ח' בטבת - יום תרגום התורה ליוונית

לשאלתך הראשונה:

במבוא ל'ספטואה גינטה' ("תרגום השבעים") שאני מחזיק ברשותי (1979 ,Deutsche Bibelgesellschaft) נכתב שהתרגום נעשה בידי 70 חכמים. ככל הנראה יש הבדל בין המסורת היהודית בנידון לזו הנוצרית.

נישטאיך,

האם יתכן שהדימוי לחטא העגל, מכיל בתוכו גם דימוי למעמד הר סיני ולנתינת התורה? (כלומר, האם אפשר להבין שבדימוי הזה יש גם פן חיובי מסוים?)

ועוד שאלה:
האם יתכן והחטא הנרמז אינו חטא התרגום, אלא חטא הכתיבה עצמה?

נומוס

"במסכת ספר תורה פרק א הלכה ו: "שבעים זקנים כתבו כל התורה לתלמי המלך לשון יונית".

******

אמשלום

אני מצטער לומר שאיני מסכים עם דברייך, בעוד שהתורה הידועה כ"תורה שבעל פה", היתה צריכה להיות בע"פ, (ולא אכנס לשאלה מה כן היה ומה לא היה), כדי שהיא תוכל להשתנות, הרי התורה שבכתב, היתה צריכה להיות בכתב, כדי שלא תשתנה, אולם גם התורה שבכתב, אף לאחר כתיבתה, עדיין היה בה תורה שבעל פה.

וכוונתי לטעמים ולנקוד שלא נכתבו ולא ניתנו להיכתב בספר תורה, אלא עברו במסורת, מאחר והם פירוש לתורה שבכתב, ודינם כשאר תורה-שבעל-פה שלא ניתנה להיכתב וציוה הקדוש ברוך הוא לכתוב את התורה בלא טעמים, כמו שציווה שלא לנקדה לפי שיש בדברי התורה כשהם בלא טעמים ונקודות עוד משמעויות רבות, שאינן לפי פשוטו של מקרא, והטעמים והנקודות הם פירוש לתורה על פי משמעות פשטה, והתירו לכתבם בחומשים, אף על פי שדברים שבעל פה אי אתה רשאי לכתבם, כדי שלא תשתכח תורת הקריאה בתורה - על פי פשטה - משום הכתוב: עת לעשות לה' הפרו תורתך, כשם שמטעם זה התירו לכתוב את שאר כל התורה שבעל פה. (אנציקלופדיה תלמודית כרך כ, [טעמים (טעמי המקרא)] טור תר).

וראי שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תרמג:

"(אלף סה) שאלת ממני אודיעך דעתי למה אין כותבין הנקודה בספר תורה כיון שהכל נתן למרע"ה בסיני וגם הטעמים היו ראוים שיכתבו אותם כדי שיקרא הקורא קריאה ישרה בלי שבוש שהרי גם הטעמים מבארים טעם הכתובים לפעמים:

תשובה ... ואחר שידעת זה תבין שאלתך כי צוה האל יתעלה שיכתבו את התורה בלא נקודות וטעמים כאשר היתה באמנה אתו יתברך כדי שיהיו בה שתי קריאות רוחנית וגשמית כדי שמי שיכול להשיג ישיג. ... ומסר הנקודות והטעמים כשאר תורה שבעל פה שהיא פירוש לתורה שבכתב כן הנקודות והטעמים הם פירוש לתורה שבכתב. והדבר ידוע כי האותיות בלא נקודות וטעמים יש בהם משמעיות הרבה וצירופים שונים וקריאות הפכיות ולכן לא ניתנו הנקודות והטעמים ליכתב בס"ת ויכתבו בחומשים משום עת לעשות לה' כדי שלא תשתכח תורת הקריאה כשאר תורה שבעל פה. *ובמה שכתבתי לך תוכל לתרץ כמה ספיקות אחרות כגון מה ששאלו הראשונים למה לא נכתב תורה שבעל פה* או למה נכתבו קצת ספורים שנראה לכאורה שאין בהם צורך וכמה גופי תורה נרמזו ברמז כל שהוא אלא שיש לך להאמין שאין לך (אלא) אפי' תיבה קטנה שאין בה סודות עמוקות וצירופים שלא נשיגם אנחנו ואין לך בתורה אפי' אות אחת ללא צורך ולא לתפארת הקריאה ולא בפה רפה כלשון ישמעאל כאשר חשבו רבים ושים תמיד כלל זה נגד עיניך ותצליח ואני ערב. והנראה לע"ד כתבתי:

מה שמצאתי כתוב בגליון וז"ל מצאתי לאחד מן הראשונים ולא ידעתי שמו דע כי מפני שהנקוד הוא צורה ונשמה לאותיות לפיכך לא נעשה הס"ת נקוד לפי שהוא כולל כל הפנים וכל הדרכים העמוקים וכולם נדרשים בכל אות ואות פנים לפנים מפנים ותעלומות לפנים מתעלומות ואין לך גבול ידוע אצלנו ואמרו תהום אומר לא בי היא ואם ננקד הס"ת היה לו גבול ושיעור כדמיון החומר שהגיעה לו צורה ידועה ולא היה אפשר לו להיות נדרש כי אם לפי הניקוד המסויים באותה תיבה אבל מפני שס"ת בלול ומובלל בכל מיני שלימות ובכל מלה ומלה נתלים בה תלי תלים לא נעשה מנוקדים כדי שיהיה נדרש בכל מיני שלימות ולפיכך אמרו אל תקרי כך אלא כך ואלו היה מסויים לא נוכל לומר כך והנה חכמים ז"ל נתעוררו בכמה מקומות לזה על צד הדרש המעולה ויתד תהיה לך על אזנך אל תיקרי אזנך אלא אזניך מלמד שכשישמע אדם דבר מגונה יתן אצבעו בתוך אזנו ובמקום הזה העירו אותנו על סוד טעם היות הס"ת בלתי נקוד ונתנו לפתאים במדרש פסוק זה לחם סובין ולחכמים נתנו בזה לחם אבירים והכל מתוך פשטיה דקרא וכל התורה נוהגת על דרך זה ולפיכך אחז"ל שבעים פנים לתורה והבן".

הבעיה בתרגום היווני היתה, שהוא לא היה פירוש כתרגומי התורה הארמיים, אלא "הקפאה".

והנראה לע"ד כתבתי.

<אגרת אריסטיאס מספרת על 72 חכמים.
שאלה: למה קוראים לתרגום של 72, "תרגום השבעים"? >

אצל יוספוס ובאגרת אריסטיאס שכלולה בספרו של יוספוס פלאביוס 'קדמוניות היהודים' במהדורת שליט מדובר על שבעים זקנים.
אמנם במכתבו של המלך תלמי לאלעזר הכהן הגדול בירושלים (בנו של שמעון הקרוי צדיק בן חוניו), מדובר על הזמנת שבעים ושנים זקנים (הרעיון הוא אנאכרוניסטי, דהיינו ששה לכל שבט, אך באותה שעה העם כבר לא היה מחולק לשבטים שהוזקקו לייצוג שווה). וכן במכתב התשובה של אלעזר למלך תלמי פילאדלפוס בנו של תלמי לאגוס, הוא מספר על בחירת ששה מכל שבט.

שתי שורות לאחר מכן נאמר שלא לא נראה לו לפרט את שמותיהם של שבעים הזקנים! 'שנשלחו על ידי אלעזר' (השמות היו רשומים במכתב המקורי).

המלך תלמי הבטיח לעשות את היום שבו באו אליו הזקנים ליום חג נכבד בכל שנה כל ימי חייו (שכן אותו היום היה גם יום הנצחון שלו על אנטיגונוס...).

עבודת התרגום נסתיימה בתוך שבעים ושנים יום.

ישנן דעות ויש ראיות וסימנים לכך, שהתרגום היווני נעשה לא היה רק מטעמים של אספנות, ולא שימש רק רכישה עבור השלמת האוספים של הספריה הגדולה באלכסנדריה, לפי בקשת הספרן, כפי שנראה מסיפור באגרת, אלא שזה היה גם הספר ששימש את היהודים דוברי היוונית כספר התורה, שבו למדו ובו קראו בבית הכנסת, כשם שידוע שהיו מתפללין ביוונית ואף היו קורין את שמע ביוונית כנאמר בירושלמי על היהודים בקיסרין. וכמדומה שיש גם באגרת רמזים לכך.

dagim

that was the point that I was trying to make: the records are all over the place



תוקן על ידי - נישטאיך - 22/12/2004 10:01:00

.


הפייטן בסליחות לעשרה בטבת (נוסח אשכנז), גם הוא מאזכר בין הסיבות לצום את הארוע הנורא של תרגום התורה ליוונית.


יש לזכור שתי עובדות:

על התרגום לארמית לא מצאנו דעות כאלו, כלומר - לא עצם התרגום לשפה אחרת הוא הפגום (כפי שבאסלאם, למשל, יש איסור על תרגום הקוראן לשפות אחרות).

יוונית עצמה אינה פסולה, כמאמר המשנה אודות "לשון סורסי למה" .

אם כן, בעל הדעה המובעת יצא ספציפית נגד התרגום הספציפי, ואינני בטוח כי בשל איכות התרגום יצא כך.


ונראה לעניות דעתי כי ההתבוללות וההתייוונות הקשות שהיו במצרים באותה התקופה, קשורות לכך, כמו גם היחס ההלניסטי לכתבים של עמים אחרים. כעין, הפיכת התורה לעוד ספרים עתיקים של עם חכם, דברי חכמה אנושיים ותו-לא, מצד אחד, כמו גם הקלה על המתייוונים שבמצרים, מצד שני.

לדגים,


ראה להלן, ותראה את הבעיתיות, באמירה ודאית למספר החכמים, מתרגמי התורה ומספר התיקונים.

במגילה דף ט עמוד א , מצאנו על שבעים ושנים חכמים, ואילו כותב המאמר בויקפדיה כותב שבמסכת מגילה הנוסח הוא שבעים, ואיני יודע היכן מצא נוסח כזה.

על דברי האבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לז: "חמשה זקנים כתבו את התורה לתלמי המלך יונית ועשרה דברים שינו בה", כותב שניאור זלמן שעכטער, בהערה א אשר ישנו כת"י שבו נאמר ]"עשרה זקנים".

בנוסף לספר השינויים במספרם של הזקנים, שהבאתי לעיל, מצאתי גם שמות רבה (וילנא) פרשה ה:

"וירכיבם על החמור, זה א' מ*"יח* דברים ששינו חכמים לתלמי המלך.

מספר המתקנים: 5, 10, 70, 72.

מספר התיקונים: 10, 13, 18.

אך בדבר אחד אין חולקים: "בשמונה בטבת נכתבה התורה יונית בימי תלמי המלך*".

ועלתה במוחי השאלה: מהו פירושו של "נכתבה", האם פירושו הוא שאותם החכמים הספיקו ביום אחד לכתוב את כל התורה, (חמשה חומשי תורה, או גם ספרים נוספים אחרים), כשם שמשה רבנו הספיק לכתוב בשבת אחת, 13 ספרי תורה ועוד למות במנחה, (ראו ב"ח או"ח סימן רצב בד"ה ומ"ש), או שפירושו הוא, שח' בטבת היה היום שבו הם הגישו את ספרי התורה לבקורת.

עבור מי תורגמה התורה, ראה להלן מתוך ויקפדיה ערך "תרגום השבעים":

תרגומים ליוונית

הידוע ביותר מכל התרגומים ליוונית הוא תרגום השבעים (תה"ש), שנקרא בלטינית Septuaginta או LXX. בנוסף קיים מספר רב של תרגומים יווניים, שחלקם נעשו במטרה לתרגם ישירות מהמקור העברי וחלקם הוא עיבוד של התרגומים הקיימים. הוצאה ביקורתית של תה"ש יצאה ע"י מספר חוקרים בגטינגן Göttingen, 1931: Septuaginta: Vetus Testamentum Greacum Auctoritate Societis Litterarum Gottingensis Editum

תרגום השבעים הוא תרגום יהודי שהוכן ליהודי אלכסנדריה שדיברו יוונית באותם הימים. הסיפור על התהוות תרגום השבעים נמצא בצורה מפורטת באיגרת אריטיאס ושמו קשור למסורת על תולדות כתיבתו בידי שבעים (ושניים) זקנים (ויש מסורות בהן מונים רק חמישה זקנים). בתלמוד הבבלי (מגילה ט,א), מסופר כי המלך תלמי השני (מלך: 285-247 לפנה"ס) הטיל את משימת התרגום על שבעים חכמים, שעבדו בנפרד, ובסוף התהליך נמצאו כל תרגומיהם זהים זה לזה. מלבד אגרת אריסטיאס, מופיע הסיפור גם בחיבור של אפיפאניוס (403-320 לספירה) - 'על מידות ומשקלות'.
התרגום מצביע על מצע שונה מזה הקיים בידינו. תרגום השבעים עוּבד פעמים רבות וכבר במאות הראשונות לספירה קיימים מספר נוסחים שלו שהעיקרים בהם אלו של אוריגינס (הֶכְּספלה) בארץ ישראל, של לוקיאנוס בסוריה ושל הֶסיכיוס במצרים.

כתבי היד השלמים החשובים הם: B - כת"י ותיקאנוס, המאה ה-4; זהו כתב היד השלם הטוב ביותר של תה"ש ונקי, יחסית, משיבושים מלבד מספר מועט של ספרים. S - סינאיטיקוס, אף הוא מהמאה ה-4 והוא נמצא במנזר סנטה קתרינה בסיני, אך יש בו יותר עיבודים. A - אלכסנדרינוס, המאה ה-5; יש בו השפעות של ההכספלה ועיבודים אחרים.

תרגום השבעים מכיל את תרגום 24 ספרי המקרא, תרגום ספרים שנכתבו עברית ואבדו, וספרים שנכתבו במקור בשפה היוונית. סדר הספרים ושמותם שונה מאלו שבנוסח המסורה, כך למשל ספר דברים שנקרא כך בנוסח המסורה, על שם המילה השניה המופיעה בו ("אלה הדברים...") – נקרא בתה"ש Δευτονομεριον - Deutonomerium, בדיוק כפי שהוא מופיע בתלמוד: 'משנה תורה' (כגון במסכת עבודה זרה כה,א), על שם תוכנו החוזר בקצרה על קורות ישראל מיציאת מצרים. שמות הספרים על-פי תה"ש עברו לתרגומים הלטיניים ומשם ללשונות המערב.
[עריכה]

אופיו של התרגום

מחמת המעבר משפה שמית לשפה הודו-אירופית, נאלץ תה"ש להתמודד עם העברת מושגים מתרבות אחת לאחרת ועם אוצר מילים שונה. תה"ש מורכב ממספר מתרגמים, שהידועים בהם אלו עקילס (לספר קהלת) ותיאודוטיון (לספר דניאל); שאר הספרים מכילים עיבודים שונים של תרגום. ריבוי המתרגמים הוביל בהכרח לרבגוניות בשיטת התרגום ובאוצר המילים. כך יתכן למצוא מילה המתורגמת באופנים שונים בכמה ספרים.
התרגום בספר אסתר מוסיף במספר מקומות את שם ה' למרות שבנוסח המסורה אינו מופיע כלל; מטרתו להוסיף למגילה אופי דתי.

בדרך כלל המתרגמים לא חששו מתרגום מילולי של האנשת האל (אנתרומורפיזם), אולם במקרים קיצוניים גם הם הרחיקו הגשמה. כך בבמדבר יב,ח "ותמונת יי' יביט", מתורגם 'כבוד יי' יביט'; בשמות כד,י "ויראו את אלהי ישראל", מתורגם 'ויראו את המקום שם עמד אלהי ישראל'.

בתה"ש משולבים מדרשי חז"ל ויש אף מדרשים המשולבים בו ואינם מצויים אצל חז"ל. גם התרגום לספר משלי כולו נושא אופי מדרשי.

במקומות אחדים מחליף המתרגם את שמות המקומות העתיקים בשמות בני זמנו, כך בתרגום על הפס' "ארם מקדם ופלשתים מאחור" (ישעיהו ט,יא), "ארם" מתורגם 'סוריה' ו"פלישתים" 'יוונים'.

כאשר החלו לחקור את תה"ש, היו בין החוקרים שהביעו הערכה יתרה מדי למקור הטקסט (המצע) של תה"ש, ששונה במידה ניכרת מזה של נוסח המסורה, עד כדי כך שחלק מהחוקרים ביטלו את חשיבותו של נוסח המסורה. אולם כאשר התגלו מגילות מדבר יהודה, הסתבר כי ישנם נוסחים נוספים על נוסח המסורה ואין אף נוסח שמתאים בדיוק לתה"ש, ומכאן שהגם שהמצע של תה"ש היה שונה מזה של המסורה, אין זה מכריע לטובתו ולעתים שחזור הטקסט אינו אפשרי, או שקשה לעמוד על מקור השנוי.

לעומת זאת ישנם מקרים בהם כדאי להעדיף את נוסח תה"ש על המסורה, כגון בתרגום לבראשית מט,יט-כ לפסוקים "גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב. מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך". האות מ"ם במילה "מאשר" אינה במקומה, מלבד העובדה שלשאר השבטים הפניה אינה כוללת אותיות השימוש. בתה"ש לעומת זאת נכתב "גד... עקבים. אשר שמנה..." כלומר, האות מ"ם שייכת למילה עקבם (כתיב חסר) ובנוסח המסורה היא עברה אל המילה הבאה.

תה"ש מסייע במידה רבה לשחזר את מבנה ספר ירמיהו, משום שסדר הפרקים בו שונה וקצר בכשביעית מזה של נוסח המסורה. מגילת ירמיהו ממערה מס' 4 בקומראן דומה למדי למצע העברי של תה"ש ולכן הניחו החוקרים כי זו הגרסה המקורית של ספר ירמיהו, שבשלב מאוחר יותר הורחבה לכדי הספר הקיים בנוסח המסורה.

ההבדלים הרבים בין נוסח המסורה לתה"ש הביאו לכך שמתרגמים עיבדו את תה"ש כדי שיתאים לנוסח המסורה; המעבדים היהודים הידועים הם: καιγε -תיאודוטיון ועקילס ששמו להם למטרה את האחדת הנוסח והתאמת התרגום לנוסח המסורה שכבר התפשט אז, וברוח זו יש להבין את הנאמר במסכת קידושין מט,א: "המתרגם פסוק בצורתו - הרי זה בדאי, והמוסיף עליו - הרי זה מחרף ומגדף". המעבדים הנוצרים, לעומתם, הכניסו בתרגום שינויים שנועדו להתאים את הטקסט להשקפותיהם; המעבדים הנוצריים הידועים הם: אוריגינס, סומכוס ולוקיאנוס. נמצאו גם עיבודים של תה"ש במערות מדבר יהודה.

[עריכה]

סקירת העיבודים

עקילס והמגילות מקומראן לא תרגמו את שם ה', אלא כתבוהו בעברית משום קדושתו. התרגום הקרוי קייגה-תיאודוטיון, שמחברו אנונימי וחי כנראה בסביבות 50 לספירה, נקרא כך משום שכל מילת 'גם' מתורגמת על ידו - καιγε, כלומר -'לפחות' ע"פ הכלל הפרשני (שרבי עקיבא השתמש בו בתדירות גבוהה) שכל מילת 'גם' בתורה באה לרבות. תיאודוטיון, שחי בסוף המאה ה-2 לספירה, התבסס על התרגום הקרוי קייגה תיאודוטיון והעתיק ממנו הרבה מילים שלא ידע לתרגמן, בצורת תעתיק יווני ללא תרגום.

עקילס הכין את העיבוד שלו לתה"ש בסביבות שנת 125 לספירה, והחוקרים מזהים אותו עם אונקלוס שנזכר במסכת מגילה ג,א. אולם התרגום היווני של עקילס מדוייק יותר מהתרגום הארמי של אונקלוס. עקילס היה, ככל הנראה, תלמידו של רבי עקיבא וע"פ תורת רבו שדרש כל אות וכל תג בתורה, דאג עקילס לתרגם במדוייק כל מילה וכל מרכיב במילה. ראוי לציון מיוחד תרגומו למילה 'משיח', שבשונה מהתרגומים האחרים שתירגמו 'כריסטוס', הוא מצא אקוויולנט אחר לתרגום בכדי להימנע מההקשר הנוצרי.

סומכוס חי בסוף המאה ה-2, ולא ברורה השתייכותו הדתית, ויש הטוענים שהיה נוצרי; עיבודו פחות מדוייק מזה של עקילס. אוריגינס, מאבות הכנסייה שחי באמצע המאה ה-3, חיבר את ההכספלה - חיבור בעל 6 טורים מקבילים ובהם נוסח המקרא בעברית, התעתיק היווני שלו ו-4 תרגומים יווניים, מתוכם אחד שמקורו לא ברור, עקילס, סומכוס וקייגה-תיאודוטיון. עיבוד נוסף הוא זה של הֶסכיוס, שמוצאו ממצרים בשנת 300 לספירה. מעבד אחר הוא לוקיאנוס מאנטיוכיה, מת ב-312, והוא מסתמך בד"כ על העיבוד של אוריגינס".



תוקן על ידי - נישטאיך - 22/12/2004 15:20:39

.


מאמר של הרב קלמן מאיר בר, מופיע כאן:


http://216.119.96.212/chochmat-yavne/chagim/taniot/yareah%20tevet%20meud%20lakita%20bu(%20haravber).htm#_ftn2






ירח טבת מאד לקיתי בו[1]



הרב קלמן מאיר בר שליט"א

(מתוך הספר מעשה רוקם)



במגילת תענית, במאמר אחרון העוסק בימים שהיו ימי פורענות לישראל, מצוינים שלושה אירועים, אשר אירעו בחודש טבת:

"בשמונה בטבת נכתבה התורה בימי תלמי המלך בלשון יוונית, והחשך בא לעולם שלשה ימים, בתשעה בו לא כתבו רבותינו על מה הוא, בעשרה בו סמך מלך בבל את ידו על ירושלים להחריבה"[2].

אמנם במגילת תענית לא הוזכר האירוע אשר התרחש בט' בטבת אך בהלכות גדולות ו"בכלבו", והפייטן בסליחות לי' בטבת ציינו שבו ביום מת עזרא הסופר ונחמיה בן חכליה[3].

אכן, במבט ראשוני נראה כי אין קשר בין האירועים הללו אשר התרחשו בתקופות שונות. אך מדברי הפייטן בסליחות לעשרה בטבת נראה שהבין כי לשלושת האירועים יש מכנה משותף שכן על שלושתן נקבעה תענית אחת:

"אזכרה מצוק אשר קראני בשלשת מכות בחדש הזה הכני... הלא שלשתן קבעתי תענית... ומלך יון אנסני לכתוב דת יונית... זעמתי בתשעה בו... טרף טרף בו הנותן אמרי שפר הוא עזרא הסופר. יום עשירי צוה בן בוזי החוזה... את עצם היום הזה"[4].

גם מהלשון הנזכרת במגילת תענית: "ובא חושך לעולם ג' ימים" יש מעין רמז על קשר בין אשר אירע בט' ובי' בחודש, בשנים עברו[5].
ורצוננו לבאר את המכנה המשותף אשר עובר כבריח התיכון בין האירועים הללו, ולצורך כך נעסוק במהותה של הגלות.


גלות הנפש
רגילים אנו לדבר על גלות, כגלות פיסית. עת עם גולה ממקומו הפיסי – מארץ מולדתו, עת יהודים עוקרים מארץ אשר עיני ה' בה, לארץ נכר. אך קודם לגלות זו, ושורש הגלות הפיסית, היא גלות הנפש. כאשר עם מאבד את זהותו – מאבד הוא את תפקידו הרוחני, וגולה בדעתו אחר תרבות אל-נכר, זו היא גלות הנפש, אשר בעטיה גולה הוא גלות הגוף. וכשם שהדבר נכון הוא בכלל. כך הוא בפרט, כאשר האדם לא מוצא את חלקו וחלק עבודתו בעבודת ה' השייכת לו, ומאבד את עצמיותו וזהותו, או-אז נמצא הוא בגלות הנפש:

"ואני בתוך הגולה, האני הפנימי העצמי של היחיד ושל הציבור אינו מתגלה בתוכיותו רק לפי ערך הקדושה והטהרה שלו, לפי ערך הגבורה העליונה, הספוגה מהאורה הטהורה של זיו מעלה שהיא מתלהבת בקרבו. חטאנו עם אבותינו, חטא אדם הראשון שנתנכר לעצמיותו, שפנה לדעתו של נחש ואבד את עצמו, לא ידע להשיב תשובה ברורה על שאלת איך, מפני שלא ידע נפשו מפני שהאניות האמיתית נאבדה ממנו. בחטא ההשתחואה לאל-זר. חטא ישראל, זנח אחרי אלהי נכר, את אניותו העצמית עזב, זנח ישראל טוב."[6]

לכל אדם יש את עולמו שלו את אישיותו וכשרונותיו, כמו ההבדל הנראה בין פרצוף זה לפרצוף אחר, כך הוא הדבר במבנה הנפשי של האדם:

"תנו רבנן הרואה אוכלסי ישראל אומר 'ברוך חכם הרזים', שאין דעתם דומה זה לזה, ואין פרצופיהן דומים זה לזה"[7].

שונים הם בתכונותיהם, לכל אחד יש את חלקו שלו בתורת ה', לא ראי עבודתו של אחד כראי עבודתו של השני, הצד השווה שבהן: "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים"[8].

כשאדם מוצא את חלקו ותפקידו, את עבודת ה' שלו – זוהי גאולתו הפרטית, אך כשאין יודע הוא את מקומו – או-אז הוא בגלות העצמית שלו.

דומה ששלושת הימים הללו בחודש טבת הם ראשיתה וסיבתה של הגלות – הם הימים אשר מציינים את איבוד הזהות העצמית של היחיד ושל הכלל, אשר לכן גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו.



תרגום התורה ליונית
"בשמנה בטבת נכתבה בימי תלמי המלך בלשון יונית והחשך בא לעולם שלשה ימים"[9].
מהו אותו החושך שבו היה שרוי העולם? דומה שחז"ל ביטאו בדימוי לחושך, שעל ידי העתקת התורה ליונית חשכה דמותה של תורה ובטל זהרה. כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, וכל אשר נמסר למשה נכתב בתורה בפירוש או ברמז, בגימטריות או בתיבות, בכתיב מלא או חסר בקוצי האותיות ובכתריהן[10]. אך לאחר התרגום, מצטמצמת לה התורה האלוקית האינסופית לכלים מוגבלים, מעתה אין "שבעים פנים לתורה" אלא פן אחד ודרך אחד, בפירושה של תורה.

כאשר התורה כתובה בצורתה, או אז כל אחד יכול למצוא את חלקו שלו בתורה, שכן ע"י ה"שבעים פנים לתורה" כל אחד מוצא הוא את הפן שלו בתורה – "ותן חלקנו בתורתך", אך ע"י תרגום התורה חשך זהרה של תורה. וכך כינו זאת חז"ל במתק לשונם:

"מעשה בה' זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה"[11].

הדמיון למעשה העגל הוא, שכשם שבמעשה העגל חטאם היה שלקחו את האלוקות ורצו לצמצמה לממדים סופים[12]. כך בתרגום התורה, חטאם היה שלקחו את התורה האלוקית האינסופית, וניסו לצמצמה לממדים אנושים, ומשום כך לא יכלה התורה להתרגם כל צרכה.

ומעתה לאחר תרגום התורה אי אפשר לכל אחד למצוא את האות המיוחדת שלו בתורת ה'.

"ישראל – נוטריקון: יש שישים רבוא אותיות לתורה"[13].

"ראשון תחילה תדע כי אמרם ס' רבוא אותיות התורה, הכוונה לומר כמספר בני ישראל שנשמת כל אחד יונק מאות מאותיות התורה. אע"פ שיתרבה עם ה' אלה, עד אין מספר, מ"מ שורש נשמתם אינם יותר מששים רבוא שהיו על הר סיני"[14].

כאן טמון האסון של תרגום התורה, שמשום כך יוצא כל אחד לגלות הדעת שאינו מוצא את חלקו בתורת ה':

"ישנם שיצאו לתרבות רעה, מפני שבדרך למודם והשלמתם הרוחנית בגדו בתכונתם האישית המיוחדת, הרי שאחד מוכשר לדברי אגדה, ועניני הלכה אינם לפי תכונתו להיות עסוק בהם בקביעות, ומתוך שאינו מכיר להעריך את כשרונו המיוחד הוא משתקע בעניני הלכה. והוא מרגיש בנפשו נגוד לאלה הענינים שהוא עוסק בהם, אבל אם היה מוצא את תפקידו וממלאו לעסוק בקביעות באותו המקצע שבתורה, המתאים לתכונת נפשו. אז היה נשאר נאמן באופן נעלה לקדושת התורה, ועושה חיל בתורה במקצוע השייך לו."[15]



עזרא הסופר
לא בכל פטירת צדיקים נקבעה תענית[16], אין זאת אלא שפטירתו של עזרא גרמה להפסקת תהליך ומגמה אשר הייתה נצרכת לכלל ישראל, ומעת פטירתו חסרו כל אלה.

תקנות רבות תיקן עזרא. הפריש את העם מנשים נכריות[17], תיקן הוא שיאכל אדם שום בערב שבת וכו', ושיהיו רוכלים מחזרים בעיירות משום תכשיטי נשים. כדי שלא יתגנו על בעליהן, ושיהיו מכבסין בחמישי מפני כבוד השבת[18].



ברם גולת הכותרת בפעולתיו של עזרא היא פעולת הפצת התורה של עזרא. הן כך נקרא הוא "עזרא הסופר" עד שאמרו עליו:

"תניא ר' יוסי אומר ראוי היה עזרא שתנתן תורה על ידו לישראל, אלמלא לא קדמו משה... ואע"פ שלא ניתנה תורה על ידו, נשתנה על ידו הכתב..."[19].

כל אוזן שומעת, חשה בלשון הגמרא ששינוי הכתב היא מעין נתינת התורה, הן כך אמרו "ואע"פ שלא ניתנה התורה... נשתנה על ידו הכתב" ומעתה שומה עלינו לבאר מהי הייחודיות בפעולת הפצת התורה של עזרא.

אכן שינוי הכתב מראה על מהות פעולותיו של עזרא, שכן עזרא תיקן שיהיו דברי התורה קרובים לכל אחד ואחד, וכל נפש תוכל למצוא עצמה בעולמה של תורה.

"אמנם עזרא ראה בזמנו לפי פזור ישראל בעמים, והשכח מאתם עקרי תורה ונסתם החזון ובטלו הרואים באספקלריא המאירה, יותר נראות לכתבה בלשון מובן, לכל הרוצה לדעת. 'וחכמות בחוץ תרונה'[20] ומוטב להגיע אל המטרה הנאותה להרחיב הדעת בארץ"[21].

בעוד משה רבינו הוריד את התורה משמיא לארעא, עזרא נתן את התורה לכל באי הארץ, הפיץ אותה בין כל שדרות הציבור. ולצורך כך שינה את הכתב, שיוכל מעתה כל אחד למצוא את חפצו בתורת ה'.

וכך מתפרשים להם דברי הירושלמי:

"מעשה שנכנסו זקנים אצל ר' דוסא בן הרכינס לשאול לו על צרת הבת... אמר תלון שני עיני דניחמי לחכמי ישראל. ראה את רבי יהושע וקרא עליו את מי יורה דיעה זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת... ראה את רבי לעזר בן עזריה. וקרא עליו נער הייתי גם זקנתי, מכירו אני שהוא דור עשירי לעזרא ועינוי דמיין לדידיה"[22].

ונפלאה בעינינו מהו הדמיון בעיני ר' אלעזר בן עזריה אשר היו דומים לעיניו של עזרא הסופר? ומה צורך ראה ר' דוסא בן הרכינס להדגיש את חשיבות מראה העינים?

יפה ביאר בעל ה"משך חכמה" כי דמיון העינים מורה לדרך ההנהגה. כמו "עיני העדה"[23]. לומר לך שדרכו של ר' אלעזר בן עזריה בהנהגת הכלל דומה היא להנהגתו של עזרא. ר' אלעזר בן עזריה החרה החזיק בשיטתו של עזרא להפיץ ולהאיר את אור התורה בין כל שוכני ארץ. ואף רבי אלעזר בן עזריה פתח את דלתות בית המדרש ביום אשר עלה לנשיאות "ואתווספו ארבע מאות ספסלי או שבע מאות ספסלי[24]", שכן ידע הוא שע"י כך יוכל כל אחד למצוא את האות המיוחדת לו בתורה, ואת חלק עבודתו. ובכך המשיך הוא את הנהגתו של עזרא.

גם דברי הרמב"ם המייחסים את תקנת התרגום לעזרא מתפרשים ברוח זאת. שכן רק ע"י הבנת התורה וטעמיה, יוכל למצוא כל אחד את חלקו בתורה, ולא ירעה בשדות נכר, ולכן:

"מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן מתרגם לעם מה שהקורא בתורה , כדי שיבינו ענין הדברים"[25].

מעתה מתפרשת לנו יפה תקנת עזרא בעניין קריאתה של תורה:

"עזרא תיקן שיהיו קורין במנחה בשבת, וקורין בשני ובחמישי... ושיהיו קורין בשני ובחמישי עזרא תיקן? והא מעיקרא הוה מיתקנא, דתניא: 'וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים דורשי רשומות אמרו אין מים אלא תורה...' שנא' 'הוי כל צמא לכו למים', כיון שהלכו שלשת ימים בלא תורה נלאו, עמדו נביאים שביניהם ותקנו להם שיהיו קורין בשבת ומפסיקין באחד בשבת... כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה. מעיקרא תקנו חד גברא תלתא פסוקי, אי נמי תלתא גברי תלתא פסוקי... אתא הוא תיקן תלתא גברא ועשרה פסוקי כנגד עשרה בטלנין"[26].

תמהים אנו מה ראה עזרא לשנות את תקנת משה רבינו[27], ומדוע תיקן שיהיו קורין דווקא ג' קרואים, ודווקא עשרה פסוקים?

אכן לאור דברינו מתפרשים הדברים. עזרא שאף לקרב התורה לכל בריה ובריה להסביר לו מהי תורה ומה חשיבותה. ולצורך כך היה צריך להסביר להם טעמיה ודרכה של תורה. כאן הוא שורש ההבדל בין ג' פסוקים לעשרה פסוקים, שכן ג' פסוקים מהווים הם שיעור קריאה של תורה "הקורא בתורה לא יפחות משלשה פסוקים"[28]. ברם, שיעור עשרה פסוקים הוא שיעור הבנת טעמה של תורה ומשום כך כתבו התוס' "והיכא דסליק ענינא, קורין שפיר בפחות מעשרה"[29], שכן אם העניין מסתיים בפחות מעשרה פסוקים, אזי שיעור ההבנה הוא בפחות מכך.[30]

לאמור, בדורו של משה רבינו, כדי שלא ילכו ג' ימים בלא מים, די היה בקריאה של תורה וכבר לא יהיו נלאים. לא כן בדורו של עזרא, כדי לקשרם בעבותות של אהבה לתורה, צריך הבנה לדרכה של תורה "טעמו וראו כי טוב, ה' אשרי הגבר יחסה בו"[31].

תענית ט' בטבת היא לא רק על מיתתו של עזרא, אלא שבעקבות פטירתו הופסק התהליך של מציאת שמו של כל אחד בתורה – ותורת ה' לא הפכה להיות תורתו של האדם.


"יום סמך מלך בבל את ידו על ירושלים"
העשירי בטבת הוא היום בו סמך מלך בבל על ירושלים כמפורש בפסוק:

"ויהי דבר ה' אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחדש לאמר, בן אדם כתוב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים"[32].

יום זה – העשירי בטבת, היה ראוי להכתב בפסוק המונה את סדר התעניות כראשון ולא אחרון, שכן זו היא הפורענות הראשונה אשר טמונים בה כל שורשי הגלות וסיבתם:

"והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון, ולמה נכתב כאן, כדי להסדיר חדשים כתקנן"[33].

שימת המצור על ירושלים מתפרשת אצלנו לא רק כגורם לחורבן בית המקדש מבחינה פיסית, לא רק כתחילת גלות העם מעל אדמתו. אלא כשורש וכגורם לגלות הרוחנית של העם. שכן עת ירושלים בתפארתה, או אז כל אחד מוצא הוא בה את יעודו שלו.

"ירושלים לא נתחלקה לשבטים"[34].

בירושלים כל שבט ושבט מצא בה את מהותו ותפקידו. וכל אחד עבד בה את הבורא לפי דרכו, ומתוך כך "יתגדל ויתקדש שמיה רבה".



וכך ביאר הכהן הגדול מלובלין את הנאמר בשיר של יום שני:

"'גדול ה' ומהלל מאד בעיר אלקינו הר קדשו'[35]. ובאו על כך דברי הגמרא: "בשני מה היו אומרים גדול ה' ומהלל מאד על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן."[36] "כי הילול בא מצד רבוי הדעות המשבחים את כבוד ה'. ובעיר אלוקינו עת כל שבט מוצא את יעודו, עת כל אדם מוצא את תפקידו, משם יוצא 'גדול ה' ומהלל מאד'. פירוש, דההבדל בין שליט למלך דגם אדם בביתו נקרא שליט, אבל מלך אינו בלא עם, וברב עם הדרת מלך... שמצד ממשלתו על ריבוי אנשים שונים שאין דעתן שווה"[37].

ומעת אשר שממה ירושלים וחרבה ארץ ישראל, אי אפשר לאדם למצוא מעמד לנפשו, שכן רק בארץ החיים יכול הכלל והפרט למצוא את עצמיותו ופרטיותו. ואת מקום מנוחת נפשו באלוקים.

"לאמר לך אתן ארץ כנען חבל נחלתכם, ארץ ישראל היא מתאימה לכנסת ישראל בכללותה, לדורותיה לעד ולעולמים. ועם זה היא מתאימה, גם כן לחייהם של כל הפרטים, של כל יחיד ויחיד מישראל, לפי ערכו לפי מדתו ומהותו בעצמיותו, וההתאמה היא כל כך מדויקת עד שאפילו המדה והשעור של ארץ ישראל בין בכללותה ובין ביחס להמגיע ממנה לכל אחד ואחד מישראל. לכל הדורות ולכל הזמנים... וזאת היא האמרה הקדושה האמורה כאן. לאמר המתחילה בלשון יחיד ופרטי 'לך אתן ארץ כנען', ומסימת בלשון רבים, וכוללת בתוך זה ג"כ את הקישור הנצחי מצד אחד, ואת התכונה המדידה ביחש להשעור המפורט והכללי מצד שני..."[38].

"הלא שלשתן קבעתי תענית"

שלושת האירועים אשר אירעו בחודש זה מציינים את תחילת ואת ניצני זרע הגלות, שכן אם התורה לא כתובה ככתבה וכלשונה, אלא מתורגמת היא, אי אפשר לאדם למצוא עצמו בתורת ה', ומאז מיתתו של עזרא אין לנו האדם אשר יכוון כל אחד לנתיבתו שלו. ומאז חרבה ירושלים אף אבד המקום בו יכול כל אחד למצוא את מקומו שלו.

חזון הנבואה המדבר על הימים שיהפכו לששון ולשמחה:

"כה אמר ה' צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמעדים טובים"[39].

אינו מדבר רק על השבת האומה לאדמתה, אלא למציאת כל אחד את דרכו שלו ואת עבודתו, ומיניה ומיניה יתקלס שמו הגדול.

"רוח אפינו משיח ה', זהו גבורתו הדר גדלו, איננו מבחוץ לנו, רוח אפינו הוא את ה' אלקינו ודוד מלכנו נבקש אל ה' ואל טובו נפחד, את האני שלנו נבקש, את עצמנו נבקש ונמצא..."[40].

עת אשר נשמע את פעמי הגאולה, או אז כל יחיד ימצא את סגולתו המיוחדת עבורו, שאינה נודעת לזולתו. כל יחיד ימצא את שמו המיוחד לו, והאומה תשוב לתפקידה שלה "וידעתם כי אני ה'".

"יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך"[41].









--------------------------------------------------------------------------------

1. מתוך סליחות לעשרה בטבת.

2. מגילת תענית, מאמר אחרון.

3. וכן כתב ה"מגן אברהם" והט"ז או"ח סימן תק"פ, ומה שלא גילו במגילת תענית – ראה בדרשות "חתם סופר" (עמ' 204). ועיין בספר הקבלה להראב"ד (מהד' נויביאר אוקספורד עמ' 73) שכתב שבו ביום נהרג ר' יוסף הלוי הנגיד. ובפירוש לתוספות חדשים למגילת תענית (מר' יהודה לייב בר' מנחם) כתב שבו ביום נולד אותו האיש, וזו הסיבה שלא כתבו רבותינו על מה הוא, וכן כתב באגרות שי"ר רפופרט לשד"ל אגרת ל"ג, וראה בספר "אשי מועד", עמ' 104, מאמרו המקיף של הרב שטיינברגר.

4. סליחות לעשרה בטבת נוסח פולין "אזכרה".

5. וראה בדרשות "חתם סופר" לח' בטבת, אשר ביאר בכמה אנפי את כל האירועים, וראה עוד בשו"ת "ציץ אליעזר" חלק י"ג סימן נו ד"ה והסעודה.

6. "אורות הקודש", ח"ב עמ' ק"מ.

7. ברכות דף נח, ע"א.

8. ברכות דף ה, ע"ב.

9. מגילת תענית, מאמר אחרון.

10. עיין רמב"ן בהקדמתו לפירוש התורה, וראה עוד בספרו של הרב עוזי קלכהיים זצ"ל "באר מגד ירחים" בפירושו לחודש טבת.

11. מסכת סופרים פ"א, ה"ז.

12. עיין כוזרי מאמר א' סעיף צ"ז וראה עוד בספר "מן הבאר" להרב בר שאול פרשת "כי תשא".

13. סמ"ע אופן קפו, וראה ב"מדבר קדמות" להחיד"א מערכת ו' אות ו', וראה עוד בשו"ת "חוות יאיר" סימן רל"ה מה שכתב לבאר כיצד יש ששים רבוא אותיות.

14. סוף חידושי "חתם סופר" על מסכת חולין, וראה עוד שביאר באריכות הכלל "יש ס' רבוא אותיות לתורה".

15. "אורות התורה", פרק ט'.

16. ראה מגילת תענית על ימי פטירת משה ואהרון שמואל שנקבעו לימי תענית. וראה ראש השנה דף יח, ע"ב: "שקולה מיתתן של צדיקים כשריפת בית אלוקינו".

17. מגילה דף טו, ע"א.

18. ראה בבא קמא דף פב, ע"א.

19. סנהדרין דף כב, ע"א.

20. משלי א', כ.

21. "משך חכמה" דברים ל"א, ט.

22. ירושלמי יבמות פרק א', ה"ו וראה שם ב"פני משה".

23. במדבר ט"ו, כד.

24. ברכות דף כח, ע"א – וראה בקונטרס "מעשה רקם", עמ' 87 ואילך מה שפירשנו שם.

25. רמב"ם פי"ב מהלכ' תפילה ה"י.

26. בבא קמא דף פב, ע"א, ומסקנת הגמרא בעוד שמשה תיקן שיהיו קורין גברא אחד שלושה פסוקים, או ג' גברי – ג' פסוקים, תקנת עזרא שיהיו קורין ג' גברי ג' פסוקים.

27. אמנם בגמרא נזכר נביאים תיקנו, אך ברמב"ם פי"ב מהלכ' תפילה כתב: "משה רבינו תיקן להם לישראל".

28. מגילה דף כג, ע"א.

29. תוס' מגילה דף כב, ע"א.

30. וזהו הטעם גם לתקנת ג' אנשים אשר יודעים לישא וליתן בתורה – וראה קובץ חידושי תורה להגריד"ס שיעור "בענין קריאת התורה בשני וחמישי".

31. תהילים ל"ד, ט.

32. יחזקאל כ"ד, ב.

33. ראש השנה דף יח, ע"ב.

34. יומא דף יב, ע"א ועיי"ש בפירוש רש"י.

35. תהילים מ"ח, ב.

36. ראש השנה דף לא, ע"א.

37. "רסיסי לילה", עמ' 100. וראה שם מה שביאר מדוע נתקן מזמור זה כשיר של יום שני שכן ביום זה נבראה המחלוקת שתפקידה להלל את ה' מצד ריבוי הפרטים, עיי"ש.

38. "עולת ראיה" עמ' ר"ג.

39. זכריה ח', יט.

40. "אורות הקודש" חלק ב', עמ' קמ"א.

41. מתוך תפילת שמונה עשרה.

מעשה התרגום

http://myaphorismus.wordpress.com/2012/01/04/%d7%a2%d7%9c-%d7%9e%d7%a2%d7%a9%d7%94-%d7%94%d7%aa%d7%a8%d7%92%d7%95%d7%9d/