שאתה יודע שקיימת גישה במסורת, מהמהר"ל עד הגר"א, ש * כל אחד * צריך ללמוד על מנת להסיק בעצמו את המסקנות ההלכתיות.
כמובן, גישה כזו מערערת את האחידות בשמירת המצוות. אבל היא מקובלת בחוגים מסויימים בציבור החרדי, שלא אנקוב כרגע בזהותם. (רמז: חלק מהם שוכנים באיזור מסויים בירושלים).

ממילא, אם מדובר במי שהוא בר הכי ללמוד ולפסוק, וודאי שהוא רשאי ומחוייב לעשות זאת.

רק הערה אחת של ביקורת. השימוש במונח הלקוח מניטשה, אודות "האדם העליון", נושא איתו קונוטציות שליליות. לא רק בגלל הגזענות שמיוחסת לניטשה (וזה עד כמה שידוע לי לא מוצדק), אלא בגלל שיש כאן התייחסות שבגאווה. מי יכול להחשיב את עצמו ל"אדם עליון"?
אבל אם ניגשים לכך באופן שאשמח לקרוא לו "יהודי", אזי רואים בכך אחריות ומחוייבות ולא גורם לתחושת עליונות. משה רבנו היה הענו מכל אדם, למרות שלפי ריה"ל ב"כוזרי" הוא הפך ל"מין חמישי" והיה ראוי להחשב ליותר מהאדם העליון של ניטשה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,
העלית כאחת שתי שאלות שהן אחת: "באיזו מידה יש לערער על מוסכמות ולהסיק בעצמו מן המקורות?"
במידה ואי הערעור פוגע בערך נעלה יותר מאשר הערעור, איך תוכל שלא לערער?
ערך קבלת המוסכמות בינך לבין עצמך הינו ערך של שמירה ולא של עצם, לכן אם תזהה ישירות פגיעה חמורה יותר בעצם על ידי שמירת המוסכמה, איך תשמרנה?
ה"מקורות" בנושא זה יש בהן הירארכיה. לכן כל שתדע בכנות [ללא תסביך גאווה וענווה] שהנך מסוגל להתמודד עם שלב הירארכי מסוים ולהכריע בצדק נגדו, הרי יהיה עליך לפנות אל שלב הירארכי גבוה ממנו. גם אם תכריע למען האחידות, להישמע לשלב הירארכי שהוא למטה מהשגתך, אבל מה במקרה שזה פוגע ב[זולת או בערך חמור כחייך או התקרבותך לתכליתך או בכל] ערך שהוא עליון מהאחידות? על כרחך תתנקש בהרגל העבר להישמע וההתחמקות מכך לחטא ייחשב.

לעצם נושא אשכול זה, ראה ציטוט חריף מהמורה נבוכים שהביא החרדל"ש באשכול "חופש המחשבה"!

גם בחז"ל ישנם אזכורים לגבי המצוות והמועדים לעתיד לבוא. ובעצם, יש להבין את משמעות נבואת ירמיהו ש"תורתי אתן בקרבם" היינו שתכלית התורה התאמת אדם להווה [ראה אשכול "מפגש לימודי"] וזה יהיה במצב שהאדם ישכיל ויצדק להתאים את בחירתו לידיעת הווה, מאליו ללא מי או מה שיעמוד על גביו שיצווהו [צו מלשון הצוותה, הצמדת הטלת עול].

תוקן על ידי - ווטו1 - 5/24/2002 8:22:19 AM

עם כל ההתפלספות אסור לשכוח וצריך להדגיש שוב ושוב, שאין להסיק מסקנות בנוגע לדרך אישית שיבור לו האדם החושב שהוא ראוי לכך, אלא מתוך התנאים הבאים. א) אמנם ישנם דרגות שהאדם מגיע אליהם ואז הוא צריך לקחת החלטות שאין שייך להתייעץ עם זולת, אבל להחליט אם זה בא מתוך דרגתו הגבוהה או מתוך חוסר ידיעות, על זה הוא בהחלט חייב לעבור ביקורת. ב) איזה פריצת דרך שיעשה, חייבת לקחת בחשבון את שלמות המסורת עם כל החסרונות והעיוותים שהוא חושב (בצדק או שלא בצדק) הקיימים בה, ככתוב בתהילים: השתות יהרסון, צדיק מה פעל?

בולבס, שבוע טוב

לגבי שתי הנקודות שלך:
1. לעולם יהיו כל מעשיך לשם שמים.
2. "אל ישנה אדם - מפני המחלוקת" (פסחים ד' א').

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

חברים, זה המקום לדבר יותר על אבולוציה חברתית.
זה מאוד נחמד להביא משלים מימי אברהם אבינו, או אפילו מימי רבי נחמן מברסלב, אבל, צריך להבין שחברה במהותה נמצאת בשלבי אבולוציה בלתי פוסקים.
אין הכוונה באבולוציה להתפתחות שהיא בהכרח חיובית, תמיד יש פנים לכאן ולכאן. העניין הוא שמטבע הדברים האבולוציה איננה מתפתחת באופן צפוי.
אם נתייחס רק לחברה המערבית, כדי לעשות את הדברים ברורים, הרי שאם נסתכל על 2 מהפכות הסטוריות: המהפיכה התעשייתית, ומהפכת המידע, צריך להבין שההשפעות שלהן, הן לא רק השפעות חברתיות, או כלכליות, הן השפעות שמגיעות לעומק האדם.
לפני המהפיכה התעשיתית, רוב העולם עסק בחקלאות. אני לא יודע כמה אתם מכירים את הנושא, אבל החקלאי הוא אדם התלוי תלות של אין אונים באלוהים. ברצות האל יתן גשם, ברצות האל, יביא מחלות בדגן, ברצות האל, המטעים לא יתנו פרי, וכו'.
היום זה מובן מאליו לכל אחד מאיתנו, שלעבודה קמים כל יום בשעה קבועה, חוזרים בשעה קבועה, והכל צפוי מראש, ויומנים קובעים לחצי שנה קדימה.
תחשבו עם כן, כמה עול הורדנו מאלוהים, כשהפכנו למתועשים, הכל הפך לאחריות שלנו לפתע, אלוהים דואג הרבה פחות לפרנסתנו.

כנ"ל לגבי מהפיכת המידע. כשהמידע הופך נגיש לכל, ולפתע אין יותר היררכיה של מידע, ואותם ספרים שנגישים לפוסק הגדול נגישים גם לעמך, הרי גם המחשבה משתנה, מחשיבה אליטיסטית, והמון נבער, לחשיבה הרבה יותר ביקורתית, כשלהמון יש את הכלים לבקר את הפוסקים אם ירצה בכך.

דבריך הם בדיוק הבסיס למה שאנו, או לפחות אני, מנסים לעשות בפורום הזה.
הנגישות של מידע כמעט לכל, העובדה שסף הידע של האדם הפשוט ביותר בחברה שלנו עשיר בהרבה מזה של דורות קודמים, הם אחת מהסיבות שאנו מתירים לעצמנו לדון בפומבי בנושאים שנחשבו בעבר לאיזוטריים. היום, כל נסיון להימנע מהם נראה כהתחמקות. וכבר ציינתי כמה פעמים שהיהדות התורנית כלאה את עצמה בגטו רוחני מרצון.
אבל איני מסכים לנקודה הראשונה שלך, של חוסר התלות האינהרנטי בהשגחה פרטית. האם ציטוט משפינוזה יעשה רושם טוב יותר? במאמר התיאולוגי מדיני הוא קובע ששורש כל האמונות הוא הפחד מן העתיד. הפחד הזה קיים בחיים האנושיים, מפני שהעולם הוא מקום בלתי ודאי. אולי אתה אינך מרגיש זאת בחייך, אבל אז כנראה נהנית מחיים נוחים שלא כרגיל. (סליחה על ההתייחסות האישית).
אם יש השלכה ברורה למהפכה התעשייתית, הרי זה בעיני בעובדה שהפנאי המסור לידי בני האדם בתרבות המערבית גדל מאד. פעם אדם עבד יום שלם כדי שיהיה לו לחם לאכול בסוף היום. היום אדם עובד חלק מהיום, יש לו בדרך כלל כסף ללחם, חלב, בשר ויין, ועוד נשאר לו זמן וכסף שהוא מחפש מה לעשות בהם. מבחינה זו, נדמה שקללת אדם הראשון "בזעת אפיך תאכל לחם" בטלה. אנו יכולים לפרנס את עצמנו במאמץ קל, אלא שאנו ממשיכים בהרגל לעבוד קשה. (לא כולנו כמובן. הסינים, למשל, עדיין נמצאים במצב של פעם). הפנאי מאפשר לנו, למשל, לכתוב באינטרנט.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

אתה מדגיש לרב את התפתחות הדורות שהוא בהחלט ניכר בניתוח רעיונות עד כדי יישום ברפואת הגוף והנפש. זה מתבטא ברמה האישית וברמה החברתית. ברמה האישית לא תמצא אב ובנו שיקפידו לבוא ביום הכיפורים על שמונים נערות מאורסות או מי שיהרוג עיר שלימה כי פגעו בכבודו. ברמה החברתית, גם אם "ציר הרשע" יורחב, הוא יכלול בסך הכל רק מדינות ספורות.

אבל, מיימוני, איך תפרש את מאמר חז"ל ש"ראשונים כמלאכים ואנו כחמורים"? האם תאמר שהכוונה רק לרמת המסירות הקנאית לחכמה (הבאה דווקא כתוצאה מחוסר יכולת הניתוח) ולא על יכולת ניתוחה ושהמדובר בחכמים מועטים ולא בכלל האוכלוסיה?

אני חושב שאתה לא ממש מבין את עומק התלות של החקלאי באלוהיו.
תאר לך, שגשם אחד, שיורד בזמן הלא נכון עלול להותיר את החקלאי בחוסר כל, אתה יכול בכלל לדמיין מצב כזה? איזו תלות נוראית זאת? חברה מתועשת, פשוט הורידה מאלוהים את העול הזה, היום יש כלכלה, והכלכלה היא האנושית, ילך מנהל המפעל וינקוט את כל הצעדים הדרושים, המפעל יצליח, לא ינקוט, המפעל יכשל, התלות באל קטנה.
דוגמה נוספת: בספר על מלחמת ויאטנם כותב הסופר, על כך שהוא ראה את הויאטנמים עובדים בשדה, לפתע הוא ראה אחד מה קם, והולך לשבת במצד, ואז הוא התמוטט, ומת. כשהוא הלך לבודק מה קרה, הוא ראה שנחש הכיש אותו. בחברה המערבית שלנו, אם מכיש אותך נחש, אתה רץ לבית חולים, מקבל טיפול, והאחריות היא עליך. בחברה הויאטנמית, האחריות היא על אלוהים, אם אלוהים רצה, והכיש אותך נחש, אתה מת, אין לך מה לעשות, רק לקבל את גורלך, ולקוות לעולם בא טוב יותר.
גם כאן האדם הוריד מאלוהים את האחריות, ולקח אותה אליו.