האם טעם המצוה משפיע על הלכותיה?

בדיונים על היתרים והערמות למיניהם, יש גישה שלפיה אין כל משמעות לטעם המצוה בקביעת ההלכות. לכן, אם מצאנו דרך "כשרה" לבצע פעולה מסויימת, אין כל משמעות לעובדה שתוצאת הפעולה מנוגדת לטעמה של המצוה.

אבל יש כאלה שחושבים אחרת:

1. הרב יעקב אריאל ( http://www.hazofe.co.il/web/katava6.asp?Modul=24&id=27472&gilayon=2166 ): "העומדים מחוץ להלכה ומכירים אותה הכרות שטחית... סבורים בטעות שהפוסקים משתמשים בהערמות לשם סיפוק צרכים עקב אילוצים חיצוניים. ולא היא. הפוסקים מתוך אחריותם להלכה משתמשים בדרך זו רק למטרות ערכיות, ע"מ לקיים את ההלכה ומתוך שיקולים אימננטיים פנים הלכתיים, ללא כל השפעה חיצונית אקס-הלכתית... אדגים את דברי מתחום דומה במקצת לריבית, שאף הוא מנוצל כארגומנט בדיונים מעין אלו, מתוך אי הבנת מניעיהם של הפוסקים שמיטת כספים. בטעות מייחסים לפרוזבול מין כלי לביטול חלילה של מצות השמיטה, עקב ההתפתחות הכלכלית בעולם. ולא היא. הפרוזבול לא נועד להפקיע את מצות השמיטה. התורה עצמה לא התכוונה שאנשים ילוו כספים, ישקיעו אותם בעסקיהם, יתעשרו על חשבון זולתם, ויסתמכו על הקונסולידיציה של שנת השמיטה. המגמה הייתה בעיקר להשמיט את חובותיהם של החקלאים המרוששים, שהפקירו את פרותיהם ולוו כספים ע"מ להתקיים (עיין העמק דבר דברים טו ב ). כשהמסחר התפתח בעולם והתרבו הסוחרים שלוו כספים למטרות מסחריות נוצלה השמיטה למטרה הפוכה מזו שהתורה התכוונה לה... ואכן גם אחרי תקנת הפרוזבול עדיין קיימת המצווה להשמיט חובות ללווים המתקשים באמת לפרוע את חובותיהם. הבן-איש-חי הנהיג להוציא מכלל הפרוזבול את חובותיהם של אותם שבאמת אינם יכולים לפרוע את חובותיהם... העובדה שלא רבים בציבור מודעים לתקנתו של הבן-איש-חי ולא מקיימים את התקנה כרוחה רק יכולה לאלפנו דבר אחד: יש להרבות בלימוד תורה. לא עם הארץ חסיד. ללא לימוד תורה מסודר והרגלי חשיבה תורניים עלול האדם לסלף את כוונת התורה וחכמיה. "

2. עו"ד דוד משען (http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/88-2.htm): "חכמי המשנה נחלקו בשאלת הגישה הפרשנית-הלכתית הראויה למשפטי התורה. ר' שמעון סבור שניתנה רשות לחכמים להוסיף מדעתם נימוקים למשפטי התורה ולהסיק מהם את המסקנות ההלכתיות המתבקשות. לעומתו, סבורים חכמים שקצרה יד אדם מלדעת אל נכון את הנימוקים לחוקי התורה. אמנם ניתן להציעם, אך הם יישארו בגדר השערות שאין להסיק מהן מסקנות מעשיות-הלכתיות (תוספות גטין מט:). אולם גם לדעת חכמים, חובה להתחקות אחר טעמי האיסורים שבתורה, כדי לאפשר לחכמים לעצב את המדיניות ההלכתית הראויה לקביעת גבולות האיסור ולמציאת סייגים ודרכים עוקפות"

אכן, כשבאים לתרגם את העקרונות שעומדים מאחרי המצוות לפרטים מעשיים, ההתאמה אינה מושלמת. לדוגמה, הטעמים של מצוות שבת מפורשים בתורה: זכר ליציאת מצרים, זכר לבריאת העולם ואות ברית עם ה'. אך על-פי ההלכה, מי ש"פיספס" והדליק נרות שבת דקה אחת אחרי צאת הכוכבים בליל שבת - חייב סקילה, ומי שלא הדליק נרות שבת בכלל - לא חייב כלום, למרות שמבחינת טעם המצוה, נראה שדווקא הראשון קיים את טעמי השבת טוב יותר מהשני.

הסיבה היא שההלכה, כמו כל מערכת משפטית, צריכה הגדרות מדוייקות, וההגדרות לא תמיד חופפות לגמרי את העקרונות.

האם זה אומר שאין כל משמעות מעשית לעקרונות ולטעמים? לדעתי לא: אמנם יש הלכות שנובעות מתוך שיקולים משניים, אך טעמי המצוה קובעים את רוב הפרטים וההלכות של המצוה.

לכן, בהחלט יש מקום לדון בטעמי המצוה ולהסיק מהם מסקנות מעשיות.