דרשות חז"ל מהכתובים

בוקר טוב,
זה כוחו של מדרש. של י"ג מידות שתורה נדרשת בהן.
חז"ל גופם מודים כי: 'היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו. הלכות שבת, חגיגות ומעילות, הרי הם כהררים התלויין בשערה, מקרא מועט והלכות מרובות...' (חגיגה דף י')

אבקש את סליחת המגיבים.
אני ממהר לאוניברסיטה. אחזור בערב בע"ה.

בוגי שלום,

הצלחת שוב להעלות נושא המפרך את השכל. אשתדל לעמוד במשימה ולו בכדי להוסיף במעט.

בילדותי ב"חיידר" הייתי מטריד את ה"רעבעס" על הפסוקים למה כאן כתוב ככה וכאן ככה? למה כאן אבני שוהם אבני מילואים וכאן אבני שוהם ואבני מילואים? וכו' ללא הרף. אם כי הבנתי את המסר של "לא שואלים כאלו שאלות" לא התייאשתי מאמונתי שהשם נותן התורה נותן גם את הכלים להבינה על בוריה.
בתחילת ימי למדי את חז"ל קיבלתי כמו ילד טוב את הגירסא: "אין אנו בקיאים בדרשות" או כפי שביטאת את הענין באשכולך על משמעות היהדות: "אנו חמורים בני חמורים ואין לנו אלא להישען..."
בהמשך לימודי כבר היתה לי גישה לרבנים שנתנו הסברים לדרשות. אם כי הם לא סיפקו הסבר לכל הדרשות, היה בזה מספיק כדי להסיר את היאוש ולחזור להשתדל.

אחרי הרבה הרבה זמן וניסיון הגעתי למסקנה שהתורה שבכתב והתורה שבעל פה שני מסלולים להם. [איני מביא דוגמאות בכוונה, כי שערי הוויכוחים לא יינעלו ועכשיו נניח קודם את העקרונות.]
הרב הירש [בפרשות נח ומשפטים] עושה מהתורה שבכתב רשימות תזכורת לתורה שבעל פה, [אם כי הוא בעצמו עמל הרבה למצוא את הדרשות בפירוש הפסוקים]. כך ישעיהו לייבוביץ מצביע על כך שאנו נאמנים לתורה שבעל פה ולמסורת המובילים אותנו ומנסים להסתדר עד כמה שאפשר עם המקרא אבל אין זה מעכב. לייבוביץ שלא כהרב הירש אינו טורד להסביר את התהוות הבעיה.

אבל כבר התבאר באשכולות אחרים שלמעשה התורה ביהדות הרווחת היא "פוק חזי מאי עמא דבר" ואז תמצא כבר דרך להסתדר עם הפסוקים או להרים ידיים לומר אין לנו מושג בדרשות.

להסבר האובייקטיבי יש לראות את ציטוט החרדל"ש ממורה נבוכים באשכול חופש המחשבה והציטוט הבא ממכתב למערכת שנשלח ל"מעריב" מאדם בשם ד"ר גיל נתיב ב 5/3 תחת הכותרת "הישרדות בעזרת חז"ל". מאחר וכרגע אין העיתון מאפשר חיפוש, אעתיק משם את החלקים הנוגעים לנושא שלנו. ודו"ק.

'החוזרים בתשובה... מחפשים גיטו רוחני בעולם חרדי אשר בו כל חדש "אסור מן התורה". מעט מאד חוזרים בתשובה מגיעים לאורתודוקסיה המודרנית או לקונסרבטיבים, כי בזרמים אלה יש "ביגמיה", דהיינו התמודדות מתמדת בין שתי נשים צרות זו לזו: ההלכה שהלכה והזדקנה מאז השולחן ערוך, והמודרנה הצעירה התובעת בקול את שוויון האשה, שוויון כל הנבראים בצלם אלוקים, הערכת האדם לפי הישגיו ומעשיו ולא על פי מוצאו, לאומיותו ומינו.
[ועכשיו לעיקר בנוגע לענין אשכול זה]
המפתח להישרדות עם ישראל הוא באימוץ המודל של חז"ל. הם השכילו לתת מענה לאי מציאת רלבנטיות בחוקי התורה שבכתב על ידי שימוש במדרש ובתורה שבעל פה. באמצעותם הצליחו להפוך חוקים פרימיטיביים כגון עין תחת עין וכיו"ב לחוקים הומניסטים ומעודנים יותר, ולבטל לחלוטין חוקי מקרא. במקביל הם הרחיבו ופיתחו את יתרונות המסורת היהודית... צעיר יהודי בזמנם מצא לא רק רלבנטיות בתרבותו, אלא יכול היה גם להצביע על יתרונותיה על תרבות יוון.
[כל זה עשו חז"ל בהסתמכם על המקרא עצמו. את ביטול העבדות תלו ביובל, את ביטול היבום תלו בכוונה וכדומה.]
האתגר... הוא ליצור סינתזה בין המסורת היהודית והתרבות המערבית....'

בראשונים [ראה תוס' ב"ק ס"ג: ד"ה ואידך] ובהרבה גמרות מפורש שהדרשות נדרשו "לפי הענין" כך שמאותה דרשה ניתן לרבות או למעט. היינו שהענין קודם לדרשה.


תוקן על ידי - ווטו1 - 7/3/2002 5:11:25 PM

כתבה מצויינת.

אבל יותר מכך, מעניינת כשהיא באה ממך ווטו..

תוקן על ידי - בוגיעלון - 5/28/2002 5:14:25 PM

בוגי,

הבאתי את הכתבה רק כהסבר לנושא של דרשות חז"ל שבאו קודם מתוך הענין, אך לא בהכרח מתוך הזדהות עם הכתבה!

ראשית, השאלה טובה. התשובה - מחייבת מחקר רציני.
נכון שפעמים רבות הדרשות עושות רושם כמעט אקראי. אך כדי להכירן ואת המנגנונים שעומדים מאחוריהם צריך להקיף חומר רב, וגם אז יש מחלוקת בין אחרונים וחוקרים כיצד להבינם.
ראשית יש להזכיר את שיטת המלבי"ם, שהדרשות מיוסדות על ניתוח דיקדוקי ותחבירי לפי כללים שידועים לדוברי השפה העברית כשהיתה לשון הקודש של התורה. אולם בדיקה של דוגמאותיו של המלבי"ם, לפי מה שקראתי עליו ומעט ממה שראיתי, עושה רושם שהכללים מוכתבים לפי הדרשות, למרות שיש לו פה ושם הארות. קשה גם להאמין שהיה מספר כה ענק של כללים...
מצד שני, וזה קרוב לדעתי, חז"ל ניגשו לפסוקים קודם כל עם סברה קיימת, קודמת, או לפחות עם שני צדדים של שאלה (בחינת שאלת חכם חצי תשובה). ואז דרשו את הפסוק כדי להכריע לאחד מן הכיוונים.
הדרשות מהסוג הזה מיוסדות בפשט הכתוב, אך צריך להשקיע בקריאה בחומש ובהיכרות עם עולם המחשבה של התורה ושל חז"ל כדי לראות זאת. ברגע שנוסחו כללים, כמו "כלל ופרט", בדורות שלאחריהם נולדו חילוקים, כמו "כלל פרט וכלל" לעומת "ריבוי ומיעוט", כאשר המחלוקת נסובה על שיטת ההכללה הנכונה מתוך הדוגמא שמובאת בפסוק. (לדוגמא, מדוע להזכיר "שמלה" או "שור" בתור דוגמאות לאבידה החייבת בהשבה). בדורות מאוחרים עוד יותר, סוף ימי האמוראים או הסבוראים, נעשה ניסיון למצוא פשרה בין השיטות. (יש ספר מעניין בנושא זה על התפתחות מידת "גזירה שווה". עיון בדוגמאותיו מראה כי המידה הזו היתה הגיונית לחלוטין).
יש דרשות, שבאמת קשה להבין מה עומד מאחוריהן. למשל הדרשה שמוכיחה כי צריך נר לבדיקת חמץ. מספר הגזירות השוות שבדרך עושה רושם בלתי מובן. אך יתכן שיש הסבר מקומי לגזירות שכאלו.
יש עוד דרשות, מהסוג של "קרא אשכח ודריש", ששם מתקבל אצלי רושם שהאמורא (דרשות אלו מופיעות בימי האמוראים) למד את הפסוקים, נוכח לדעת שיש ניסוח כבד במקצת של הלשון, והניח שכאן רמוז משהו. ואז הוא התבונן בדבר מסברא מבחוץ, וסמך את מסקנתו מסברא על הייתור הלשוני. אך הייתור כשלעצמו אינו מחייב את הדרשה הזו בדווקא! וזה כלל גדול מאד בדרשות. בעיני, יש כאן התחברות של לחץ מסברא מכאן שמוליך לחידוש דין, לבין ייתור כלשהו בסגנון פסוק, שנראה משמעותי אם אנו סבורים שלא דיברה תורה כלשון בני אדם, ואז מפגישים אותם ונולדת דרשה.
עלי להטעים, כמו הרבה פעמים בפורום הזה, שהניסוח של דברי האחרונים עלול לעשות רושם כאילו חז"ל שיחקו בדרשות, ואין זו כוונתי כלל. כל הדרשות נדרשו מתוך עמקות ורצינות ואחריות.

ככלל, היסוד הגדול של הדרשות ושל התפתחות ההלכה בכלל נראה לי רמוז בעיקרון הגדול שכבר ציטטתי פעם אחת. "כי לא דבר ריק הוא", וביארו חז"ל, "אם ריק הוא - מכם". ההנחה היסודית היא שהקב"ה השאיר תשובות בתוך התורה, ועלינו, דורות הפרשנים, לעמול כדי לחשוף אותן. זה יסוד היסודות של כל דרשה מימות חז"ל ועד הנה.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו