| נשלח ב-16/12/2004 22:34 |
 |
| |
חידה: צורת סמיכה בתנך שפעם קיימת ופעם לא
לדוגמא: כש'מערה' נסמכת ל'מכפלה' זה נכתב: 'מערת המכפלה', וכך תמיד, אבל צורת הסמיכה שאני שואל עליה, נוהגת לפעמים ולפעמים לא, אף שזה דברים זהים והכלל צריך לחול גם עליהם. ובקיצור, יש להביא כלל לצורת סמיכה שלא תמיד נוהג, ולהביא הכין הוא נוהג והיכן לא. למשל, אם ניקח את הדוגמא הנ"ל, יש להביא מקום שפעם כתוב 'מערת המכפלה' ופעם 'מערה המכפלה'.
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2004 20:43 |
|
| |
צורת סמיכה זו מופיעה לראשונה בסיפור המקלות של יעקב
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2004 21:13 |
|
| |
אולי תוכל לפרט יותר?
|
|
|
|
| נשלח ב-21/12/2004 21:21 |
|
| |
שם התקיים משתה אחשוורוש
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2004 08:31 |
|
| |
גנובתי יום?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2004 09:37 |
|
| |
גנובתי יום זה לא במקלות, ולאיזה צורת סמיכה משתנה המילה גנובתי שבמקומות אחרים מילים זהות באותה סמיכה לא משתנות? לא
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2004 12:36 |
|
| |
.
אינני סבור כי מן המקל תוושע.
מקל לבנה, הסמיכות גורמת לפתח שתחת ה'ק' , כמו בביטוי 'מעשר בהמה' , או בשירת האזינו 'אובד עצות' .
אמנם בירמיהו מופיע 'מקל שקד' ('ק' צרויה), אלא שאינני בטוח מה מידת היכולת להשוות בין שניהם.
תוקן על ידי - מואדיב - 22/12/2004 12:38:37
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2004 15:47 |
|
| |
עוד מפעם כשקראתי את סיפור המקלות, נכתב שם:
'ויקח לו יעקב מַקַל ליבנה לח' (בראשית ל לז). מה פתאום מַקַל כשזה מַקֵל?
האבן עזרא מבאר שהניקוד משתנה עקב הסמיכה: 'בפת"ח הק' בעבור שהוא סמוך'.
וביתר ביאור הרשב"ם המביא דוגמאות:
'מקל לבנה - לפי שהוא דבוק, 'מקל של לבנה', לפיכך הוא פתח. וכן 'מַעְשַר בקר' ו'מספַד תמרורים', ובלא דבקים: 'ויך את האתון במַקֵל', 'בכל רחובות מספֵד', 'מעשֵר מן המעשֵר'.
המשותף לכל הדוגמאות, ראשית שהניקוד של העיצור האחרון במילה הסומכת הוא שמשתנה כמובן, אבל לא כל ניקוד, אם העיצור האחרון במילה מנוקד בסגול, דֶרֶך חטאים לעולם לא ישתנה ל'דרַך חטאים' וגם לא שאר הניקודים, רק אם צירה אז הוא משתנה, וכך כל ה'חצַר' הסומכת, חצַר המשכן, בחַצר גינת ביתן המלך.
עד כאן הכל ברור, זהו הכלל, אך כאן נשאלת שאלה גדולה שמלבד מקרים ספורים, כל שאר הסמיכות שעונות על התנאים הנ"ל - לא משתנות כלל, אלא נשארות עם הצירה שלהם כרגיל.
כך כל ה'בית' הסומך: בֵית פרעה, בֵית אברהם, ואם תאמר שהעיצור האחרון הוא כל המילה, הנה 'עד בלי דָי', וכשזה נסמך: דֵי שה, דֵי מחסורו, כאן גם קמץ הופך לצירה (אילו עוד ניקודים?), ובכלל בכל התנ"ך מאות מילות סומכות הדומות בדיוק למקל, מעשר ומספד, כמו למשל: חסדֵי דוד, חסדֵי ה', ומדוע לא חסדַי דוד, חסדַי ה'?
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2004 16:25 |
|
| |
האם יש דוגמאות של צירי סמוך שאינו משתנה לסגול או פתח חוץ מאפה שהאות האחרון הוא מאותיות אהו"י?
|
|
|
|
| נשלח ב-22/12/2004 16:56 |
|
| |
נדמה לי שגם המילה קֵן נכללת בכלל הזה:
כִּי יִקָּרֵא קַן-צִפּוֹר לְפָנֶיךָ (בפתח) - דברים כ"ב ו'.
אני לא מכיר את החוק המסויים שתארת, אבל לרוב, שינויי ניקוד בסמיכות משמרים צורת הגיה עתיקה יותר. למשל, המילה כָּבֵד חוזרת בסמיכות לצורת ההגיה הקדומה כְּבַד (כְּבַד-פה). כך גם שאר משקלי הסגוליים שחוזרים לפעמים בסמיכות (ולפעמים ברבים או בכינויי הקניין) לצורה הקדומה. למשל ההגיה הקדומה של כֶּסֶף היא כְּסַף ושומעים אותה בצורה הריבוי כְּסָפִים.
לשאלתך, אני חושב שהסיבה להבדלי הניקוד במקרים שהבאת היא שמדובר במשקל אחר.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2004 04:16 |
|
| |
בלי אהו"י:
חיק בניהם, עין עבדו, עוכר ישראל, עין גדי, שם העיר.
שינוי נוסף בניקוד העיצור האחרון של מילה סומכת:
'וקנמָן בשם' לעומת 'קנה וקנמון'.
'בתָם לבבי' לעומת 'הולך בתום'.
האם כל חולם הופך לקמץ?
כאן ההיפך, זה לא משתנה מצירה אלא לצירה:
'בחלֵב אמו' לעומת 'חלָב נתנה'.
ואת כל זה קיבל בן אשר בעל פה בלי ספרים דור אחרי דור אלפי שנים כללים וכללי כללים על עשרות אלפי מילים? ואכמ"ל.
'ההגיה הקדומה של כסף היא כְסף' - היש מקורות לדבריך שהעברית המקורית היתה נהגית בשוואים של סמיכה ושאנו בעצם לא מדברים את העברית המקורית?
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2004 05:26 |
|
| |
'בתָם לבבי' אך לא 'בנקיון כפי'. הנה שוב פעם כן ופעם לא
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2004 13:40 |
|
| |
נדמה לי שאתה מתכוון לצורת הפסק:
http://www.safa-ivrit.org/history/bible_hefsek.php
ההגיה הקדומה ושינויי התנועות הם דברים ידועים, ותוכל למצוא הסברים להם בספרי הדקדוק, אני מניח שחלקם נמצאים גם ברשת.
למשל, ההגיה מעוטת התנועות, כגון כְּסַף, זהה להגיה של המילים הללו בארמית ובסורית, אלא שבעברית היא השתמרה רק בצורות מסויימות כמו בסמיכות וכמו בצורות פועל מסויימות. למשל, מן הפועל קָשַׁר בגוף רבים נוכח מקבלים קְשַרְתֶּם.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2004 14:05 |
|
| |
תודה לאביעם על הקישור, אך צורת הפסק, אתנחתא או סוף פסוק, אינה יכולה להיות בין המילה מקל למילה ליבנה, או בין קן ל'ציפור'.
|
|
|
|
| נשלח ב-23/12/2004 15:38 |
|
| |
אתה צודק, חשבתי שאתה מדבר על שינוי בניקוד של "עין גדי" (בצרוף סמיכות, המילה הראשונה נקראת נסמכת והשניה היא הסומכת).
לגבי יוצאי הדופן בניקוד של הנסמך, אני לא יודע את התשובה. ומה תאמר על הניקוד של המילה כל, למשל בפסוק:
אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה ...
וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי, לְכֹל אֲשֶׁר-צִוִּיתִי אֶתְכֶם"
(יהושע כב ב)
מן הסתם, התשובה נעוצה בהבדל בטעמים או במתג, אבל אלו הבדלים דקים וקשה למצוא את ההסבר בספרי הדקדוק.
|
|
|
|
|
