| נשלח ב-25/12/2004 21:48 |
|
| |
גוף ונשמה
שלום וברכה, אם אתה יכול לקרוא את השאלה שלי אודה לך מאוד, ואם תענה עוד יותר,,,,
בזמן האחרון בישיבה למדנו בשבת דף קה ע"ב שכל הבוכה על אדם כשר מוחלין לו כל עוונותיו בשביל כבוד שעושה לו.
בהמשך כתוב שמי שרואה אדם בשעת יציאת נשמתו חייב לקרוע משום שדומה לספר תורה שנשרף. רש"י במקום אומר שזה בגלל שאין לך אדם מישראל שאין בו תורה ומצוות.
לפי מה שהבנתי חלק מהצער שלנו על נפטר זה משום מיעוט הרוחניות בעולמינו ברגע שיהודי הולך לו. לגבי עניין כבוד המת התעוררו לי כמה שאלות:
קודם כל האם כבוד המת זה הגוף עצמו או הנשמה?
הרי הגוף לא מרגיש לכאורה, ועל הנשמה למה לבכות הרי עכשיו טוב לה, האם הנשמה מרגישה, ואם כן זה אומר שרגש זה דבר רוחני? יש מקורות לכיוון הזה, למשל בברכות יח ע"ב שקשה רימה למת כמחט בבשר החי, וכן בסנהדרין האם הספד זה יקר החיים או המת, אבל פה עוד פעם האם זה הגוף או הנשמה? הייתי רוצה אם משהו יכול להרחיב לי בנושא של כבוד המת, על הכבוד שאנו עושים לגוף עצמו על אף שלכאורה הוא כבר לא כל כך חשוב (חוץ מזה שהיה נרתיק לדבר חשוב), ועל כל עניין הנשמה איך עדיין אפשר להשפיע עליה ישירות מעולמינו (ואני לא מתכוון לעלייה רוחנית).
תודה רבה ושבוע טוב.
עזריש
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2004 22:25 |
|
| |
עזריאל,
אתה פתחת בנושא לכמה כיוונים,
בגדול:
האם יש עניין בכיבוד הגוף עצמו?
הגוף מורגש ע"י הנשמה גם לאחר מיתה, האם פרוש הדבר שרגש זה רוחני?
מצאנו בספר בראשית שהאדם נוצר מהאדמה.
חז"ל אומרים שהקב"ה לקח מכל העפר שעל פני האדמה.
נדמה לי שרש"י מתייחס לזה כך: שהאדמה תקלוט אותו בכל מקום שימות.
ידוע שסוף האדם להגיע לשלמות, ובקבלה מתייחסים לזה שאדם שמת בעוונותיו יגיע לשלמות בתחיית המתים.
וזה ביטוי הקבורה בעפר, שמצמיח חיים, וסוף האדם "לצמוח" שוב.
ע"פ זה אפשר להבין שיש לכבד את הגוף לעצמו, שאינו מת סופי אלא כחי וחולה וסופו לשוב ולחיות.
כפי שהזכרת הנשמה מרגישה את הגוף גם לאחר מותה.
זה הסיבה שלו אמורים לערוך בה ניסויים לפי דעתי.
האם הרגשה זו דומה להרגשתה בחיים? לא נראה לי מכיון שבחיים הנשמה שוכנת בתוך הגוף ולאחר המוות הנשמה יוצאת מהגוף.
לא ראיתי מקור לכיבוד הגוף מהסיבה שהוא היה כלי לנשמה.
(אינני שולל את זה).
מקווה שהוספתי משהו בנושא.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2004 22:32 |
|
| |
ועל כל עניין הנשמה איך עדיין אפשר להשפיע עליה ישירות מעולמינו (ואני לא מתכוון לעלייה רוחנית).
לא נראה לי שבנשמה שהיא רוחנית במהותה אפשרי השפעה שאינה רוחני.
ובעניין כבוד המת בהספדים ולויה, הייתי מתייחס לזה כלפי החי. אפילו שיש דברים רבים וחשובים שאנני בקיא בהם על השפעתינו על המתים כגון קדיש ולימוד משניות, שגם זה בראש ובראשונה משפיע על החיים. לע"ד.
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2004 22:41 |
|
| |
"שקשה רימה למת כמחט בבשר החי"
אבל שם / ר' נחמן מברסלב
ואל תאמר שהשאול והקבר בית מנוס לך. כי בעולם הזה, שיש בו לאדם טרדות ועול הפרנסה, יכול להיות שיעקוץ וינשוך אותו פרעוש והוא לא ירגיש, מחמת שמחשבתו טרודה באיזה עניין של פרנסה וכיו"ב. אבל שם בקבר, שאז אין לאדם שום טירדה ושום מחשבה אחרת, אז הוא שומע אפילו הרחישה וההילוך של התולעים, איך הם רוחשים ובאים עליו, ומרגיש הצער של כל נשיכה ונשיכה.
אי אי אי איזה שעשועים... אמא אמא הרמב"ם מנצח!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-25/12/2004 22:43 |
|
| |
תודה על התגובה,
לגבי הלימוד לעילוי הנשמה, ההגיון אומר שזה דווקא בשביל הנשמה, שאנו לומדים לזכותה ואז היא עולה בדרגה רוחנית בעולמות העליונים, כפי שבנים של הורים העושים מעשים טובים מזכים את הוריהם הנפטרים, או תלמידים, או כל דבר שמשפע טובה רוחנית בזכות האדם הנפטר.
וסתם עוד משהוא נחמד ששמעתי בעיניין זה:
כתוב במס' ר"ה שבר"ה לא אומרים הלל משום ש"ספרי חיים וספרי מתים פתוחים וכו'" ולכאורה יש לתמוה למה היזכירו את ספרי החיים הרי זו כן סיבה לומר הלל? אלא שגם בנ"א שכבר מתו נידונים (בהקשר של האמור למעלה, לבדוק אם בגללם משהוא הושפע לטובה או לרעה...), והדרש הוא: שספרי החיים הכוונה לאלה החיים כרגע ונידונים (ולא אלה שנכתבו לחיים), וכן ספרי המתים...
עזריש
|
|
|
|
|