החטאתי בלה"ר? [על חושדי ציונים בשפ"ד]

(הגר"ח זצ"ל [ר' חיים מבריסק ב.כ.])

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

יהודי נודד

ברוך השב אל מעוננו! כמה זמן עובר עד שזוכים לראותך...

אמנם, לא הבנתי את שאלתך, ואני שואל את השאלה המתבקשת:

על מי זה בדיוק לשון הרע/שם רע?

על בעל הברכת שמואל?

על ר' חיים מבריסק?

על ר' אשר ברגמן?

על המודיע?

כמו כן, שאלתך מזמינה את הדיון הבא:

א. מי היו הציונים שנחשדו בשפיכות דמים, ומדוע?

ב. מה היה יחסו של ר' חיים מבריסק לציונות? איזו ציונות הכיר?

ג. מה היה יחסו של בעל ה"ברכת שמואל" לציונות, ואיזו ציונות הוא הכיר?

איני שואל מה יחסו של ר' אשר ברגמן לציונות... וגם לא מה יחסו של המודיע...

אולם ניתן לדון בנושא

ד. כיצד נאבקים מחברי הספרים בציבור החרדי עם שרידי הציונות, ואינם יודעים כי הציונות הזו פסה ונעלמה מן העולם, ואנו בעידן הפוסט ציוני? מדוע אצלם הציונות עדיין חיה ועדיין צריך להאבק בה?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני:
1) כי יש עדיין שופכי שמים.
2) כפי שכתב רב_סיינפלד, שצריך אידיאולוגיה נגדית כדי להגדיר את עמדתי.

חן חן ר' מיימוני על קבלת הפנים.

במצוקת העיתים והזמן נאלצתי לנדוד על עגלתי מהכא להתם ונבצר ממני להשתתף.

יותר משאוהב אני להפריח שאלות, אוהב אנוכי את ניתוחיך המרשימים.

מ"מ, לא הטרידו אותי לא ברגמן לא המודיע ואפילו לא האמירה בשם ר' חיים שיכולה להתאים לנוירוטיות הבריסקאית.

הטריד אותי הניתוק העצום מהמציאות שמיוחס ליהודי חשוב כר' ברוך בער.

מה הם טוענים בעצם: שכל ציוני חשוד על רצח. חשוד על רצח אפילו יותר מ"גוי", אשר השהות עמו בחדר לא נאסרה.

ואמנם, לזכותם ייאמר שלכל הפחות לא חשוד הציוני על רצח בפרהסיה, אלא רק על רצח שיש בו סניף של הלכות ייחוד, כי אחרת היה אסור אפילו להסתובב ברחוב שבו מהלכים "ציונים"

האם אין גבולות ?
האם כל סיפור הזוי שיוצמד לשמו של יהודי גדול, יוכשר לבוא בקהל ?

אולי אפשר להוציא את העגלה מהבוץ. כלומר, את הסיפור, בלי לבזות את הרב.

במקרה דנן, באמת היה מדובר בעימות קשה עם מנהיגים ציוניים, אולי על רק של פעילות כלשהי בעיירה. והרב באמת קרא לתלמידים כדי שיעמדו לצידו, ויווצר רושם מראש, עם בואם של המבקרים, שאין כאן מקום לאלימות.

אמנם, הצטרפו כאן יחד שתי נסיבות. העובדה שהרב חשש מהמבקרים, והעובדה שהם היו ציונים.

בסיפור שנמסר לדורות, שתי העובדות הצטרפו יחד. וה"ביחד", או מה שיותר שכיח, "זה אחר זה", הוליד את "זה מחמת זה".

המשפט האחרון יותר מוצלח בלטינית. אבל שכחתי את הביטויים המתאימים שמציינים את הכשל הלוגי הזה. מואדיב?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

מדינת ישראל כפי שהיא מתקיימת בפועל היא היא הציונות במובן האפל שלה (יהודים לוקחים את גורלם בידיהם).

כשהיא תחדל להתקיים, רק אז אולי יחל עידן הפוסט ציונות. כרגע הוא קיים רק בדמיונם הקודח של קבוצת מלומדים מורמים מעם.

אדרבה מבחינת רוח 'המודיע', 'שאלת הציונות' הרבה יותר נוקבת בימינו, כשדרך הרשעים צלחה ומבארותיהם עולם התורה שותה, מאשר בתקופה בה הציונות היתה רק חזון וכמה עסקנים.

שרב"ב ראה ושפט את כל העולם דרך הפריזמה של רבו ר"ח - זה לא חדש.

אבל מה אתם עושים ענין ממעשייה מפוקפקת וחסרת מקור, שכבר שמענו אותה בימי חלדנו באלף ואחת גירסאות?
במחילה, אשר ברגמן הוא מקור?

לדעתי היתה כאן החלפה בין 'חופשיים' לבין 'ציונים', (גם אני הייתי ילד חרדי, וזכורני שהחלפנו תמיד בין שני המושגים). האימרה המפורסמת מוסרת בשמו של ר"ח או מישהו אחר, שמי שחשוד על חילול שבת חשוד גם על שפיכות דמים.

בקיצור, לא הייתי בונה שום דיון על ציונות בהקשר הנוכחי.

לצערנו אנו שומעים גם על יודים יראים ושלמים שלא בוחלים בתגרות אלימות, האם גם עמם יהיה אסור להתיחד או שיש כאן גדר בריסקאי?

שלומיעלה כנראה צודק (גם) פה.

אני בטוח שמדובר בבדותא.

הבעיה בחלל האוויר שהזיות כאלה יכולות לרחף בו. כמה "תקנוני צניעות" צריך יהודי לקרוא כדי שסיפור כזה לא יקומם אותו.

עם כל ההסתיגויות הנדרשות.
שמעתי שהרב מבריסק לא היה הולך להפגנות מהאי טעמא.

אריק,

וידוע שהגרי"ז (בנו של ר' חיים) אמר פעם לר' עמרם בלוי שהוא גדול הציונים שכן הוא הולך להפגנות נגדם וסומך על כך שלא יהרגו אותו.
וכן ידוע על הרוגצ'ובר שלא עלה לארץ מטעם זה. אמנם בתו שהיתהנשואה לר' ראובן כ"ץ, רבה של פ"ת (שגם אז היתה בא"י), נספתה בשואה כשבאה לאירופה לאסוף את כת"י של אביה. ודוק'.

שלויימעלא,
אתה צודק בזיהוי ציוניסטען=חופשיים, אוללם האם זה משנה משהו. כך אכן הם ראו את המפה. האם ה'חופשיים' (עבדי עבדים בעיניי) הם כן שופכי דמים? האם הם היו אז כאלו?

זהו חלק מהאינדוטרינציה הכללית, וגם אם החכמים הנ"ל אמרו את הדברים (ואני בספק), זה היה כהלצה על דרך החידוד שיש להתרחש מהציוניסטען והחופשיים,, כלומר כחלק מהאינדוקטרינציה החרדית. זהו סיפור המטאטא של הרבי מגור לליטאים: ההלצה הופכת לאמיתת יסוד אידיאולוגית, ואח"כ לאמת עובדתית שיש לחשוש מפיקו"נ.
על כן זהו בהחלט לשון הרע (שאסור על אף שהוא אמת) על גדולי ישראל, ועל כן מי שלוקח את דבריהם המחודדים כאמת עובדתית (ולצערי יש לא מעט שוטים כאלה). אמנם זה יוע באפי תלתא, ועי' בח"ח בתנאים הנחוצים בזה.

נזכרתי שאולי יש לבאר את סיפור המטאטא לחלק מהקוראים.
הרבי מגור ביקש מהמשמש שלו לסלק את המטאטא שעמד בפינה לפני הדלקת נרות. כששאל הלה: מדוע? ענה לו: כי בשנה הבאה כל החסידים יעמידו מטאטא בפינה לפני הדלקת נרות.
ומאז בכל שנה החסידים מעמידים מטאטא בפינה, מסלקים אותו, ואח"כ מדליקים נרות.


מיכי

עוד על חסידיות של ליטאים באשכול השכן על העצבות.

מיכי

מיכי,
שתי הערות:
בתו של הרוגאצ'ובר היתה נשואה לר' ישראל אבא ציטרון שהיה רבה של פתח תקווה לפני הרב כ"ץ.
הספור על המטאטא מסופר דווקא על הרב מבריסק הליטאי. מי שהיה פעם בהדלקת נרות בגור מבין שספור כזה לא יכול להתרחש בגור.

ולגופו של עניין, לפי החשיבה הבריסקאית הציונים חשודים של שפיכות דמים כי הם יוצאים למלחמה ללא סנהדרין, וא"כ נוח לנו שיהרגו כל יושבי אה"ק בשוא"ת ומי שיפסוק כך אינו בכלל שופכי דמים, מאשר שיצאו חיילים למלחמה שלא כדין.

מיכי

כרגיל, איקון ירוק ורענן (תודה על הרעיון לפירוש זה של האיקון לשחרית).

אמנם, כיון שהנושא של האשכול הפך לדיון בסיפורי מופתים, ובסיבות להתפתחותם, הריני להוסיף את שלי.

את הסיפור הזה, שאתה מייחס לרבי מגור, שמעתי דווקא על הגרי"ז...

וכמדומה שיש בדבר נותן טעם. זו נראית, בעיני, כבדיחה פנים ליטאית.

המנגנון של קידוש הטעות שמופיע כאן - קידוש הטעות למרות כוונתו של הרב להציל את תלמידיו מטעות - נראה לי מתאים יותר לסגנון ה"ליטאי", של למדנות ולא של עבודת ה' בנוסח החסידי.

אבהיר כוונתי. הגישה החסידית, במידה שניתן לדבר על "גישה חסידית", עומדת על מספר מאפיינים. כאשר הם מתקיימים בטהרתם, הם מועילים להתקדש ולהתקדם בעבודת ה'. כאשר הם מתקלקלים, הם יכולים להביא לשמרנות שלא במקום, לתפיסה נוקשה של משלים, להאלהת האדמור, ועוד ועוד.

לענייננו, אין זה חשוב כלל באיזו מידה הדגם התיאורטי אכן מתממש בשטח. בדגמים עסקינן.

תופעה דומה קיימת גם בגישה ה"ליטאית-ישיבתית", אם ניתן לדבר על תופעה משותפת, כללית, כזו. במידה שהיא מצליחה, היא מסייעת להתפתחותם של תלמידי חכמים - כיון שדגם האב המומלץ אינו זה של האדמור אלא של התלמיד חכם, נניח לפי הדגם שבנה הגרי"ד במאמריו (איש ההלכה) ובתיאוריו (ההספד על דודו הגרי"ז ועל סבו. מסתבר מאד, שלהתפתחותו של הדגם תרם הספר "נפש החיים", ואכמ"ל).

גם כאן, תפיסה שטחית ומוטעית יכולה להביא לתופעות שגויות או חמורות. ביניהן, שמרנות וכן - היצמדות לפרטים שאינם עיקריים.

יש לשים לב להבדל. במקום "לשמרנות שלא במקום", ו"תפיסה נוקשה של משלים" יש לנו שמרנות שלא במקום, ותפיסה נוקשה של מעשים.

כלומר, זו תופעה שנובעת מתוך יישום המתודה הלמדנית אך ללא הבנה. התלמידים רואים את המטאטא, רואים איך מוציאים אותו, אך במקום להבין שפעולה זו נועדה להצביע על אי צורך במטאטא, הם סבורים שהפעולה נועדה להראות שחלק מהאקט של הדלקת הנרות הוא סילוק של מטאטא. לכן, צריך מטאטא קודם לכן. ואז יתכן שיש מצוה להכניס אותו פנימה (בתור חפצא של המצוה).

(אפשר להציע פרשנויות אחרות, כגון שהתלמיד מבין שחלק מהדלקת נרות זה להוכיח שיש גם דברים מיותרים, ולכן צריך להביא את המטאטא כדי לסלקו, אך מסתבר שאין גבול ליכולת ההמצאה והסברה).

מעתה, דומה בעיני שטעות מתודולוגית כזו אופיינית יותר לציבור הליטאי, שאמנותו היא ההתבוננות והסקת המסקנות ההלכתיות, יותר מאשר הציבור החסידי, שאצלו ההנהגה באשר היא הנהגה היא העיקר.

כלומר, הנחת יסוד מתודולוגית של הגישה החסידית - שוב, כוונתי לדגם תיאורטי בלבד - היא שכל מעשה הוא חשוב בעבודת ה', אך המשמעות אינה נובעת מתוך השולחן ערוך, או לא רק מתוך השולחן ערוך, אלא מתוך עולמות עליונים וידע קבלי. לכן, יש מקום להעתיק את מעשי האדמור כפי שהם בלא להבין את משמעותם.

הגישה הליטאית היא שאין מעשה שאין לו מקור וטעם, ולכן יש להתבונן בפרט כדי למצוא את מקומו לפי השולחן ערוך. אמנם, כיון שהרב הוא רב והתלמיד הוא תלמיד, ראוי לבטל את הדעת ולהעתיק את המעשה קודם כל באשר הוא מעשה, ולכן הוא בוודאי משקף תובנה למדנית כלשהי שטרם נתבררה.

סבורני שמתוך דיון זה שלנו התברר שסיפור עם או אגדה אורבנית יכולים לשמש רקע לניתוח של תפיסות עולם וסוגי למדנות.

ועל זאת, מגיע לך שוב איקון ירוק ורענן.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו