| נשלח ב-3/1/2005 23:21 |
 |
| |
בין רבנים לפסיכולוגים
כתבה מעניינת על אחד הקונפליקטים היותר בעייתיים
באשר לטיפול בנפש שומר המצוות.
הפסיכולוג מחויב למטופל, הרב מחויב לאלוהי המטופל
מאת אריה דיין
כנס באוניברסיטת בר-אילן עסק בחוסר האמון הקשה בין רבנים לפסיכולוגים בציבור הדתי-הלאומי. בין השאלות שהלהיטו את הרוחות: האם צריך לשכנע הומואים ולסביות לשנות את התנהגותם
שם הכנס החריג שנערך ביום חמישי שעבר באוניברסיטת בר-אילן היה "רבנים ופסיכולוגים - היילכו שניהם יחדיו?" בעברית עכשווית ובוטה יותר אפשר לומר שהכנס עסק בחוסר האמון המאפיין את היחסים בין רבנים לפסיכולוגים, ובנזקים שחוסר האמון הזה גורם לכל מי שמבקש, בשעת מצוקתו, להיעזר גם בסיועו הרוחני של הרב וגם בסיועו המקצועי של הפסיכולוג.
הדיון הסוער שהתפתח בכנס, שבו נכחו כמאה גברים ונשים, המחיש את העובדה שמבחינת הציבור הדתי-הלאומי מדובר בסוגיה קשה. "יש ציבור גדול שלא מוכן לוותר לא על עזרת הרב ולא על עזרת הפסיכולוג והקרע וחוסר האמון שביניהם קורע אותו", אמר הפרופ' אלי וקיל, ראש המחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר-אילן ומי שעמד בראש יום העיון.
הפסיכולוג כמתחרה
"אחרי שפרצו החוצה כל השאלות הקשות, התברר שגם רבנים וגם פסיכולוגים מודעים לצורך בהידברות", סיכם את יום העיון הרב רפי פויירשטיין, מראשי הפעילים ב"צהר", ארגון הרבנים שיזם את הכנס יחד עם המחלקה לפסיכולוגיה של אוניברסיטת בר-אילן ומכון שילה, גוף המורכב מפסיכולוגים דתיים המעניקים שירותי ייעוץ לציבור הדתי. פויירשטיין מכהן כיום כרב של קהילה דתית-לאומית בשכונת הר-נוף בירושלים ומשלים את עבודת התזה לקבלת תואר שני בפסיכולוגיה בבר-אילן.
"כמי שחובש את שני הכובעים וחי בשני העולמות, אני חש גם את מצוקת הרבנים וגם את מצוקת הפסיכולוגים", אמר פויירשטיין ל"הארץ" כשהתבקש להסביר את מהות הקרע. "הרבנים מצויים במצוקה כי הם מודעים היטב, ברובם הגדול, לגבולות ההכשרה שלהם. אנשי קהילותיהם באים אליהם בהמוניהם גם כדי לשטוח בפניהם את בעיותיהם הנפשיות ורבנים רבים מרגישים שהם לא מסוגלים לעזור להם. מצד שני יש פסיכולוגים, בעיקר חילונים, שנקלעים למצוקה כאשר ניצב בפניהם מטופל דתי. הם פשוט לא מצליחים להבין את החשיבות שהוא מייחס לפונקציה שהרב ממלא בחייו. אני כל הזמן מקבל טלפונים מפסיכולוגים ומרבנים. הפסיכולוגים מבקשים ממני שאעזור להם להבין את המטופל הדתי; הרבנים מבקשים שאמליץ להם על פסיכולוגים שאפשר לסמוך עליהם".
הביטוי "פסיכולוגים שאפשר לסמוך עליהם", השגור מאוד בפי הרבנים, הוא אחד המפתחות להבנת יחסם למדע הפסיכולוגיה. הקריטריון שלפיו יקבע רב אם הוא יכול לסמוך על פסיכולוג כלשהו אינו קשור, בדרך כלל, למידת המקצועיות שלו או לטיבו של המוסד האקדמי שבו רכש את השכלתו, אלא להשקפתו הדתית. "לרבנים", מסביר הרב פויירשטיין, "קל לשתף פעולה עם רופאים כי רבנים עוסקים בנפש ורופאים בגוף. קשה להם, לעומת זאת, לשתף פעולה עם פסיכולוגים כי שניהם עוסקים בנפשו של האדם".
מה שמחמיר את הקונפליקט בין הרב לפסיכולוג, לדברי פויירשטיין, זה ש"חלק משיטות הטיפול הפסיכולוגיות מתבססות על פילוסופיות בדבר טבע האדם, שמנוגדות לחלוטין לתפישה היהודית. הפסיכולוג מחויב קודם כל למטופל בעוד שהרב מחויב קודם כל לאלוהיו של המטופל. הפסיכולוג מנסה לעזור למטופל לפתור את בעיותיו באמצעות התחברות לעצמו, בעוד שהרב מנסה לעזור לו באמצעות התחברות לעולם המצוות". החשש העיקרי של הרבנים נובע מהנחתם שפסיכולוגים, המשוחררים מכבלי ההלכה והמחויבים רק להקלת המצוקות של מטופליהם, מעניקים לגיטימציה לתופעות והתנהגויות שההלכה פוסלת.
הקונפליקט הזה מתגלה במלוא חריפותו כאשר אל הפסיכולוג מגיע מטופל דתי בעל נטיות הומוסקסואליות. "בלשון הרב ההומוסקסואליות מוגדרת כסטייה", אומר פויירשטיין, "אבל בלשון הפסיכולוגים היא מוגדרת כנטייה מינית. וההבדל בין סטייה לנטייה מינית הוא לא סמנטי". הקונפליקט יכול להתגלות גם כאשר בני זוג דתיים מבקשים להיעזר בייעוץ פסיכולוגי כדי לפתור משברים בחיי הנישואין שלהם. הפסיכולוג, בניגוד לרב, לא בהכרח יעניק עדיפות לאופציית "שלום הבית".
מה שמחזק עוד יותר את חשדנות הרב כלפי הפסיכולוג, ממשיך ומסביר הרב פויירשטיין, זה שלא מעט רבנים רואים בפסיכולוג מתחרה, "מישהו שיכול לפגוע ברייטינג של הרב בקרב הציבור". רוב הבעיות בהקשר הזה מתעוררות במקרים המצויים במה שפויירשטיין מגדיר "התחום הרך". "כל רב מבין שאם מגיע אליו אדם בעל נטיות אובדניות, הוא חייב להפנות אותו לטיפול מקצועי", הוא אומר, "הקונפליקט מתעורר בשאלות הקשורות לחינוך הילדים, לקשיים בין בני זוג, לתחושות שבר לא-קליניות. רבנים חוששים שמעמדם המנהיגותי ייפגע אם הציבור יפנה לפסיכולוגים גם בנושאים כאלה". פויירשטיין משוכנע שזהו חשש שווא: "אין ספק שהרייטינג של הרב גבוה יותר. הציבור מצביע ברגליים ובא אליו בהמוניו. חוץ מזה מדובר בשני מישורים שונים. הרבנים הם מנהיגים והפסיכולוגים הם אנשי מקצוע. והם חייבים לשתף פעולה".
מצוקת ההתנתקות
"שיתוף הפעולה הזה נדרש דווקא עכשיו בגלל המצוקה הקשה שבה שרוי הציבור הדתי", מוסיף הפרופ' וקיל. "המדינה עוברת טלטלות קשות מאוד, שהציבור הדתי במרכזן". וקיל סבור שהחרדה מפני תוכנית ההתנתקות והדילמות הנובעות מהעימות שבין הוראות החוק לפסיקות הרבנים, גורמות מצוקה קשה בציבור הדתי. "יש לנו דור מבולבל מאוד, הזקוק לסיוע", הוא אומר.
אלה המבקשים לקבל סיוע נתקלים בקונפליקט בין הרבנים לפסיכולוגים, הקולע אותם לבעיה חדשה, שמגבירה עוד יותר את מצוקתם. "כמו שהרב הצבאי הראשי מצא את עצמו בקונפליקט בין הרמטכ"ל לבין הרב שפירא", אומר הפרופ' וקיל, "כך כל אדם דתי שמבקש סיוע מוצא את עצמו בקונפליקט בין הרב לפסיכולוג".
וקיל סבור שהחשדנות בין רבנים לפסיכולוגים היא הדדית: "רבנים חוששים שפסיכולוגים ינצלו את כוחם, ואת תלותם של המטופלים בהם, כדי להוציא אותם לתרבות רעה ופסיכולוגים סבורים שרבנים עוסקים בתחומים שהם לא מתמצאים בהם ושלא הוכשרו לעסוק בהם".
שלושה מרבניה החשובים של הציונות הדתית השתתפו בכנס: הרב הראשי לשעבר ישראל לאו, הרב של רמת גן יעקב אריאל, ושלמה אבינר, ראש ישיבת עטרת ירושלים והרב של ההתנחלות בית-אל. הסכמתם להשתתף בכנס, והעובדה שלא פסלו בדבריהם את הפסיכולוגיה ותמכו בדיאלוג בין רבנים לפסיכולוגים, הם ההישג הגדול של המארגנים.
אלא שכבר בדברי השלושה, שהושמעו בחלקו הראשון, אפשר היה לאתר רמזים לסערה שעתידה היתה להתעורר בהמשך. הרמז הראשון נכלל כבר בדברי הברכה של הרב לאו. אחרי שקבע ש"בין הפסיכולוגיה להלכה לא חייבת להיות סתירה" ושהיחסים ביניהם דומים, "בעיקרון", לאלה שבין ההלכה לרפואה, הוא הדגיש גם את ההבדל בין הרופא האובייקטיווי לפסיכולוג הסובייקטיווי. הפסיכולוג, אמר, אינו פועל בבועה ו"משהו מאמונתו, מתפישת עולמו ומערכיו מוטבע גם בדרכי הטיפול שלו".
"ההלכה והפסיכולוגיה הם שני עולמות שונים, שיכולים ללכת ביחד למרות שהם מדברים בשתי שפות שונות", המשיך באותו הקו הרב אבינר. "הפסיכולוג עוסק במה שיש, בעוד שהרב עוסק במה שצריך להיות. הבעיה היא שהפסיכולוג מציע למטופל להשלים עם המציאות, בעוד שהרב מציע לו להשלים את המציאות. אם הפסיכולוגים ימשיכו להציע למטופלים דרכים להשלים עם המציאות, הרבנים ימשיכו להתלבט בשאלה האם להפנות אליהם אנשים".
האווירה הרגועה שבה נשמעו הדברים בחלקו הראשון של הכנס השתנתה כבר בתחילת החלק השני, כאשר הפסיכולוגית מיכל פרנץ סיפרה על מקרה שטיפלה בו בעבודתה במכון שילה. היא סיפרה על אשה דתית בת 28, שביקשה שתסייע לה לגלות להוריה את העובדה שהיא מתגוררת עם בת-זוג. בשיחות עמה התברר כי אביה נהג להכותה בילדותה וכי האב היה בעצמו ילד מוכה. הסב המכה שיכנע את בנו שמצוות כיבוד אב מחייבת אותו להשלים עם הכאתו; האב ניסה בתורו לשכנע בכך את בתו אך זו הגיבה אחרת ממנו, התרחקה מגברים ופיתחה משיכה לנשים. פרנץ, פסיכולוגית דתית, סיפרה שלא ניסתה לשכנעה שתשנה את התנהגותה המינית.
דבריה עוררו סערה באולם, במיוחד בקרב קבוצה של רבנים צעירים. הרב יצחק שיל"ת, מראשי ישיבת ההסדר במעלה אדומים, שאל את פרנץ בהתרסה אם היא גם "מציעה למטופלים דתיים לאכול חזיר או לנטוש לגמרי את הדת". הרב יהושע שפירא, ראש ישיבת רמת גן, אמר ש"השאלה שצריכה להידון היא איך להכשיר פסיכולוגים שייתנו גיבוי לאמת התורנית שאנחנו עומדים מאחוריה". לא ייתכן, קבע, שפסיכולוג יבוא לישיבה תיכונית ויאמר, כפי שקרה לדבריו באחת הישיבות, ש"אוננות היא דבר נורמלי". "אני אהיה מוכן להפנות אדם לפסיכולוג", הוסיף הרב עזריאל אריאל, רב המושב עטרת, "רק אם אדע שאוכל ללוות את הטיפול ולנתק, במידת הצורך, את המטופל ממטפלו".
"אני שמח על האופן שבו הסתיים הכינוס", אמר למחרת יום העיון הפרופ' וקיל. "אני גם שמח שלא טייחנו דבר ושרבנים ופסיכולוגים העזו להעלות את כל הבעיות. לדעתי, זה סימן לקיומו של אמון הדדי כלשהו". כל אחד אמר את כל שעל לבו, הוסיף, והחבילה בכל זאת לא התפרקה. ("הארץ")
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2005 00:29 |
|
| |
מעניין.
הייתי מחלק את הדיון לשני מישורים:
א. עד כמה מעניק הרב (או כל אדם אחר, או ההלכה) תקפות אמיתית לתפיסת העולם והאדם של הפסיכולוג. אם אתה באמת מקבל כפשוטו את התיאור של פרויד, נאמר, ביחס לנפש האדם ואת המסקנות העולות מכך לגבי תראפיה כזו או אחרת אזי העימות הלכה-פסיכולוגיה הופך להיות דומה לשאלות הלכה-רפואה (לא שונה משאלות כשרות לפסח של אקמול, כלומר יש טכניקה נכונה ומועילה, השאלה היא אם מותר להשתמש בה).
ב. מצד שני, יכול אדם לטעון שלא הטכניקה או התראפיה סותרת את התורה אלא עצם התיאוריה הפסיכולוגית היא הבעייתית. אם, לדוגמה, יש רב הטוען כי מרכז הווית האדם הוא עבודת השם ומולו מעמיד הפסיכולוג את יצר השתלטנות, יש כאן עימות הדומה לשאלות תורה-מדע, כלומר מה קורה כאשר המדע סותר את התורה, כאשר ישנם אנשים שלא מאמינים במדע במקרה כזה. בדומה יוכל הרב לטעון כי אינו מאמין בגישת הפסיכולוג באשר היא מנוגדת למה שנראה לו, לפחות, כהשקפת התורה.
שאלה מעניינת אחרת, יותר סוציולוגית, היא ההסחפות של רבנים (מן הציבור הדתי לאומי, בעיקר) לעיסוק מסיבי בעבודה סוציאלית ובייעוץ בעל אופי פסכולוגי. בעיני זהו צ"ע מסוים, ואכמ"ל
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2005 00:48 |
|
| |
בהתייחס לדברים האלה, שבו כביכול 'מתגלה' הקונפליקט שבין הגדרת ה'נטיה' אצל הפסיכולוגים, או ה'סטיה' אצל הרבנים - אזי ברור שההבדל אינו סמנטי. הכוונה לפחות על פי הפסיכולוגיה ה'יהודית' של הרמב"ם בין היתר בשמונה פרקים, היא ל'רסן' את הנטיה על ידי ה'מצוות' שמטרתן להביא לאיזון, כדי למנוע את הסטיה. ברור שאם אדם נולד עם נטיה מסוימת, באם היא חיובית יש ל'אחראים' עליו לפתח אותה, ובאם היא 'שלילית' עליהם לגרום לדיכויה - כל עניין המצוות הוא האימון וההתגברות - איפה ישנה פה סתירה.
והמשל בו כפי שמובא בגמרא- שאם אדם נולד עם מזג חם ונטיה לאכזריות,יכוונו אותו האחראים לו, להיות שוחט או מוהל.
ומה פירוש לעזור לאדם באמצעות התחברות לעצמו? ללכת אחר יצריו, דמיונותיו, ותאוותיו, על פי הדגם של פרויד?
אולי זו באמת הזדמנות לברר מה בין תורת החלום של פרויד, לבין תורת החלום אצל חז"ל והרמב"ם.
או כפי שהרב אבינר מגדיר: הפסיכולוג עוסק במצוי, והרב ברצוי?
איזה מן הדרכים הוא יותר אפקטיבי מבחינת תוצאה? לאן יגיע אדם שמלכתחילה מעוניין לטפל בבעיה כדי לפתור אותה? על ידי תיקון? או על ידי השלמה והצדקה לבעייתו?
_______________________________________
כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם
תוקן על ידי - riv - 04/01/2005 1:02:57
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2005 01:28 |
|
| |
מפסיטו,
התשובה על השאלה המעניינת שלך בסוף דבריך, טמונה בסוד הכלכלה הידוע, 'השוק הוא ביחס להצע והביקוש' - אם 'היהודים' הגיעו למצב בו יש להם בעיות נפשיות שדורשות טיפול, הרבנים צריכים לספק להם תשובות, מה רצית? שיתעלמו מהם? מה ז"א היסחפות? יש בעיות, צריך לטפל בהם.
הציבור הדתי לאומי לפחות מודע לבעיותיו הנפשיות,במגזרים אחרים בו הטילו חומרות קיצוניות, וגזרות שאינם מותאמים לנפש האדם באשר הוא אדם המצב הרבה יותר גרוע זה נדיר שחסיד גור למשל יפנה לרבו ויתלונן על מצוקות נפשיות, בזה אתה רואה יתרון? בחוסר המודעות וההתעלמות.
כל התורה היא בעלת אופי פסיכולוגי שמותאמת לנפש האדם.
___________________________________________
כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2005 11:48 |
|
| |
יש פה שתי בעיות נפרדות שלא מרבים לדבר עליהם.
1. לא כל אחד עם תואר של פסיכולוג באמת יכול לעזור. אין ספור אנשים נחרבו להם החיים בגלל ייעוץ עם פסיכולוג מדופלם. בכדי לעזור לאנשים צריך לימודים אבל יותר חשוב כשרון פנימי. אנשים לא מספיק בודקים עם מי הם הולכים להתייעץ.
2. הבעיה השנייה היא אותה בעיה ולא רק אצל רבנים אלא אצל כל מיני יועצים לשלום בית וכדומה שקיימים בציבור הדתי/חרדי. אלא ששם הבעיה היא חמורה פי כמה. לא רק שבהרבה מקרים ה"מטפלים" האלו אין להם צל של מושג איך להתמודד עם הבעיה, אבל בהרבה מאד מקרים הם לא מבינים את הבעיה, ובהרבה מאד מקרים הם גם עויינים את הבעיה בגלל השקפותיהם הדתיות. מדהים אותי פעם אחרי פעם איך שאנשים האלו מרגישים ראויים לטפל בבעיה שהפעם הראשונה ששמעו עליו היה חמש דקות לפני. האחראים ביניהם יתייעצו לכמה דקות עם מומחה ואז מרגישים את עצמם ראויים לטפל בבעיה.
חשוב מאד ליידע אנשים שלא להתייעץ לא עם רבנים ולא עם פסיכולוגים ולא עם כל מיני מטפלים למיניהם מבלי שיצאו להם מוניטין של שנים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2005 22:35 |
|
| |
דעה אולי לא מקובלת (פה) אבל:
הופתעתי מאד מהאבחנות היפהפיות על נפש האדם ששמעתי
דווקא מעוסקים חרדים בתחום (אחד מהם אדמו"ר (די) מפורסם.
אבחנות אלו היו מנותקות מכל מקור דתי, אך העידו על כשרון התבוננות נפלא שישנם כאלו שניחונו בו.
אותם אלו לא היו זקוקים לספרות בתחום (אם כי אני מניח שחלקם לפחות עיינו בה פה ושם).
ככלל, המגמות הסותרות שקיימות בשיטות בפסיכולוגיה מביאות למחשבות שלא ברור האם ניתן בכלל לבצע הכשרה בתחום, לכל אחד.
הדברים תלויים מאד בכשרון טבעי, בגישה ובקשר שנוצר בין מטופל ומטפל ספציפיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2005 22:42 |
|
| |
יהודי נודד,
יש את אימרתו המפורסמת של ר' נחמן, "שמהכתב יכיר הצדיק את נפש הכותב" לדעתי זו נקודה למחשבה בקשר לכושר ההתבוננות הנפלא שהזכרת, שכביכול מנותקות מכל מקור דתי.
ויש גם את עניין ה'פיתקא' ו'הקוויטל' שלדעתי איך שהוא גם נקשרים בדבריך.
______________________________________
כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתווכח - מיכה ו, ב
וכשתיפול הקנאה ובקשת השררה –
יתאוו כל בני ישראל לו לבדו –
ויונח זולתו בלא ספק – רמב"ם
תוקן על ידי - riv - 04/01/2005 22:46:55
|
|
|
|
| נשלח ב-4/1/2005 23:10 |
|
| |
צ'אוט
הייתי חותם על כל מילה.
|
|
|
|
| נשלח ב-6/1/2005 18:47 |
|
| |
chouteng
אותי מדהים לראות, איך פעם אחרי פעם, אנשים מרגישים "חובה" ללכת לרב, כדי שיטפל בבעיה שיש להם, או לפחות להודיע לו על הבעיה, יהיה זה בסכסוך ממוני, משפחתי, או כל בעיה אחרת.
הימים בהם היה הרב, האדם "הכי הכי חכם" בעיירה, עברו מן העולם, רב לא נבחר בגלל כישוריו, אלא בגלל הסכמים של קח ותן, הרב ה"ממשלתי" אינו אלא פקיד ממשלתי, בעל תפקיד מוגדר בחוק, כמו כל פקיד ממשלה אחר, תפקידו של הרב הוא לפסוק הלכות, ולא סנטימטר יותר מזה, מי שמחפש רב צדיק, ישר וחכם, "כמו שהיה פעם", שיחפש אותו בספרים, שם יש מבחר מהם, אך כאשר מתעוררות בעיות יש ללכת לבעל מקצוע, ולשכוח מהרב.
"מותר" ללכת לרב כאשר בוטחים בו וסומכים עליו, כדינו של כל אדם, אך לא חייבים ללכת אליו. תעודת יורה יורה מקנה לרב ב"מקרה הטוב ביותר", רק סמכות להורות הלכה, וגם זה רק אם רוצים לקבל את פסקיו, אך אין היא מקנה לו סמכות להתערב בענינים שאינם שלו.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 16:13 |
|
| |
בשלב הזה רק אציין כי הגר"מ שטרנבוך, [ראב"ד העדה החרדית כיום] פוסק בספרו תשובות והנהגות [כעת אין לי את המיקום המדוייק] כי אין ליראי ה' ללכת לפסיכולוגים.
ובמקרה של בעיה נפשית כזו או אחרת, הוא מציע הצעה מבריקה אבל בהחלט לא מפתיעה,
"ילכו להתייעץ עם הרבנים גדולי התורה, שהם המבינים האמיתיים בחכמת הנפש"
[מעניין מניין פיתח הגר"מ שליט"א אמונה מעין זו, כי אם פסיקה זו מהווה אינטרפטציה למשנה של "הפך והפך בה דכולה בה", הייתי רוצה להציע הצעה נוספת ליראים שבינינו, "אל נא ילכו לאינסטלטורים, בכל הנוגע למערכות ביוב יתייעצו עם הרבנים גדולי התורה, שהם המבינים האמיתיים בחכמת הביוב"]
|
|
|
|
| נשלח ב-20/7/2009 16:33 |
|
| |
תודה רבה, וברוך שכיוונתי. [אגב, מהי לדעתך הפרשנות ההגיונית שתיתכן להיגד "הפך והפך בה דכולא בה"?]
|
|
|
|
| נשלח ב-21/7/2009 18:47 |
|
| |
תשובת כ"ק אדמו"ר מלויבביטש זצ"ל נבג"מ זי"ע:
אגרות קודש:
כרך טו
ה'תקמב
ב"ה, כ"ה סיון, תשי"ז ברוקלין. שלום וברכה! במענה על מכתבו עם הפ"נ שיקרא בעת רצון על הציון הק' של כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע. בו כותב אודות... שי' שאובד עצות בהנוגע להנהגתו אתו. וכבר ידועה עצת רז"ל שלשה תהא וכו' ימין מקרבת, תינוק. ובנדון דידי' יש להתייעץ עם רופא פסיכולוג כיון שכמה פעמים ואפשר גם ברובם, הנהגה כאותה שהוא מתאר במכתבו תלוי' במתיחת עצבים וכיו"ב, ולפעמים תכופות ביד הרופא להועיל בזה במדה חשובה. בכל אופן כפי הנראה מתיאורו, הגירוש מן הבית יכול להביא ח"ו גרעון עוד יותר בהמצב ולא תיקון, וק"ל. ויהי רצון שבקרוב יוכל לבשר טוב בהאמור, ומובן ופשוט שככל שיוסיף הוא הכותב אודות הנ"ל ובני המשפחה בכלל בעניני תורה ומצות, יתוסף בברכת השי"ת בכלל ובמילוי בקשתם בהנ"ל בפרט. בברכה, בשם כ"ק אדמו"ר שליט"א מזכיר
|
|
|
|
| נשלח ב-23/7/2009 17:52 |
|
| |
תשובתו של הגר"מ שטרנבוך נמצאת בחלקו הראשון של שו"ת תשובות והנהגות בסי' תס"ה, ובסי' תתס"ז.
להלן "קטעים נבחרים" מתשובתו הייחודית: "והעצה הנכונה היא לילך לרופאי הנפשות אלו הצדיקים או גדולי ישראל, שיורו להם הדרך"
קטע נוסף בו מתמודד הרב עם העובדה כי ישנה תועלת בטיפולים פסיכולוגים בצורה "מעניינת":
"ואולם, אלו שבחרו בדרך החושך כשלא היה צורך בכך, והלכו לפסיכולוגים כשלא יעצו להם כך, לא ראו בזה ברכה, כי רק התורה היא דרך חיים, ואין לזוז ממנה, ואף שלפעמים רואים שהחולה נח דעתו ומשתפר מצבו לקצת זמן כשמשוחח עם פסיכולוג, אבל האמת שעיקרו פרי דמיון, וברגע שיבהירו לו שהדביקות לת"ח ולצדיקים הוא הדרך הנכון, ימצא שבזה יונעם לו ויוטב מצבו וילך בדרך הישר הטוב והאמת"
[ההדגשות אינן במקור]
אגב, שמתם לב למוטיב האמת שחוזר ושב בתדירות נדירה.
נקודה למחשבה, על מה נסמך "ההיתר" שרומז לו הרב [במקום הצורך וכיו"ב], הרי כל רפואה זו "עיקרה פרי דימיון"?
|
|
|
|
| נשלח ב-24/7/2009 07:27 |
|
| |
כאשר אדם אומר לך:
"תאמין לי, אני מספר לך את האמת", אתה יכול להיות בטוח שהוא משקר.
|
|
|
|
|
