הבה נפרידה

הדברים האלו היו צריכים להתפרסם מזמן. מצד שני, אולי הם לא היו צריכים להתפרסם בכלל. אבל אולי בכל זאת מן הראוי לפרסם אותם.

לא למען הליצנות. אלא כדי לחשוב על דרכנו. אולי כדי שיהיה מישהו שיקח אל ליבו.

לפני כמה שבועות, או חודשים, התפרסם ביתד נאמן - שרק מעטים כאן קוראים אותו, כמובן - מאמר של מישהו בשם הרב טרוביץ, נדמה לי, שכתב בערך כך:

מעשה בתלמוד תורה שהתקשה לממן הסעה לתלמידים. לכן, החליטו המנהלים לארגן הסעה משותפת עם בית יעקב המקומי.

ההורים כמובן מחו, אבל המנהלים הסבירו שמדובר רק בילדים לפני כתה א', והבנות רק עד כתה ג'.

ובכל זאת היתה מלחמה גדולה.

יום אחד נפגשו שני אבות מודאגים בתחנת האוטובוס. אחד העז לפקפק בנכונות המאבק. השני מחה. מה יהיה על טהרת הקודש של חינוך הילדים.

הראשון מחה: ולמה אנו בעצמנו איננו מתנגדים לנסוע במעורב?

יצא המרצע מתוך השק.

זה הכל משל.

למה אנו, המבוגרים, נוסעים בתחבורה מעורבת כשאפשר בנפרד?

ואז הגיעה, לגבי, שורת המחץ.

ארגנו לעצמנו שמחות נפרדות, עם ישיבה נפרדת, ואפילו מסלולי גישה נפרדים.

אז רק התחבורה עדיין לא בסדר?

קדימה! לעבודה.

ואני קורא וליבי חמרמר.

מה זה?

נתיבי גישה נפרדים לנשים וגברים?

אסור ללכת יחד ברחוב?

האם נטרפה עלי דעתי, כדרך עמי הארצות שמזקינים, או שאיני יודע לקרוא מה שעיני רואות.

רחובות נפרדים, וגאווה על כך?

הרשו לי לשאול שאלה אחת:

מנלן הא? מהיכן למדנו זאת?

וכשהתחלתי להרהר הרהורי ביקורת, נפרצה החומה.

מצד אחד, מדוע באמת לעשות שמחות נפרדות? מדוע אי אפשר לשבת יחד? לא בחורים ובחורות, נכון, אבל שולחנות נפרדים, בשני קצוות של האולם, לרווקים ולרווקות. ואילו המשפחות יכולות לשבת באמצע. אפשר אפילו לארגן שאשה תשב ליד אשה וזה הכל.

הרי בסך הכל, כשאני הולך לשמחה, זה טיול משותף והשתתפות בשמחה מצדי ומצד רעייתי. אז למה ללכת בנפרד?

אפשר להתווכח על זה. אבל איני בטוח שאיני צודק. יש מקורות לכאן ולכאן.

ולאידך גיסא - לצד השני.

אם רחובות נפרדים, אז למה לא בתים נפרדים?

מה יגידו ילדיו הטהורים והקדושים של בעל המאמר הזה, מדוע עדיין ההורים גרים באותו בית, ואוכלים באותו שולחן, רחמנא לצלן?

מגוחך? לא יפה לצחוק על זה. נכון. אבל מה עוד אפשר לעשות לנוכח השגעון הזה שפשה בנו. אהבת החומרות הזו.

הטענה שלי אינה כנגד מחברי מאמרים מסוג זה. אפשר שהם עמי ארצות. אפשר שהם יראי שמים שאינם יודעים שצריך ללמוד תורה כדי לדעת להיות צדיק. אפשר שהם טיפוסים כאלו שאוהבים להכתיב לזולתם מה לעשות (האם אני נקי מזה? מן הסתם לא. אז איך אוכל להוכיח אחרים?).

אבל הטענה שלי היא נגד כל שמתקרא רב וחותם על הסכמה לתופעה הזו.

הרבנים צריכים למחות.

למה הם שותקים? למה הם מניחים לעשות את התורה פלסתר?

ואולי טעיתי מכל וכל? אדרבה, אולי יתקן אותי מישהו ויעמיד אותי על טעותי, ויראה לי היכן למדנו, בתורה, בגמרא, שראוי להפריד רחובות ואמצעי תחבורה, להפריד אשה מבעלה לזמן הנסיעה בשם הצניעות.

אך אם לא טעיתי - אז הבה נפרידה. בין החומרה לבין הדין. בין יראת שמים שמבוססת על ידע לבין אהבת חומרות שאינה יודעת גבולות.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

.


גו"ג

צא ולמד, שבבחרותו הזיד נזיד,

בבגרותו הזיד ונשק,

הזקין - התחזק.

מואדיב,

חז"ל דוקא עושים עסק שלם ממיטתו של יעקב. בתחילה היתה באוהל רחל, ולאחר מיתתה העביר את מיטתו לאוהל השפחה בלהה. ראובן הוציאה משם לאוהל אמו לאה.

מיימוני,
דומני שהתופעה אינה תופעה הלכתית אלא סוציולוגית, ורבנים משמשים לה יותר כחותמת גומי מאשר כגורם להחמרה. אמנם, בחברה בה אני חי אין הפרדה כזו נהוגה, והערכותי הסוציולוגיות ביחס לחברה החרדית הן בגדר התרשמויות בלבד, אך בכל מקרה לא נראה לי שהפתרון הוא ברבנים.

יתרון גדול לה, להחמרה בהפרדות (ובצניעות בכלל): היא נראית לעין. היא שקולה לשלט גדול: כאן מחמירים! בחברה בה החמרה נתפשת כדבר שיש לרחוש אליו הערכה, הפרדה והחמרה בצניעות הן דרכים טובות לרכוש הערכה כזו, מה שהופך אותן חיש מהר לסטנדרט - ומרגע שסטנדרט כזה נוצר, לא לעמוד בו פרושו אבדן נקודות זכות חברתיות רבות בהרבה מאשר הרווח המקורי של ראשוני המחמירים; לכן ההחמרה היא כרטיס בכיוון אחד - מרגע שהחמרה נוצרת, השבת הגלגל לאחור היא כמעט בלתי אפשרית.

ובענין דומה בציונות הדתית:
http://www.nrg.co.il/online/11/ART/822/065.html

הערה של מתבונן מהצד:

אנשים רבים בכל אוכלוסיה שואפים למצויינות. בחברה החרדית, המצויינות היחידה הלגטימית (או המעודדת לכתחילה) היא המצויינות התורנית.

מבחינת האידאולוגיה החרדית, כמובן שהמצויינות הנעלה ביותר היא גאונות תלמודית, ואולם, זו נמנעת מחלקים נרחבים באוכלוסית בני התורה מהיעדר כישורים גאוניים.

כיון שעדיין קיים רעב למצויינות, הרי שהוא מנותב לאפיקים כשרים אחרים: זק"א, גמ"חים וגם החמרה בעניינים שונים. ה'מחמיר' אינו שקול אולי לדמות ה'עילוי' אך הוא עדיין נחשב לדמות שמקרינה מצויינות.

הדרך היחידה לשנות זאת עוברת לענ"ד בפתיחות לצדדים אנושיים אחרים שמאפשרים מצויינות, ואשר אינם טמאים בהגדרתם: לימודים כלליים, עבודה, תרבות וכיו"ב. מילוי זמן איכות בעניינים כגון אלו יגרע מהאנרגיות המיותרות המופנות כולן למסע לאימוץ חומרעס חדשות שלא שערום אבותינו.

_______________

שאלת תם,

סעדתי מספר פעמים בבתים רבניים-חרדיים ןאכן היתה הפרדה בין נשים לגברים, ומבירור שערכתי הוברר לי שכאשר יש בבית אורחים - מין הדין להפריד.

אני לא מדבר על העניין ההלכתי אלא על מה שנהוג בפועל: האמנם כך נהוג או (כפי שאני מבין מדברי מיימוני) גם בחברה החרדית זהו מנהג ותיקין בלבד?

יש מנהגים רבים, אך כדאי לברר את הדין ממקורותיו.

יש איסורי עריות, ויש איסורי קריבה, ויש אפילו איסורי הסתכלות, ועל כולם יש הרחקות, שלא יבואו לכלל נסיון.

אמנם יש לברר מה מהם מעיקר הדין, מן התורה ומדרבן, ומה מהם מנהגים ומה מהם אינם אלא המלצה.

מסתבר מאד שיש בדבר שיטות. (יש רב שטען, למשל, שאשה חייבת לכסות את עצמה כולה, והתירו לה רק ידיה ופניה לפי שאי אפשר להתקיים בלא זה. ויש שיטות כאלו גם כן, אך הן אינן מקובלות עלי ולאלו אני שואל: מנלן).

וכל הרוצה יכול להביא מקורות אחרים, אך לא מפי השמועה, אלא דברים כתובים כדי שיוכל המתבונן לעיין ולהבין בעצמו.

בחרתי להביא מדברי אחד המקילים, הרב וויינברג, בעל "שרידי אש". הדברים לקוחים משתי תשובות שלו. שתיהן להקל. ואמנם הדברים נכתבו לצורך שעה. במיוחד התשובה השניה, שבה הקל לצורך ארגון "ישורון", שבו ישבו בנים ובנות יחד, אם גם בחלקים נפרדים של החדר. אך נא להתבונן במקורות ובניתוח שלו, כי הדברים קצרים וצריכים עיון במקומותיהם.



שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

המקור שלנו להפרדה בין גברים ונשים, כמדומה, הוא לקוח ממה שכתבו שעשו בבית המקדש תקנה גדולה, שהיו הגברים למטה והנשים למעלה.

ובטעם הדבר כותב ה"שרידי אש" כך:

שו"ת שרידי אש חלק א סימן ח עמוד יט

ובדבר שיעור גובה המחיצה, נולדה מחלוקת באמריקה. הגאון ר' משה פיינשטיין שליט"א, גאון גדול ומובהק בהוראה, פסק שדי אם המחיצה גבוהה י"ח טפחים, למטה מהכתפיים, כדי שלא יבואו האנשים והנשים לדבר זע"ז ולבוא ע"י כך לקלות ראש, ואעפ"י שיכולים להסתכל. מ"מ מותר, והראה לרמב"ם הלכות בית הבחירה פ"ה ה"ט, שעיקר טעם האיסור שלא להתערב זה בזה.

וכנגדו יצא האדמו"ר מסאטמאר ועמו כל רבני אונגארן ואסרו מחיצה כזו, ופסקו שהמחיצה צריכה להיות גבוהה מעל הראשים, ואף הם הורו על מה שכתב הרמב"ם בפירושו לפ"ה ממס' סוכה, שהאיסור הוא שלא יסתכלו האנשים בנשים.

ולי נראים יותר דברי הגאון רמ"פ שליט"א וראיותיו בספרו אגרות משה או"ח (ח"א, סי' ל"ט) הן מכריחות, ובדברים שנכתבו נגדו לא ראיתי אף דבר אחד שיש בו כדי דחיית דבריו. וברור, שמה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שלא יסתכלו האנשים בנשים, כוונתו, שלא יבואו פריצים להסתכל לשם הנאה. וכן מוכח מלשון הגמרא בסוכה נ"א, ב: ת"ר, בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים בחוץ והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין הי' באים לידי קלות ראש התקינו שיהו נשים יושבים מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי, והכתיב: הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל? אמר רב: קרא אשכחו ודרוש. ופירש"י: "שצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות גדר בישראל שלא יבואו לידי קלקול".

ובמחיצה של י"ח טפחים אי אפשר לבוא לידי קלות ראש, ואין לחוש כי בשעת התפילה יבואו להסתכל לשם הנאה. וברור, שמה שכתב הרמב"ם שלא יסתכלו היינו לשם הנאה, אבל בהבטה בעלמא אין איסור, כמש"כ בהלכות איסורי ביאה פכ"א ה"ב, שאסור להסתכל במתכוין להנאה.

עד כאן דבריו.

דברי הרמב"ם במשנה תורה שעליהם נסובו דבריו הם:

רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ה הלכה ט

עזרת הנשים היתה מוקפת גזוזטרא כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהיו מעורבבין, ובית גדול היה בצד העזרה בצפונה מבחוץ בין העזרה והחיל והיה בנוי כיפה ומוקף רובדין של אבן והוא היה נקרא בית המוקד, ושני פתחים היו לו אחד פתוח לעזרה ואחד פתוח לחיל.

וכן כותב ה"שרידי אש" בתשובתו השניה:

שו"ת שרידי אש חלק א סימן עז עמוד רטז

ועכשיו אני רוצה לבאר את הבעיות העומדות על הפרק מצד ההלכה.

לפי תיאור כת"ר יושבים הבנים והבנות בחדר אחד, אבל אינם יושבים על ספסל אחד יחד, אלא שהם שרים שירי קודש, פסוקי תנ"ך וזמירות שבת ביחד. במחנה הקיץ או במחנה החורף הם לנים בבתים מיוחדים, גברים בבית אחד ובחורות בבית אחר, וגם השיעורים לומדים הבנים לבד והבנות לבד, והמדריכים, שהם יראי שמים ומדקדקים במצוות, מקבלים אחריות שלא יטיילו הבנים והבנות יחד אם לא באופן מאורגן בהשגחת המדריכים.

והנה במס' סוכה נ"ב מבואר שהיו מקפידים שלא יתערבו האנשים והנשים וכלשון המשנה במס' מדות פ"ב מ"ה: וחלקה היתה בראשונה והקיפוה כצוצרה, שהנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן, כדי שלא יהו מעורבין. וכן כתב הרמב"ם בהל' בית הבחירה פ"ה ה"ט ובהל' לולב פ"ח הי"ב: כדי שלא יתערבו אלו עם אלו. ולא הוזכר שם שעשו מחיצות גבוהות שלא יסתכלו אנשים בנשים, ועי' מה שכתב הב"ח באו"ח סי' ע"ה דהסתכלות היינו התבוננות לשם הנאה, וכבר הביא ביד מלאכי כלל ה' אות קע"ז בשם הרבה ראשונים, שהאיסור הוא הסתכלות בהבטה יתירה. ועי"ש מה שפירש הגמ' בעבודה זרה כ', א: ונשמרת מכל דבר רע שלא יסתכל אדם באשה נאה ואפילו פנוי' וכו', שהכוונה להסתכלות המביאה לידי הרהור עבירה. וזהו דבר המסור ללב וכל אחד מחויב להשמר מהסתכלות מתועבת זו, ולפיכך לא עשו בזה תיקון מיוחד, ורק תקנו שלא יתערבו אנשים בנשים, לפי שהתערבות זו מביאה ממילא לקלות ראש.

ורק בבית הכנסת יש תקנה קדומה לעשות מחיצות גבוהות, שלא יוכלו להסתכל משום תפילה וקריאת שמע, שאסור מטעם ערוה, כמבואר בברכות כ"ד, א שטפח מגולה וכן שער באשה ערוה, אבל באספות של רשות, כגון בשעת הכנסת כלה לחופה או בשעת נאומים ודרשות לא הקפידו מעולם לעשות מחיצות ורק מדקדקים שלא ישבו אנשים ונשים יחד ולא יתערבו זה עם זה. ואמנם ראיתי שמביא דברי המרדכי במס' שבת פ"ג, שי"א, שכתב: כגון מחיצה שעושין בשעת הדרשה בין אנשים לנשים מותר לעשותה בשבת, עי"ש, משמע שעשו מחיצות גם בשעת הדרשה ולאו דווקא בשעת תפלה וקר"ש. ונראה שזו מדת חסידות ולא מצד הדין, ומעולם לא ראינו בארצות ליטא ופולין שידקדקו בזה. והנח לישראל וכו'.

העתקתי באריכות, כדי שלא יהיה מי שיטען: אילו היית מביא את כל הדברים שמא משמע שם אחרת. כמובן, הפירושים לדבריו הם שלי, ואם טעיתי, אשמח אם יתקנוני.

אני מבקש להסב תשומת לב לנקודות הבאות בדבריו:

"וברור, שמה שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות שלא יסתכלו האנשים בנשים, כוונתו, שלא יבואו פריצים להסתכל לשם הנאה. וכן מוכח מלשון הגמרא בסוכה נ"א, ב: ת"ר, בראשונה היו נשים מבפנים ואנשים בחוץ והיו באים לידי קלות ראש, התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים ועדיין הי' באים לידי קלות ראש התקינו שיהו נשים יושבים מלמעלה ואנשים מלמטה. היכי עביד הכי, והכתיב: הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל? אמר רב: קרא אשכחו ודרוש. ופירש"י: "שצריך להבדיל אנשים מנשים ולעשות גדר בישראל שלא יבואו לידי קלקול".

ובמחיצה של י"ח טפחים אי אפשר לבוא לידי קלות ראש, ואין לחוש כי בשעת התפילה יבואו להסתכל לשם הנאה. וברור, שמה שכתב הרמב"ם שלא יסתכלו היינו לשם הנאה, אבל בהבטה בעלמא אין איסור, כמש"כ בהלכות איסורי ביאה פכ"א ה"ב, שאסור להסתכל במתכוין להנאה."

כלומר:

א. אין איסור אלא במסתכל לשם הנאה.

ב. התקנה להפרדה ולמחיצה בבית המקדש היתה משום פרוצים.

ג. יש רק בבית הכנסת תקנה קדומה לעשות מחיצות גבוהות, שלא יוכלו להסתכל משום תפילה וקריאת שמע, שאסור מטעם ערוה.

ד. אבל באספות של רשות, כגון בשעת הכנסת כלה לחופה או בשעת נאומים ודרשות לא הקפידו מעולם לעשות מחיצות ורק מדקדקים שלא ישבו אנשים ונשים יחד ולא יתערבו זה עם זה.

ה. יש רק מנהג, בחלק מהמקומות, לעשות הפרדה גמורה בשעת דרשה או בהכנסת כלה לחופה, אך "נראה שזו מדת חסידות ולא מצד הדין".

ו. מנהג כזה, "מעולם לא ראינו בארצות ליטא ופולין שידקדקו בזה".

ז. והנח לישראל וכו'.

אני סבור שיש כאן ראיה ברורה לכל מה שכתבתי.

אין איסור על ישיבה בחדר אחד בחתונה אלא ממידת חסידות ומנהג, ולא מעיקר הדין. לפיכך, אין רשות למחות ביד מי שאינו רוצה להקפיד על זה.
אמנם אפשר לטעון שכבר נהגו – וזו סוגיה אחרת. (מתי המנהג מחייב ואת מי? האם יש מקום לבוא בתביעה על מי שאינו חושש למנהג? ועוד). על כל פנים, אין מדובר באיסור!

ומה שנהגו נהגו. והבה לא להוסיף עלה. ולכן אין מקום להפרדה בדרכי הגישה, או באוטובוסים, וכל המבקש לעשות זאת אינו אלא מהמתמיהים. והנח להם לישראל.