| נשלח ב-1/1/2005 23:37 |
 |
| |
המנעות מהמסירה לסכנות - פרשת שמות
בשמונה פרקים מתעכב הרמב"ם על מידת הגבורה ומציין שהיא ממוצעת בין המסירה לסכנות ובין רך הלבב,וזו לשונו
"והרבה פעמים יטעו בני האדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש. פעמים יחשבו הקצה הראשון טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות - מעלה, ויקראו המוסרים עצמם לסכנות: גיבורים. וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המידה (= נועז, עז נפש קיצוני)רצוני לומר: שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוונה, ופעמים ינצל במקרה - יחשיבוהו בזה ויאמרו עליו שהוא גיבור...
בפרשת שמות אנו מוצאים בפסוק ד, יט "ויאמר ה' אל משה במדין, לך שוב מצריימה, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך.."
כל זמן שהיה משה במדין היתה צפויה לו סכנת מוות במצרים, ולכן לא הלך להוציא את בני ישראל ממצרים.אף על פי שכל ישראל היו צריכים אליו, לא הכניס את עצמו בסכנה, שהגולה לעיר מקלט (רמב"ם מכות ב,ז)ואינו יוצא לא לעדות מצווה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות, ואפילו ישראל צריכים לו ואפילו שר צבא ישראל כיואב בו צרויה - אינו יוצא משם לעולם שנאמר (במדבר לה,כה) "אשר נס שמה", שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו-
הפסוק הזה בשמות הוא המקור לדעת חז"ל כי "אשר נס שמה" הוא דין ללא יוצא מן הכלל.
הלכות רוצח פרק ז' הלכה ח: הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם...אפילו כל ישראל צריכין לתשועתו, אינו יוצא משם לעולם עד מות הכוהן הגדול. ואם יצא, התיר עצמו למיתה.
המשך חוכמה "אור שמח" לרמב"ם.
הוסיף רבינו הרמב"ם טעם למה אינו יוצא - הלוא פיקוח נפש דוחה כל מצווה שבתורה, ומכל שכן פיקוח נפש דכל ישראל?! ואסתר תוכיח שהסתכנה באיסורי עריות משום פיקוח נפש דכל ישראל, ולמה אם כן לא תדחה סכנת נפשות של עם ישראל את דין "אשר נס שמה" או "וישב שם עד עולם", ויצווה גואל הדם שלא לפגוע בו?! רק כנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצוות יוצר הטבע חוקר כליות ולב...כיון שהותר דמו לגואל הדם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה ..
בפירושו לתורה לך שוב למצרים יש לזקוף לזכותו של המשך חוכמה את הגילוי המקור בתורה להלכה ברמב"ם ללא מקור / מצוות התורה אינן סותרות את חוקי הטבע וההתנהגות הטיבעית -
____________________________________________
כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-1/1/2005 23:59 |
|
| |
מה לדעתך ההשלכות לימינו אנו, מהו מקום סכנה? מתי יוצאים למקום סכנה לצורך הכלל ומתי לא?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 00:00 |
|
| |
ריב
יוצא מדבריך שלפי ה'משך חכמה' אסור להתגייס לצה"ל, שהרי בכך מכניס עצמו לספק סכנה בכדי להציל את אחיו. האם המסקנה מקובלת עליך?
מכל מקום, יש לזכור כי ככל הנראה אין זכר לדרשתו של ר' מאיר שמחה במקומות קדומים יותר (וכבר ציינו פרופ' י"ד גילת, בספרו 'פרקים בהשתלשלות ההלכה', כדוגמא למדרש כתובים ע"י אחד מרבותינו האחרונים).
וב'כסף משנה' (על הל' רוצח ושמירת נפש פ"א הי"ד) הביא בשם הירושלמי שחייב אדם להיכנס לספק סכנה בהצלת חבירו.
וע"ע בפירוש המיוחס לרש"י על דברי הגמרא בנדרים סד ע"ב הלמדה מפסוק הנ"ל ש'פותחין בנולד':
"...לפי שנדר משה ליתרו שלא לשוב מצרימה, בשביל אותם האנשים המבקשים את נפשו...ופתח לו המקום בכך 'לך שוב מצרים ומותר לך כדין, שבשביל אותם שנדרת כבר מתים הם" - ומוכח שההוה האמינא לא לחזור למצרים הייתה משום נדרו ולא משום הסכנה.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 00:22 |
|
| |
ממללא,
מה שיוצא מדבריו של המשך חוכמה, יצא מזמן כבר מדבריו של הרמב"ם, ודבריהם מאוד מקובלים עלי.
הבאתי את דבריו של המשך חוכמה, שתואמים לדברי הרמב"ם, אתה מביא את רש"י וטוען לסתירה? ואני אינני מוצאת שום סתירה, ההיפך, אני מוצאת השלמה...
ציקלה - חומר טוב למחשבה...
___________________________________________
כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 00:34 |
|
| |
ריב,
אף אחד ממפרשי הרמב"ם לא הבין כך בדעת הרמב"ם, עד ה'משך חכמה'.
ולו יהי כדבריך - האם לשיטת הרמב"ם אסור לאדם לשרת ביחידה קרבית בצה"ל?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 00:44 |
|
| |
ממללא
התוכל להביא מקורות ממפרשים שמפרשים אחרת את דברי הרמב"ם בעניין?
לשרת ביחידה קרבית מה זה אומר?
פרט קצת יותר...
_______________________________________
כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 01:13 |
|
| |
ריב,
הרמב"ם דיבר על מקרה ספציפי של גולה בעיר מקלט, ולא על עיקרון כללי של איסור להכניס עצמו למצב סכנה בכדי להציל את חבירו - איסור שנתחדש ע"י ר' מאיר שמחה על בסיס המקרה של משה רבינו.
ודוק, שגם הגמרא בנדרים עצמה הבינה את הבעיה של משה לחזור מצרימה כהפרת נדר דווקא ולא כאסורה מצד הסיכון שבדבר, יעו"ש בגמרא.
__________
פעילותן של יחידות רבות בצה"ל כרוכה בסיכון חיים של החיילים, ברמה זו או אחרת. האם פעילות כזו אסורה? (אם כן, הרי לנו סיעתא לדברי חברנו ציקלה באשכול אחר לפיהם יש איסור הלכתי לשרת בצה"ל).
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 10:16 |
|
| |
ממללא,
אם יורשה לי, לחזור על כך שבמשנה תורה מדובר על הלכות שהן בבחינת עקרונות, לפחות על פי עדותו של הרמב"ם.
אולי תספר לנו מה היו הנסיבות שהביאו את משה למדיין, הרי הוא היה רוצח גולה שחיפש עיר מקלט, ברח למדבר והגיע למדין...ולמה מלכתחילה נדר משה שלא יחזור למצרים?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 10:27 |
|
| |
riv,
קטונתי להבין את הודעתך פותחת האשכול, היכן את מצטטת מהרמב"ם והיכן מופיעים הקישורים בין התניית יציאתו של משה ממדין ומותם של המבקשים אותו לעומת רוצח בשוגג הגולה לעיר מקלט.
ומה בדיוק הקשר, משה היה רוצח במזיד, ולו היה פוסק כרמב"ם היו שליחי בית הדין מוציאים אותו מעיר המקלט המדיינית בה שהה...
אנא הרחיבי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 10:46 |
|
| |
רקובר כתב ספר על מסירות נפש למען הכלל (חלק מסדרת המשפט העברי) ושם נדונו ענינים אלו בארוכה. הוא מביא התכתבות בין הרב קוק לרב פינס בנושא זה. כאשר ההסתמכות היא על אסתר ויעל שסיכנו עצמן למעםן הכלל.
עיינו שם ותרוו נחת.
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 11:19 |
|
| |
שמוליק,
קטע א) בשמונה פרקים מתעכב הרמב"ם על מידת הגבורה ומציין שהיא ממוצעת בין המסירה לסכנות ובין רך הלבב,וזו לשונו
"והרבה פעמים יטעו בני האדם באלו הפעולות ויחשבו אחד מהקצוות טוב ומעלה ממעלות הנפש. פעמים יחשבו הקצה הראשון טוב, כמו שיחשבו המסירה לסכנות - מעלה, ויקראו המוסרים עצמם לסכנות: גיבורים. וכשיראו מי שהוא בתכלית זאת המידה (= נועז, עז נפש קיצוני)רצוני לומר: שמוסר עצמו לסכנות ומוסר עצמו למיתה בכוונה, ופעמים ינצל במקרה - יחשיבוהו בזה ויאמרו עליו שהוא גיבור...
כל זה לקוח מהרמב"ם
הקדמה למסכת אבות, הקדמה לפירוש המשנה -הוצאת "הרב קוק" שמונה פרקים פ"ד ע' קע - קעב.
_________________________________
קטע ב) בפרשת שמות אנו מוצאים בפסוק ד, יט
"ויאמר ה' אל משה במדין, לך שוב מצריימה, כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך.."
(משך חוכמה, פירוש ר' שמחה הכהן מדווינסק על התורה -פרשת שמות -ד, יט)
כל זמן שהיה משה במדין היתה צפויה לו סכנת מוות במצרים, ולכן לא הלך להוציא את בני ישראל ממצרים.אף על פי שכל ישראל היו צריכים אליו, לא הכניס את עצמו בסכנה, שהגולה לעיר מקלט (רמב"ם מכות ב,ז)ואינו יוצא לא לעדות מצווה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות, ואפילו ישראל צריכים לו ואפילו שר צבא ישראל כיואב בו צרויה - אינו יוצא משם לעולם שנאמר (במדבר לה,כה) "אשר נס שמה", שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו-
__________________________________________
הפסוק הזה בשמות הוא המקור לדעת חז"ל כי "אשר נס שמה" הוא דין ללא יוצא מן הכלל." = הלכה למשה מסיני!
דברי המשך חוכמה בעניין, והבאת דברי הרמב"ם כהוכחה לדבריו, ומציאת המקור לדעת חז"ל על ידיו - שישנם הלכות שהם משה לסיני - שהם יסודות התבונה ועליהם מתבססים כל דברי החוכמה האלוהית, "אשר נס שמה" זאת דוגמא ל"לא תוסיף ולא תגרע" שכל התורה תכליתה שהיא באה כדי לגרום לאדם להיות מאוזן, להגיע לשלמות עד כמה שניתן - בזה באה לידי ביטוי יראתו של האדם כלפי ה', ובזה שהוא שומר לא למסור עצמו לסכנות הוא מקיים תורה מסיני.
המטרה היא להגיע למידת הגבורה האמצעית. "להיות במצב של ו"הלכת בדרכיו".
בקטע האחרון..
הוא מבדיל בין הדוגמא של אסתר המלכה, לבין מקרה הרוצח הגולה, שבו נדחת סכנת נפשות של עם שלם.
וזה הדוגמא ליסודות התבונה "לא תוסיף ולא תגרע" כשהוא מסביר:
"רק כנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצוות יוצר הטבע חוקר כליות ולב...כיון שהותר דמו לגואל הדם, אין לו להכניס עצמו בספק סכנה .."
ציקלה? אתה הבנת? זה יופיה של תורת משה < ואיפה אראל סגל שיראה למה הכוונה ב"לא תוסיף ולא תגרע!"
איפה כל ה'מחמירים' המוסיפים, ואיפה כל ה'מקילים' הגורעים? 
ומפה כל ההגיון של חכמינו שקבעו: אין גוזרים על הציבור גזרה שלא יוכל לעמוד בה. תורת משה מותאמת לאדם באשר הוא אדם.
_____________________________________
כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם
תוקן על ידי - riv - 02/01/2005 11:39:34
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 11:28 |
|
| |
בנושא זה:
"בלכתך בדרך" / אמנון בזק
"לך שב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (שמות ד', י"ט).
ה"משך חכמה" מדייק מפסוק זה, שאם אותם אנשים היו חיים - לא היתה מוטלת על משה החובה לחזור למצרים, כיון שאדם אינו צריך להכניס עצמו לסכנה, אף על פי שכל ישראל זקוקים לו. פסוק זה שימש, לדעת ה"משך חכמה", מקור רעיוני לדין המשנה במכות (יא:), לגבי גולה לעיר מקלט:
"ואפילו ישראל צריכים לו, ואפילו שר צבא ישראל כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם לעולם, שנאמר 'אשר נס שמה' - שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו".
כך גם מדייק ה"אור שמח" מלשון הרמב"ם בהלכות רוצח (פ"ז, ה"ח):
"אפילו כל ישראל צריכין לתשועתו כיואב בן צרויה - אינו יוצא משם לעולם... ואם יצא - התיר עצמו למיתה".
ממילא, טוען ה"אור שמח", מוכח מכאן שלא כדברי הגהות מיימוניות שם (דפוס קונשטנטינא), שאדם חייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו, ואחרת - עובר על "לא תעמוד על דם רעך".
אך למעשה, דברים אלו תמוהים: האמנם לא מוטלת על האדם חובה לסכן נפשו למען כלל ישראל? האם לא זאת היתה דרישתו של מרדכי מאסתר - "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך"?
ועל כן - האם הדיוק מהמשנה במכות הוא הכרחי?
תשובה:
אדרבא, לכאורה מוכח מהמשנה במכות שבגולה לעיר מקלט ישנה גזירת הכתוב מיוחדת - "אשר נס שמה", אך לולא אותה גזירת הכתוב היה מחוייב לצאת ולהלחם. וברור, שדברי התמריץ של הקב"ה למשה אינם מהווים ראיה להלכה. וצ"ע בדברי ה"אור שמח" (עיין ב"כלי חמדה" לפרשת פנחס).
(מתוך דף קשר של ישיבת הר עציון, לפרשת שמות תשנ"א)
http://www.etzion.org.il/dk/1to899/266daf.htm
|
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 11:35 |
|
| |
.
תמהני על דוד המלך, שהלך להביא, במצוות אביו, אוכל לאחיו הלוחמים.
והלוא אם היה מצווה עליו אביו לחלל שבת, פשיטא שהיה עליו לסרב, ומדוע הסכים לסכן עצמו ולהתקרב אל המלחמה בפלישתים?
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 11:47 |
|
| |
מואדיב
תמהני עליך ועל דוגמתך: הרי הרמב"ם או המשך חוכמה לא אומרים לך להיות בקצה של רוך הלבב. גם זו לא דרך.
אתה משווה בין רוצח נמלט שמבקשים את נפשו בידוע,ואין לו סיכוי מלכתחילה לבין אדם ששומע לקול אביו מקיים מצוות כיבוד אב ומסתכן בהבאת מזון לאחיו כדי להחיות אותם?
אין סדרי עדיפויות? אין שיקולי הסתכנות? האדם הוא רובוט מכושף?
_____________________________________
כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 12:15 |
|
| |
ממללא,
זה לא במקרה שלא עניתי עד עכשיו לשאלתך ה'מסיתה'את נושא האשכול משאלתו המרכזית בדבר שאלת היחידה הקרבית.< איך אני מנהלים, השתפרתי, לא הדרדרתי במדרון החלקלק
עכשיו כשהבהרתי את כוונתי,בעמדה אני נוקטת כשאני נתלת על האילנות הגבוהים אותם הבאתי (יש עוד כמה ענקיים שחושבים כך, אבל נניח לזה כעת)אפשר לדון בשאלתך בפירוט אותו הבאת למעני
פעילותן של יחידות רבות בצה"ל כרוכה בסיכון חיים של החיילים, ברמה זו או אחרת. האם פעילות כזו אסורה? (אם כן, הרי לנו סיעתא לדברי חברנו ציקלה באשכול אחר לפיהם יש איסור הלכתי לשרת בצה"ל).
וראה בדוגמא שהבאתי בתגובתי למואדיב בעניין ההשוואה.
הייתי שמחה לשמוע את חכמי הפורום מנתחים סיכון נפש מבחינה הילכתית, במצבנו היום
אולי עכשיו לציקלה יהיה מה לומר?
__________________________________________
כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם
|
|
|
|
| נשלח ב-2/1/2005 12:56 |
|
| |
שמוליק,
על הדברים אותם הבאת מהלינק החלק האחרון:ממילא, טוען ה"אור שמח", מוכח מכאן שלא כדברי הגהות מיימוניות שם (דפוס קונשטנטינא), שאדם חייב להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חבירו, ואחרת - עובר על "לא תעמוד על דם רעך".
אך למעשה, דברים אלו תמוהים: האמנם לא מוטלת על האדם חובה לסכן נפשו למען כלל ישראל? האם לא זאת היתה דרישתו של מרדכי מאסתר - "אל תדמי בנפשך להמלט בית המלך"?
ועל כן - האם הדיוק מהמשנה במכות הוא הכרחי?
תשובה:
אדרבא, לכאורה מוכח מהמשנה במכות שבגולה לעיר מקלט ישנה גזירת הכתוב מיוחדת - "אשר נס שמה", אך לולא אותה גזירת הכתוב היה מחוייב לצאת ולהלחם. וברור, שדברי התמריץ של הקב"ה למשה אינם מהווים ראיה להלכה. וצ"ע בדברי ה"אור שמח" (עיין ב"כלי חמדה" לפרשת פנחס).
____________________________________________
הלוא מוכח מדברי המשך חוכמה על הרמב"ם באור שמח ש"אסתר תוכיח" (שהסתכנה ב*איסורי עריות* משום פיקוח נפש דכל ישראל! ולא חיים תמורת חיים - ולא כדין "אשר נס שמה" של רוצח נמלט!
ואז הוא מסכם ואומר: "רק כנגד הטבע אין לנו להוסיף אחרי מצוות יוצר הטבע חוקר כליות ולב"
זה הנימוק, וזה המקור לחשיבה יהודית,הנראה לדעתי.
_______________________________
כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם
|
|
|
|
|
|
