דיני בני נוח בעקבות פרשת וישלח

אריק,

עד שעתה רץ להתחבט בשאלה כיצד היינו נוהגיםבבני נוח לו ידינו הייתה תקיפה, עלינו לפתור שאלה בסיסית וריאלית יותר: כיצד היה עלינו לנהוג בישראל שלמשל מחלל שבת בפני עדים, לאחר התראה בתוך כדי דיבור וב'על מנת כן אני עושה' וכו' - לו ידינו היתה תקיפה?

אם אתה סבור שהיינו מחילים על יהודים כאלו את דיני ההלכה המקוריים - אזי יש לשאול הלאה לגבי שאלת בני נוח. אם אתה סבור שהעניין לא ברור אף לו ידינו הייתה תקיפה (וזאת לאור קריאה 'ליברלית' בחזו"א בהל' טריפות) אזי אינו שונה בן נוח מיהודי תינוק שנשבה בימינו.

_______________

אם שאלתך היא עקרונית יותר - האם לפי ההלכה ישראל מחוייבים לאכוף את דיני בני נוח על בני נוח - דומני שפשוט שכן וכ"כ הרמב"ם בהל' מלכים פ"י הי"ד:

"חייבין בית דין של ישראל, להעמיד שופטים לאלו הגרים התושבים, לדון להן על פי משפטים אלו, כדי שלא יישחת העולם. אם ראו בית דין שיעמידו שופטיהם מהן, מעמידין; ואם ראו שיעמידו להן מישראל, יעמידו".

ממללא

ממקום שבאת משם יש להוסיף:

במה דברים אמורים, כשהם גרים בינותינו בתור גרים תושבים, ולא רק "בני נוח אשר סביבותינו". אבל אולי זה דבר פשוט, כיון שזה חלק מהמסגרת הכללית של "ידינו תקיפה".

(נכתב על פי הציטוטים כאן ולא מתוך ניתוח כללי).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ממללא,
1) הטיעון של החזו"א בצורה פרדוקסלית אינו תקף לגבי בני נוח, שכן בן נוח נהרג על שהיה לו ללמוד ולא למד.
2) מדבריך נלמד שעלינו להיות השוטרים של העולם.

מיימוני,
בני שכם לא היו גרים תושבים, ובוודאי לא היו בינינו, הרי דנו אותם על מעשה שעשו קודם מילתם ולא על מה שעשו אחר מילתם (אם נניח שהמילה היא כקבלת גרות כלשהי, ומסתבר שלא).

תוקן על ידי - אריק123 - 28/11/2004 10:03:37

אריק

אתה ודאי צודק.

דברי המסתייגים לא נאמרו אלא ביחס למה שדייקתי מלשון הרמב"ם, שהחובה מוטלת על בית דין בנוגע לגרים תושבים. ויותר מזה לא מצאתי בלשון המצוטטת כאן.

ואמנם כן הדעת נותנת, שאין זה באחריות עם ישראל לכבוש אומות אחרות כדי לאלצן לילך בדרך התורה.

(אבל אפשר כמובן להציע גם עמדות אחרות).

לעומת זאת, אתה צודק שלפי הביאור של הרמב"ם בהיתר הריגת אנשי שכם, משמע שנענשו.

אמנם, עלי להודות שזה פירוש מוקשה מאד. הוא מבוסס על כמה הנחות יסוד שכל אחת מהן זקוקה להצדקה:

א. אנשי שכם חייבים על מעשה שכם.
ב. אנשי שכם עברו על הכלל של חיוב הקמת בתי דינים אצל בני נוח.
ג. לבני יעקב היה מותר להרגם על העוון הזה.

השאלות הן רבות:

האם אנשי שכם חייבים מגדר ערבות? ושמא היו אנוסים בדבר, שהרי שכם היה בנו של המלך או הנשיא?

האם אנשי שכם ידעו על הכלל הזה של בני נוח? האם הוא עבר במסורת מדור לדור? ואולי זה מה שר' אלחנן וסרמן היה רואה כחיוב שכלי, כמו - לדעתו ולדבריו במאמר מפורסם - ההבנה שיש מנהיג לבירה והוא הקב"ה?

אם נסכים שאנשי שכם עברו את העבירות האלו, האם דמם מותר בשפיכה? ואם כן, למי נתונה הרשות הזו?

אם נראה בבני יעקב בית דין - ואז צריך להסביר מי מינהו - האם יש לו סמכות גם על איזור שכם ותושביה? זה נשמע ניסוח מודרני במקצת לשאלה, אבל אני סבור שיש בו טעם.

כל עוד אין תשובה ברורה לשאלות אלו, דברי הרמב"ם צריכים עיון. ואכן, לטעמי זו היתה אפולוגטיקה שהסתמכה על כך ש"ממילא הם היו חייבי מיתה, ולכן אי אפשר לבוא בטענות משום רצח ושפיכות דמים לבני יעקב".

(אבל בוודאי יש גם הסברים אחרים, מעמיקים יותר, ואשמח לשמוע).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אתיחס בשלב זה רק לדברים שנאמרו בשם ר' אלחנן.
מסתבר שבסביבה של שכם מעשה דינה לא נחשב כפשע חמור, גם אם נניח שהוא עיהנ את הנערה לא ידוע לי מה הדין של בן נוח שבא על הפנויה, בפרט שבסופו של דבר הוא רצה לישאנה.
דברים רבים שבעינינו נראים כחיוב שכלי לא היו תמיד כאלו, גם עובדי עבודה זרה לא היו אווילים מוחלטים.

על תשכחו שדינה היתה שבויה עדיין אצלם

מפרשת השבוע של אתמול:
שמות יט ו
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש.
פרש ר' אברהם בן הרמב"ם: "ומה שנראה לי בו שהכוונה שתהיו מלכים על העולם ומי שיחקה את שלמותכם תהיו לו כהנים ואם לא יחקה ברצון נפשו תמריצוהו בשליחות משה בחרב לאמונת האמת באדנותי ועבודתי"

אריק 123

הפנית אותי לאשכול זה ואני מצרף דברים שכתבתי בנושא

יש מחלוקת בין הרמב"ם לרמב"ן מפני מה הרגו בני יעקב את אנשי שכם.

הרמב"ם בספר שופטים אומר שאנשי שכם היו חייבים מיתה כיוון שבני נח נצטוו על הדינים ופירושו שהם חייבים לדון את כל מי שעבר על אחת משש מצוות בני נח . והרי אנשי שכם היו חייבים להרוג את שכם וחמור שגזלו את דינה מאביה. . ומאחר ולא דנום ולא הרגום הרי נתחייבו מיתה כי בני נח נהרגין על כל אחת משבע המצוות שנצטוו כולל על מצוות דינים.

והקשה הרמב"ן על הרמב"ם כמה קושיות.
1. הגמ' בסנהדרין נח: אומרת שבני נח נהרגין רק על הלאווין שהם שש מצוות בני נח ואילו על המצווה השביעית שהיא מינוי דיינים אין נהרגין. ?
2. ולמה יעקב ובניו לא הרגו בעצמם את שכם וחמור על זה שגזלו את דינה?.
3. וכי חסרו אנשי שכם עבירות כמו ע"ז ועריות שחייבים עליהם מיתה ומדוע לא הרגו אותם יעקב ובניו עוד קודם לכן בגין עבירות אלו?

ויש לשאול עוד:

1. מה מקום יש לרמב"ם להביא בספר היד דינים ששיכים לבני נח הרי אין אנו בני נח?
2. ספר היד אינו עוסק בהיסטוריה ומדוע הביא הרמב"ם בספר זה הסבר לכך שבני יעקב הרגו את אנשי שכם.
3 מי הוא זה שלדעת הרמב"ם צריך לדון את הבית דין של בני נח לראות אם דן את אנשי העיר לפי הדין ?

הרמב"ן חולק על הרמב"ם וטוען כי אין חובה על כל איש מבני נח לדון את חבירו על מעשיו למרות שהיו עובדי ע"ז ואם הוא חושש לחייו אינו חייב להסתכן ולדונו. למרות שכולם היו חייבי מיתה עקב עבירותיהם . ולכן לא הרגום עד עתה כי פחדו להסתכן במלחמה עם כל יושבי הארץ .
אולם כאשר עינו את דינה אחותם רצו להינקם מהם למרות שנסתכנו במלחמה עם כל שכניהם. ולכן יעקב כעס עליהם כי פחד שיאספו כל השכנים וילחמו בו. ולפי חז"ל אף נלחמו ויעקב היה צריך לחגור כלי זינו ולהלחם .

להסביר דברי הרמב"ם יש לבחון מי נצטווה לכפות את שבע מצוות בני נח. האם בני נח או בני ישראל..

כתב הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מלכים הי"ד " כיצד הם מחוייבים על הדינים , חייבין בני נח להושיב דיינים ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצוות אלו ולהזהיר את העם , ובן נח שעבר על אחת משבע מצוות אלו יהרג בסייף. ומפני זה נתחייבו כל בני שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ".
משמע מדברי הרמב"ם שחיוב הדינים שנצטוו בני נח זה חיוב על בני נח למנות דיינים מהם לדונם על ששת המצוות בלבד .

ובפרק י' כתב כי עכו"ם ששבת או שחידש מועד או שעסק בתורה חייב מיתה. ועכו"ם שחידש דת או חידש מצוות מדעתו עונשין אותו ומכין אותו ומודיעין לו שחייב מיתה.
כ"כ כתב שמפי הקבלה למדו שבני נח חייבין על הרבעת בהמה והרכבת האילן אבל לא נהרגין עליהם .
ומי צריך לדון אותם על דברים אלו שאינם בכלל שש מצוות שחייבים לדון בהם. ומי צריך לדונם אם לא רוצים למנות דיינים לדון על שבע מצוות אלו. ומי בכלל צריך להודיע להם שעליהם לדון על המצוות הללו ויפקח עליהם?

בפרק י' ממלכים ה כתב הרמב"ם " חייבין בית דין של ישראל לעשות שופטים לאלו הגרים והתושבים

ע"כ ברור כי מצוות בני נח אינם לבני נח שהרי הם לא קבלו תורה וודאי שאינם יודעים אפילו שעליהם חל דיני בן נח.
אלא דין בן נח הוא על בני ישראל . והחיוב במצוות בני נח הוא שכאשר יש גויים תחת שלטוננו עלינו לדאוג שיתנהגו על פי סידרי שלטון תקינים . והיות ואי אפשר לדונם ע"פ דיני ישראל שהם ניתנו רק לעם ישראל והם בנויים אחרת מדיני המשפט הרגיל. קבעה התורה את הדינים הבסיסיים שעלינו לדאוג שיהיה הנהגת חוק לאומות הנמצאות תחת ידינו,.
לדוגמא: לפי דיני ישראל אין ההורג בגרמא חייב כגון הכופת חברו לפני ארי פטור. וכן אין ההורג עוברים חייב. אולם בדיני נח כל הגורם מוות נהרג. וכן חייבים על רצח עוברים.

וא"כ יש שני סוגי דינים. בני נח שנאסר עליהם הרציחה " שופך דם האדם באדם דמו ישפך " הותר להם להרוג מי שאינו מתנהג כשורה - דהיינו שעובר על שבע מצוות בסיסיות אלו .
וזה אינו חיוב להרוג , אלא מתיר את איסור רציחה על ההורג בן נח שעובר על אחת משבע מצוות אלו.

ואילו בני ישראל - לאחר קבלת התורה - צריכים לדונם או למנות דיינים שידונו אותם אם לא קיימו את מצוותיהם אלו ועל עוד דינים הנוספים שרק ישראל נצטוו לדונם בהם. וחיוב זה הינו רק על בית דין ולא חיוב על כל אחד ואחד מישראל.

וברור למה כתב הרמב"ם בהלכותיו את דיני בני נח מאחר שזו מצווה המוטלת על ישראל. וכל דיני בני נח הם פרטי המצווה המוטלת עלינו.

ומימילא לא קשה הקושיה ששואלים איך קיים אברהם את התורה הוי יש לו דין של בני נח ובן נח ששבת חייב מיתה . ואיך למד אברהם תורה ונח למד תורת הקרבנות ואיסורי מאכלות ואינם בכלל התורה המותרת להם ללמוד ( שכתב הרמב"ם שלבן נח מותר ללמוד עניני שבע המצוות שלהם) והרי גוי שלמד תורה חייב מיתה?
כי מדין בני נח אין לו את הדין הזה וזה רק דין על דייני ישראל להמית בן נח ששבת אבל אברהם מדין בן נח לא נאסר עליו לשבות או ללמוד תורה שהרי אינו מצווה על דיני התורה , והדין שבן נח ששבת או למד תורה חייב מיתה זה דין תורה לעם ישראל.


ומה שכתוב בגמ' סנהדרין נ"ח שבני נח אינם נהרגין על עשה זה דין בבי"ד של ישראל שהוא אינו הורג בני נח אלא על לא תעשה אבל בני נח עצמם ודאי נהרגין גם על דינים כי אין אצלם חילוק אם נאמרה אזהרה.






תוקן על ידי - talmid - 30/01/2005 15:16:12