האם יש טעם ללמוד דיני שומרים?

התחלנו ללמוד י''ד חזקה, ספר משפטים, הלכות שכירות.

שמחנו מאד כשמצאנו בפרק א, הלכה ג (http://mechon-mamre.org/i/d101.htm#3), הלכה שאנחנו יכולים ליישם כבר היום : ''נושא שכר או השוכר, שניהם דין אחד יש להן: אם נגנב או אבד הדבר השכור, או שנטל שכר על שמירתו--הרי אלו משלמין''.
מייד נזכרנו בכל האתרים שמשכירים תאים לשמירת חפצים, ומצהירים ש''ההנהלה אינה אחראית לגניבה''. הצהרה כזאת מנוגדת להלכה - אם הם מקבלים שכר על שמירת החפצים, הם צריכים להיות אחראים ולשמור על החפצים מפני גניבה!
התחלנו כבר לתכנן איך לתקן את החברה ברוח התורה - איך נכתוב מכתבים למנהלי אותם אתרים, ואולי אפילו נפנה לחברי-כנסת כדי שיקבעו בחוק את אחריותם של שומרי-שכר.

אך שמחתנו התפוגגה כשהגענו לפרק ב, הלכה יא (http://mechon-mamre.org/i/d102.htm#11): ''מתנה שומר חינם להיות פטור משבועה, והשואל להיות פטור מלשלם; וכן מתנה בעל הפיקדון על שומר חינם או נושא שכר ושוכר להיות חייבין בכול כשואל: שכל תנאי שבממון או בשבועות של ממון, קיים; ואין צריך קניין, ולא עדים''.
אם כך, אין מה לתקן. זכותם של בעלי האתרים להתנות תנאים כרצונם - ''שכל תנאי שבממון קיים'', וזכותם של חברי-הכנסת לקבוע חוקים כרצונם - שכן החוק הישראלי גם הוא למעשה תנאי בין כל אזרחי המדינה.

אך אם כך, מדוע אנחנו בכלל לומדים את דיני השומרים? אם בסופו של דבר מה שקובע הוא התנאים שהצדדים מתנים ביניהם (או החוק הישראלי, שרוב האזרחים מקבלים אותו עליהם) - אז צריך רק ללמוד את התנאים בכל מקרה לגופו, או את החוקים הרלבנטיים בספר החוקים של מדינת ישראל, ואין טעם ללמוד את דיני השומרים!

זה מעלה שאלה נוספת - מדוע בכלל נכתבו הדינים האלה בתורה? היה אפשר לכתוב רק ש''כל תנאי שבממון קיים'', ושכל אדם שעושה עסקים יקבע לו תנאים כרצונו!



תגובת הרב רצון ערוסי ( http://www.moreshet.co.il/shut/shut2.asp?id=46098 ):

דיני השומרים ניתנו, כדי שיהיה הסדר משפטי לחברה שאינה יודעת לקבוע לעצמה הסדרי ממון. וגם כדי ללמדנו עקרונות הצדק של משפט התורה:

א. גם לשומר חנם יש אחריות מסוימת, אף שאינו מקבל שכר. מאחר ובגלל השומר חנם, הבעלים אינם שומרים על הנכס שלהם. ולא ייתכן ששומר חנם ישלה את הבעלים, והנכס יהיה כמופקר מפני גנבים, ומפני סיכוני אבדה.

ב. שגם שומר שמקבל שכר יש לו גבול לאחריותו. והוא פטור מאונסין. ושהשכר שהוא מקבל עושה אותו כמעט כחברת ביטוח לעניין גניבה ואבידה.

ג. שהשואל הוא כמי שנכנס תחת הבעלים, ולכן הוא ירגיש באבדן הנכס, אפילו כשאירע אונס חייב.

ולמרות האמור לעיל, כשהנכס בלה מחמת שימוש פטור, "מחה מחמת מלאכה". וציינתי רק מעט, ואידך זיל גמור.

תגובה שלי: אם כל דיני שומרים נועדו לחברות פרימיטיביות, שאינן יודעות לקבוע לעצמן הסדרי ממון, מדוע לומדים אותם בימינו?!


תגובת הרב יובל שרלו ( http://www.moreshet.co.il/shut/shut2.asp?id=49614 ) :

זו שאלה רחבת היקף, ואענה רק בראשי פרקים:

א. במישור הפרקאטי, הלכות אלה נצרכות בשעה שלא נעשה הסכם ספציפי. הם קובעות את הנורמה מבחינה משפטית, ואם לא יעשה הסכם מפורט הרי שהמשכיר חייב בגניבה ואבידה.

ב. יש בזה גם דבר מה יותר רחב מהמישור הפראקטי: התורה מצהירה בכך שזה גם הדבר הראוי לעשות, וזו המערכת הנכונה מבחינה מוסרית. מי שמקבל כסף על שמירתו מתחייב בכך בשמירה עם אחריות לגניבה ולאבידה. על כן, הדבר מעצים את המגמה שהחוק הישראלי ילך אף הוא בכיוון זה.

ג. מעבר לכך, יש הבדל בין הסכמים אישיים לבין מערכת החקיקה. התומכים בחקיקה הדתית סוברים כי ישנה חשיבות עליונה שבספר החוקים של מדינת ישראל יהיה הדין הכללי התורני, על אף העובדה שניתן לערוך הסכמים ספציפיים.

תגובה שלי: אם התורה מצהירה שזה הדבר הראוי לעשות, מדוע ההלכה מאפשרת לכל אדם לעשות את ההיפך? מדוע לא נקבעו הגבלות שיאפשרו לעשות "תנאים שבממון" רק במקרים נדירים?


תוקן על ידי - אראלסגל - 21/12/2004 20:26:17

"אכן, השאלה שלי היא תקפה לא רק לדיני שומרים אלא גם לדיני נזיקין,"

"מדוע התורה החליטה "להתערב" דווקא בדיני שומרים?"

התשובה לשאלה זו ששכחתי להזכיר, נמצאת בפתיחת דבריך.
זה לא התערבות דווקא בדיני שומרים, זה הלכות ממוניות בין שאר הלכות נזיקין וקניינים.

שאלה אחת למחשבה:
האם אדם שקוה חפץ באינטרנט ללא הגבהה וללא משיכה, עובר על הלכות התורה.<?

שאלה נפלאה וחשובה, ולענ"ד לא נתנו עליה את הדעת מספיק עד היום, וגם התשובות שכבר ניתנו (גם על ידי הרבנים שתגובתם צוטטה כאן) לענ"ד רחוקות מלהיות מדויקות.
אין לי כעת זמן להתייחס, אולם רק כדוגמא (שלקוחה ממאמרי באקדמות האחרון. שם היה נספח שעסק בשאלה זו עצמה, אולם הוא הושמט מפאת קוצר המצע): האם נברך ברכות התורה על לימוד חוקי מדינת ישראל? הרי אלו ההלכות המחייבות כיום (לפי מנהג המדינה). מדוע מברכים רק על הלכות של ברירת מחדל ולא על הלכות שנוהגות בפועל.
מכאן עולה בבירור שברירת המחדל משקפת משהו עמוק ויסודי, והיא היחידה ששייכת למושג 'תורה'. התורה אינה הלכות שנוהגות בפועל, אלא מה שצריך לנהוג. הרב ערוסי רומז על כך בחצי משפט בתגובתו שצוטטה לעיל בתחילת האשכול.
ויש לדקדק במה שכתבתי שכך צודק לנהוג: אמירת הרב שרלו שכך ראוי לכתחילה לנהוג גם היא אינה מדוייקת. זה כלל לא מוסכם, ולמעשה קשה מאד לטעון שיש עניין לנהוג דווקא כך. בפשט ההלכה מותר לכתחילה להתנות על התורה בממון. ובכל זאת, דווקא אלו הכללים שמשקפים את הצדק האמיתי.
ניסוח מדויק יותר דורש הרצאה, ואכ"מ.
אגב, גם העיקרון שניתן להתנות על התורה בממון הוא תורה. אולם ההתניות הספציפיות עצמן אינן כאלו. זאת על אף ששני הדברים הם בעלי משמעות יישומית. דיני שומרים שקולים במעמדם ההלכתי לקביעה שיש אפשרות להתנות (הם שייכים לרובד שקרוי 'תורה'). אולם ההתניות הספציפיות שקולות לדיני שמירה בחוק המדינה, ואין להם כל משמעות תורנית. העוסק בהם אינו עוסק בתורה (אלא אם הוא יושב בדין וצריך לברר כיצד לנהוג בפועל מבחינה הלכתית. כמו דיין שעוסק ברפואה או במתמטיקה שדרושה כדי להכריע הלכה, אף שהעוסק הרגיל בתחומים אלו אינו עוסק בתורה. ויל"ע האם הדיין יכול לברך על כך ברכת התורה? לענ"ד יש צד גדול שכן).
וקיצרתי,



מיכי

אראל

לא הבנתי למה אתה קורא לתנאי משהו המנוגד לתורה. אדם רשאי לעשות בממונו ככל שירצה ולהתחייב איזה התחייבוית שהוא רוצה (השאלה היא רק אם ההתחייבות תחול על פי ההלכה). אין שום מצוה להיות שומר חינם או להיות שומר שכר.

אני הבנתי מקודם ששאלת היא שמכיוון שאפשר להתנות הרי שדיני שמירה שבתורה הם מיותרים. ועל כך התשובה שהם אינם מיותרים כאשר הצדדים לא התנו ביניהם שום דבר (אמנם יש לעיין אם הולכים אחר מנהג המדינה בהלכות שמירה ואז יותר קשה , אך גם אז יש לומר שהדינים תופסים במקום שאין מנהג).

עכשיו אני רואה שאתה מתקשה בעצם זה שהתורה התערבה בעניינים שהיא היתה יכולה להשאיר למנהג המדינה , אבל אותה שאלה אפשר לשאול על כל מצוות התורה . נראה שהתורה חשבה שהצדק הוא שכאשר שני הצדדים אינם מתנים ביניהם שום
הדינים צריכים להיות כמו שהיא קבעה, אבל אין זה אומר כלום לגבי מצב בו התנו ביניהם.

ציקלה: מכיוון שהזכרת את חוקי המדינה, אביא לך דוגמה - חוק שכר מינימום. אם אני מבקש מחבר שיעשה בשבילי עבודה קטנה, ומשלם לו על כך שכר-טרחה של 1 ש"ח - אף אחד לא יתערב. אך אם אני מקים מפעל, ומביא לשם 400 אנשים שעובדים "בהתנדבות", ואז נותן להם "מתנה" של 1 ש"ח לכל שעת "התנדבות" - כאן בוודאי שבית המשפט יתערב ויתבע אותי לדין על הפרת חוק שכר מינימום.
אם לחוק יש משמעות כלשהי, לא ייתכן שיהיה אפשר לעקוף אותו על-ידי משחק במילים, לפחות לא באורח קבע.

מיכי: האם גם בהלכה יש הבחנה בין תנאי חד-פעמי לבין תנאי קבוע (כבשאלות א-ו ששאלתי למעלה)?

מציץ ונפגע: "אותה שאלה אפשר לשאול על כל מצוות התורה ": הפרשנים אכן שואלים על כל מצוה מהו טעמה, ובמקרים רבים גם מוצאים טעמים מתקבלים על הדעת. מהו הטעם של דיני שומרים? מה הטעם לקבוע "שהצדק הוא שכאשר שני הצדדים אינם מתנים ביניהם שום דבר הדינים צריכים להיות כמו שהיא קבעה"? אם זה צודק - אז שיהיה כך תמיד, ללא תנאי!