האדם הדתי המורד

פרופ' יעקב כ"ץ המנוח יצר בספרו הקלאסי 'מסורת ומשבר' חיץ בין שני מונחים קרובים אך שונים: הריסת המסגרות ועיקום המסגרות. מהפכת הנאורות, ע"פ כ"ץ, הייתה בבחינת הרס המסגרת הקהילתית, בעוד שהחסידות יצרה את עיקום המסגרת, ובעקבותיו כניסת רוחות חדשות.
'מרד בתוך הקהילה' שיך לסוג השני. אין מדובר בקריאת תיגר על המימסד השמרן, אלא נסיון להתאים את המסגרות למציאות הנוחה לחברי הקהילה, גם במחיר עיקום המסגרת ותוצאות שלא תהיה שליטה עליהן.
המרד בתוך הקהילה, כך כנראה, הוא בעיצומו. כל סוג של מרד אחר קשה להעלות על הדעת שיתרחש.

מרד יכול להיות כל אמירת לאו.
אבל יש הבדלים עצומים בין סוגי המרידות.
אבחר בשנים לצורך הדיון.
אדם שנולד לבית ולמסגרת חסידית ונמשך לקבוצה ליטאית [וההפך].
יסוריו והתמודדותו עצומים. הוריו כואבים ,חברתו הקודמת בזה לו וכו. אבל הוא מוצא נוחם בחברה חדשה ,והעיקר ביטחון, הם נוסכים בו ביטחון בצדקת דרכו,דרכם.
גם חברתו הראשונה הגם שהיא שופטת אותו לחומרא אבל גם היא לא דוחה אותו [רעיונית] בשתי ידיה.
ואילו הדמות שאליה אתה מכון את אשכולך.
היא . הספק שכונן אותה ודחף אותה בכוח אדירים אל מסלול החיפוש ושבילי המרדנות, אינו מרפה ממנה ולו לרגע חסד אחד.
במה תתנחם? כל רודפיה יבוזו לה- מחמת חולשת בטחונם העצמי- והיא עצמה דרך ארוכה וחתחתית לפניה עד שתגיע אל כרי הרוגע וההשלמה.

מעטים אכן יכלו ליצור דמות מרדנית שתתקבל בתוך החברה שבה הם חיים .
המחיר שמעטים אלה שלמו ומשלמים גדול לפעמים מהמחיר שמשלמים אלה שפלטו עצמם אלי חוף מבטחים [מדומה או אמיתי].

כן! יתכן מרד תוך חברתי המשאיר את המורד בתוך החברה.
אבל האם אין זה חיצוני? הלזה יקרא תוך?
נותר רק ענין ההשפעה הסביבתית. אדם שמרד ועזב מפלס ההשפעה שלו יורד אל מתחת לאפס.
ואילו אדם ששילם מחיר השארות משפיע, טכנית, בגלל קרבתו ,ורעיונית בגלל הדרך ה"קלה" שהוא מציע.

מתוך נסיון לעמוד על דעות החברים אני למד [מכתביהם]
שאכן הפורום הזה לפחות בחלקו [ובמטרתו המוצהרת] מייצג את המורדים שאינם מעונינים אפילו להקרא כך -אלא המחפשים האמיתים- על הצלחתם או אי הצלחתם לא עמדתי דיי.
----------------------------
באשכולי הבאתי את סיפורו של הילד [אני] שחלם לגדול ולהקים "חיידר" אחר, טוב .
אתה הערת שם שזה לא נקרא ספק אלא בקורת. אני חושב שבבקורת נזרע זרע הספק בפרט לילד שלא יודע להבדיל בין הרמות השונות .וברגע שהוא נזרע אין ספק שיצמח ,השאלה היא רק לאיזה אפיק יתעל עצמו,
החוש הוכיח שלרוב הבקורתיים יהיו גם מרדניים גם אם ישארו בתוך המסגרת הכללית .

ולא דברנו על מסגרת רחבה יותר, שהיא אינה חברתית אלא אמונית.
באשכול סמוך הביא בוגי סיפור של אוכל נו"ט לשם שמים.
[הכרתי כזה, לכשאבקש רשותו אספר את סיפורו]
כלומר שעדיין מסגרת כל שהיא שמתיחסת לעברו האישי, חשובה לו למורד הנ"ל ואדרבה הוא רואה עצמו [או רוצה לראות עצמו] חלק מהמסגרת של המאמינים.




הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

תוקן על ידי - קעלעמר - 17/11/2004 21:09:56

פרופסור

מעקם המסגרת הוא הבועט. אך האם הוא מעז לומר 'לא'? לומר, להיישר מבט למי שצריך - הורים, בני הקהילה. לא ללכת. להמשיך להיות בתוך, לא לצעוק אלא לומר - ולנהוג בלא שקט וחזק?

קעלעמר

והביקורת - האם היא רק ביקורת שבלב 'אני אקים חדר אחר'או היישרת מבט למלמד ואמירה חדה כתער - כך לא!יש הרבה המשנים דרך - מליטאים לחסידים ולהפך, ומעולם לא דיברו עם הוריהם על כך. שותקים על זה - כמאמר ויטגנשטיין, אבל לא מדברים. והדיבור - איו?

נדמה לי שלעיתים קשה לדבר יותר מאשר לעשות.

לדעתי העשיה כוללת בתוכה את הדיבור גם אם הוא לא נאמר במפורש.

ולא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.

.

וכי תנועת החסידות, לא היה בה מרד?




(ומכירי תולדות הציונות הדתית, מכירים את המושג "המרד הקדוש" ... )

מואדיב יקר

היא היא השאלה. האם רק בהיסטוריה עסקינן

ונתרפק על החסידות [בראשיתה] ועל המרד הקדוש כשעוד היה מרד

או שמא גם אתה בעולמך יש בך מידה של מרד ושל אמירת לאו?

ואף ממידות המרידות ההן לא נרפה, וננסה להרגיש אותן בידיים ולהריח את ריחן ולא להרדים אותן מאחורי מסכים כפי שנוהגים היום כשמלמדים את הילדים את סיפורי הבעל שם טוב למען ידעו כיצד יש ללכת בתלם [וכך עושים בחוגי הציונות הדתית בתולדות המרד הקדוש] ואם יקום ילד ויאמר לא לחסידות או לציונות אחת דתו כדין מורד במלכות. ואולי כך צריכים המורים לנהוג, אך אתה ואני ואנחנו - העוד מורדים אנחנו? או שמא נוהגים כאוצרי המוזיאונים התולים תמונות של הציירים המורדים שמתו בעוניים ומוכרים אותם במליוני דולרים, וכועסים על מי שמעז להשתעל באולם התערוכה או רחמנא ליצנן לגעת ביד...

ריב

לא רק שהמעשה לא מכיל את הדיבור, גם הדיבור - סחור סחור - לא מכיל את הדיבור - הישיר.

האם אינך מכירה את התופעה של ילדים בני נוער - ואף מבוגרים - המלאים כעס ומרירות על הוריהם, והכעס יוצא מכל מיני חלונות וחרכים, אך לעולם אין להם את היכולת, המודעות והכח ושים את עצמם הדברים על השולחן, לקבוע את הגבול, לומר - עד כאן ומכאן אינני מוכן לעשות כך וכך. וכך גם ביחס לקהילה, ולסמכות...

ולכל החברים

אני מופתע מהעצירות ומהחשש. אתם הרי מוגנים מאחורי כינויי מחתרת למיניהם, אז למה אתם לא מעיזים לדבר? האם אינכם מבינים שמחשבה חופשית וביקורתית בעולם דתי תיתכן רק על בסיס מודעות ומרד ולשימת הגבול לסמכויות המנסות ביודעין ובשלא יודעין למנוע חשיבה וביקורת והתפתחות?!

משה,

אמנם האשכול הזה אינו פונה אלי, ובכ"ז אני רואה לנכון להגיב על דבריך האחרונים.

האם באמת אינך מודע להבדל התהומי בין "דיבור ישיר" על שינוי ומרד, לבין עשייתו ודיבורו במרומז ומתוך כאילו אגביות?
במובנים מסויימים, הרי זהו ההבדל המהותי בין הרפורמה לבין האורתודוכסיה.

-----------
חשבתי רבות לפני שכתבי את המשפט האחרון, ואני מקוה בכל ליבי, שלא יהיה בו כדי לעצור אף איש או אישה מלהביע כאן את רחשי לבם ושכלם.

משה

העלית שאלה מעניינת, שנוגעת לפחות לחלקנו. הלא, לפחות על פי הגדרה מילולית, סירוב להסכים למסורת מהווה מרד.

אם כן, הריני מורד.

אבל - איני סבור שאני מורד. לא במובן זה.

כשאני מתרגם לעצמי מה שאני עושה, בשעה שאני לומד את המסורת ובוחן אותה, זה לא נתפס בעיני כמרד, אלא כמצוות לימוד תורה.

מרד שהינו מצווה? זה כבר נראה כסתירה מושגית.

ובכל זאת, הלא כן אנו מוצאים פעמים רבות בתולדות ההלכה והעיון התורני. כאשר רבנו תם - אם ארשה לעצמי ליטול אותו כדוגמא - חלק על סבו באופן סידור הפרשיות בתפילין, האם לא היה זה מרד. מרד נגד המסורת, מרד נגד סמכותו של רש"י? ובכל זאת, אין לי ספק (כלומר, אין לי ראיה... כפי שהסביר פעם מישהו באשכול) שרבנו תם לא ראה עצמו כמורד, אלא כמברר האמת ההלכתית. אולי גם ההיסטורית, שהרי אולי לא היה הבדל ביניהן בעיניו.

לפיכך, כמדומה שעלינו להבדיל בין שני דברים.

א. העירעור על המסורת המקובלת. יציאה נגד המקובל מהווה מרד.

וזה יכול להיות ברמה הפרטנית. "את זה ואת זה איני מקבל".

וזה יכול להיות ברמה העקרונית. "מי אתם שתקבעו בשבילי".

ב. הפעולה של השינוי והביקורת, אך כשהיא - במקום לערער על הסמכות המקובלת - זוכה, לפחות בעיני עצמה, ללגיטימציה מכוח המסורת עצמה.

אולי אפשר לומר שיש כאן תהליך הבראה ועיגון. הנער באמת נוטה למרד. זה תהליך חיוני בהתפתחותו הפסיכולוגית. הרגע שבו הוא מפסיק לראות את עצמו כחלק מהוריו, או מהחברה, ומגדיר לעצמו אישיות עצמאית. זה תהליך שמלווה בכאבים. לו ולסביבה. ותהליך שאינו מתבצע בהכרח בצורה חלקה ונאה, אלא עשוי להביא לחילוקי דעות רבי עוצמה.

בשלב מאוחר יותר, כשפג הצורך במאבק לצורך הגדרה, הבוגר עשוי להישאר עם אותן תובנות שרכש במחיר יקר, אך עתה הוא משריש אותן בתוך המסורת עצמה, הופך אותן למעשה לחלק מהמסורת המחייבת, בזכות פעולתו הפרשנית.

אם יש לעיגון הזה הצדקה, הרי התהליך המרדני תם ונשלם ובא אל קיצו בצורה בריאה.

עתה נשאר רק לפסיכולוגים, לסוציולוגים ולפילוסופים לבוא ולחקור על טיבה של הדרך. יתכן שהאדם עצמו כבר אינו מעוניין בתהליך ובהצדקותיו, אלא בתוצאותיו וביישום המתודה שרכש לעצמו.

לא קל למצוא כאלו שיספרו על מה שעבר עליהם. לפעמים הוא שוכח מה שעבר עליו. לפעמים הוא מזלזל בזה. לפעמים הוא מדחיק את התקופה. ולפעמים הוא מכיר בה, אך אינו שש לשתף בה אחרים, עד שישכנעוהו בחשיבותו של הדבר.

מסתבר שיש כאלו שחזרו בהם לחלוטין בסיומו של התהליך. אלו שאצלם המשבר הוליד תופעה הפוכה, הזדהות מוחלטת, אולי מוגזמת, עם המסגרת והמסורת. אלו יראו בשנאה ובכעס אפשרות של מרד.

יהיו כאלו שיהיו, לדעתי, בוגרים יותר, כנים יותר, ולא יחששו להודות לעצמם ולאחרים שהתהליך הזה עבר עליהם. אך אלו ואלו יראו בשלב הנוכחי בחייהם הזדהות ומציאת חלק בתוך המסגרת, בתוך המסורת, בתוך החברה. הפן של החיברות שאופייני לכולנו לאחר גיל הנערות לא יניח לנו להמשיך להיות "היפים".

אבל, אם אדם מכיר בתופעה שעברה עליו, בכך שהיא תופעה כללית ולא סיפור פרטי, אז אולי, מצד שני, יהיה זה בעל ערך לשתף אחרים בהתלבטויותיו. הרי כולנו, ברמה כזו או אחרת, עלולים לעבור את הצער הזה, צער שהוא חלק מהתפתחותנו? ואז מודעות אליו יכולה לסייע, אם לא בשלב הראשוני של הנער שבטוח שהוא ראשון מסוגו וייחודי בכל מה שעובר עליו, כי אז בשלב מאוחר במקצת, כאשר האדם מתחיל להבין את הדילמה שנקלע אליה, והוא זקוק לעצה, ללגיטימציה, לסינתזה.

אז הנה. הסבב הכמו-הגליאני של התפתחות האישיות התורנית:

א. ספקנות. מרד?
ב. חיפוש אחרי סינתזה. בירור עיוני של הדרך.
ג. הרגיעה. עיגון העמדה החדשה בתוך המסורת והצדקתה.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.


אידאולוגיה של מרידה, היא אידאולוגיה רצסיבית. בהשאלה, זה כמו אבולוציה של פרטים הכוללים בתוכם את גן ההתאבדות לפני גיל הפוריות. ברור כי גן כזה לא ישרוד, אלא יעלם במהירות.

הרי מה יקרה לרעיון המרד הזה? ימרדו בו עצמו. כך, למשל, מרד הנעורים של בניהם של "דור הפרחים" , היה בכך שהלכו ללמוד והפכו לרואי חשבון, או לעו"ד.


וכי איזה מרד גדול יותר יכול לעשות בנו של המורד הגדול, מאשר להיות קונפורמיסט אדוק? בנו של המורדנ-אורתודוכס שמרד באביו החסיד, ההופך לחסיד בשטיבל, וכד' ?!




ומכאן, לשאלה שנשאלתי ע"י משהמאיר:

אבותינו היו ואינם, ואנו מריים נשאנו על כתף. האם עצם המרידה הוא המקודש, או שמא הרעיון, המטרה הם העיקר?

שמא אני מסכים עם מריים של אבותי, וחושב כי מרידתם היתה נחוצה, וכי הביאוני למקום בו אני אמור להיות? האם רק כדי לקדש את עצם המרד, עלי למרוד בהם, ולשוב למקום שאיננו נכון, לדעתי?



לענ"ד, נראה לי כי המטרה היא העיקר, ואילו המרד הוא הכלי. בכלי, משתמשים כשיש בו צורך, לא רק לעצם השימוש.










(אמא שלום, המשפט ההוא אכן היה מיותר)

לא כל דבר אפשר ורצוי לבחון תמיד דרך הפריזמה של 'רצוי', או בתרגומה הדתי 'מקודש'.

מרד נעורים אינו מקודש. הוא בסה"כ תהליך טבעי שעובר על חלק מהמתבגרים בכל חברה אנושית.

בחברה החרדית הוא יכול להתבטא בעיון בספרי מינות בספרית האוניברסיטה הסמוכה לעיר התורה והחסידות. הוא גם יכול להתבטא באופן אחר לחלוטין - ישיבה על הברזלים ברחוב ר' עקיבא. או אפילו נטישת ישיבה ליטאית לטובת ישיבה חסידית 'עממית' יותר. הקול קול המרד, והידיים מתחלפות (או להיפך בעצם).

מואדיב,

אכן הביטוי 'המרד הקדוש' זכה לשימוש שני בדור 'גוש אמונים' שנתפס כקורא מרד על דור ההורים שלו המיזרוחניקי של פעם, עם הריקודים המעורבים בבני עקיבא. מרד זה הוליד את מה שבימינו מכונה חרד"ל.

דור בניהם של החרד"לים הוליד את דור ה'דתיים החדשים' שהחזירו את הריקודים המעורבים. אני מניח שבדור הבא שוב תהיה מגמת התחרדלות.

כמו בכלכלה, גם בפסיכולוגיה המגזרית יש גלים לכאן ולכאן.

ממללא
ואתה מצדיק את קהלת שאמר אין חדש תחת השמש.
האם נגזר עלינו שמרד יגרור מרד נגדי שיגרור מרד נגדי עד אין קץ או שיש גם התקדמות כלשהי?

אריק,

אני לא מצדיק אלא בסה"כ מתאר תופעה.

דומני שהרב הנזיר טען שלמרות שיש עליות וירידות בתהליך הגאולה, הרי שבסופו של דבר אם נקזז אותן אנו עדיין בגרף המראה מגמת עליה והתקדמות.

לגבי המציאות בפועל - איני יודע. חוצמזה, שאיני חושב שמדובר במגמה חיובית ובמגמה שלילית המוציאות זו את זו. בשתי התופעות יש מרכיבים חיוביים ומרכיבים שליליים בעיני, ותקוותי היא שהסינתיזה (של המגמות החיוביות) תנצח.

באותה מידה יכול להיות שהסינתיזה של המגמות השליליות תנצח. למשל, יש טענה שרוב הדתלשים בהתנחלויות ממשיכים לאחוז בדעות ימניות (זו סתם בדיחה, לא לקחת ללב ).

תוקן על ידי - ממללא - 18/11/2004 9:22:20

מרד, בהבנה שלי, מאפשר פירוק המצב הקיים לחלקים קטנים והסתדרותם מחדש כך שמתקבלת <צורה> חדשה. אבל הגרעין של כל חלק - נשאר כשהיה.

תחילתו של מרד - ששולל כל הקיים. משהו בא עם פטיש ומרסק. אלא, כל חלק מהשברים עדיין מכיל את כל הDNA של הרעיון הקודם, הדרך הקודמת, הנושא הקודם. העוצמה של האנטי נראית רק בהתחלה. מהפיכות אמיתיות, במתכונת רעידת אדמה, מתרחשות לעיתים רחוקות מאד, והן יותר הרס סופי ממרד, שכן אינן מן הטבע הרגיל. ובדרך כלל אין שינוי שהושג במרד ומהפיכה קולניים וקיצוניים - שורד, אלא לזמן קצר.

מה שמתקבל בהמשך של מרד, בדרך כלל, זה אותו הדבר - אבל בשינוי צורה, שכן החלקים הסתדרו מחדש בדרך אחרת. לעיתים טובה יותר, לעיתים דומה לקודמת, לעיתים רעה יותר. אין כללים.

שינוי הוא סימן לחיים. עם זאת, למרות ההכרח בשינוי, הטבע, והאדם בכלל זה, משתנה באיטיות, בהדרגה, כל שלב יושב על השלב הקודם - אין בטבע קפיצות כמו שיכולות להיות לנו במחשבה. לכן אין אפשרות להביא משהו <חדש לחלוטין ושונה לחלוטין> - כמו הצורך שלנו ש<מעכשיו הכל יהיה אחרת> - אלא הדרך היא תמיד בהדרגה, המרד זורע את זרע השינוי, ולאחר מכן, שוקט, והשינוי שהביא יבנה התפתחות וצמיחה חדשה לכיוון שונה קמעא.

אם נשים לב נראה שהחלקים הקודמים, הרעיון הקודם - ממשיכים להזין את הרעיון החדש, וממנו בעצם החדש שואב את חיותו.