| נשלח ב-9/1/2005 09:44 |
 |
| |
התנ"ך ושפות עתיקות
דומני שזו שאלה מעניינת. מהו יחסו של התנ"ך ללימוד והבנת שפות עתיקות וקדומות שהיו בתקופתו (אוגריתית, אכדית, בבלית וכו').
כאשר בוחנים את התנ"ך, הרי שעל פניו, לענ"ד, היחס שלו לשפות עתיקות הוא פראדוקסלי:
מחד, אין להתעלם מרמזים שונים השתולים לאורך התנ"ך בנושא איזכור ניבים ופתגמים עתיקים ("משל הקדמוני" "יגר שהדותא" וכו')
אך מאידך, התנ"ך מחדש לו דרך משלו, על פי השפה העברית, ואף מגדיר מחדש מילים וביטויים (כמו שמותיהם של אישים שונים שמעוברתים בתנ"ך, דרך משל אחשוורוש).גם כאשר התנ"ך עושה שימוש בניבים זרים, הוא מעברת אותם ללא היכר ולפעמים גם עושה בהם שימוש אחר לגמרי.
וכאן אני מבקש לדעת: האם התנ"ך עצמו רומז שמומלץ להכיר שפות אלו כדי להבין אותו-גופו טוב יותר, או דילמא, שהתנ"ך היה מעדיף שננהג כרוחו ונסתפק בהכרת "לשון הקודש" בלבד.
דומני שבפירושי האבן עזרא ניתן לצדד כצד א', אולם מאידך דומה שרבים מגדולי המפרשים נהגו להתעלם מהשפות הזרות ולנסות להבין-את-התנ"ך-מן-התנ"ך. (זכורני מאמר של הרש"ר הירש שבו טען כי אין להשוות את התנ"ך לשפות אחרות משום שהתנ"ך חידש לו דרך חדשה משלו).
ברור לי ש"חוקרי המקרא" וכל אלו שסבורים שהתנ"ך נכתב בידי אדם בלבד (עם השראה כלשהי) לא יבינו על מה אני מדבר. אני מתכוון לאלו שמאמינים שהתנ"ך הוא השראה אלוקית ישירה.
אשמח לשמוע את דעת החברים כאן בנידון, ובטוחני שיהיה לתועלת ללא-מעטים.
תוקן על ידי - מוציא_לאור - 09/01/2005 9:45:54
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-9/1/2005 11:17 |
|
| |
הנחת היסוד של שאלה זו טוענת שישנה יצירה רוחנית חדשה בתורה והיא שפת הקודש שהיוצר שלה הוא א-והים בתורה.דבר זה דורש בירור לא פשוט מכמה פנים:
א. מחקר הלשון מראה שהעברית הינה ניב שנוצר מתוך שפה פרוטושמית קדומה ממנה נוצרו גם שפות קרובות אחרות כמו הארמית הכנענית ועוד ולכן הניסיון להתייחס לעברית כהמצאה רוחנית לא ראלית ולהתעלם משפות קדומות אחרות יוצר לדעתי התעלמות מדברים שהמדע הוכיח את ההפך מהם ואין לנו יכולת לעשות זאת. [ולא נכניס לויכוח של שאלות מדע ותורה באשכול זה].
ב. האם באמת האבות דיברו עברית והיתה להם שפה יחודית שלא כשאר אנשי כנען? ישנם מדרשים שטוענים זאת וגם פרשנים לא מעטים אך לשם כך אני מביא את דברי הרמב"ן ספר בראשית שטוען בפירוש שהאבות דברו את השפה הרווחת בכנען ולא שפה ייחודית: "כי פי המדבר אליכם - בלשון הקדש (בלי מליץ זה), דעת המפרשים (רש"י, הראב"ע, והרד"ק), והוא תרגום אונקלוס. ויתכן שאמר להם כך לאמתלא ולפיוס,
כי איננה ראיה שידבר אדם אחד במצרים בלשון הקדש, כי על דעתי הוא שפת כנען, כי אברהם לא הביאו מאור כשדים ומחרן כי ארמית היא, והגל הזה עד, ואיננו לשון לאיש אחד לבד, אבל הוא לשון כנען"
דברי הרמב"ן מחזקים את התפיסה שלא היתה לאבות כל שפה ייחודית ועל כן כל השאלה בדבר היחס לשפות הקדומות והיצירה המיוחדת של העברית איננו קשה כלל ובוודאי שמי שרוצה ללמוד כיצד נוצרה העברית מחוייב ללמוד את שאר השפות השמיות הקדומות.
מצד המשמעות של לימוד זה לטובת לימוד התנ"ך עצמו לדעתי יש בכך תועלת רבה מאוד בעיקר בשאלות שנושקות למשמעות מילים דומות בשפות שונות [עיין באשכול לגבי השם משה שם כתבתי את הסבר השם במצרית לדעת חלק מהחוקרים]. וישנם דוגמאות רבות לכך שידע השפות והתרבות הקדומה שופך אור והבנה על פרשיות שונות בתורה. ועל כן אין כל טעם בלאסור זאת או להימנע מכך.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2005 09:33 |
|
| |
כל מה שכתבת על המחקר והשפה העברית נכון, ואכן אברהם יצחק ויעקב דיברו עברית (כמבואר כמה פעמים בתורה). אך אין לקשור את העברית עם לשון הקדש בה כתוב התנ"ך וזאת משום:
מי שדיבר עברית, ניב שמי של אותם ימים, לא היה מבין את שפת התנ"ך בלי מתורגמן. כל שכן שלא היה יודע לכתוב בצורה כזאת.
לשון הקדש היא לא לשון מדוברת כי אם לשון הנבואה. היא מדויקת לוגית ואינה סובלת מהגחמות ההתפתחותיות מהן סובלות כל השפות המדוברות על פה, ושהתפתחו מתוך דיבור בני אדם.
גם הכתב (האשורי) כידוע היה כתב מחודש, ועד תקופתו של עזרא לא כתבו בו ספרי תורה (רק 13 ספרי התורה שכתב משה, ויש אומרים רק ספר אחד יחיד שכתב היו בכתב אשורי) אלא בכתב עברי עתיק.
מהכל עולה שבני אדם דברו עברית, שפה מדוברת ותוצר של התפתחות לשונית נורמלית, ואין זו אותה שפה של התנ"ך.
המצב דומה למצב של ימינו, אך בימינו מי שמדבר עברית מודרנית מבין יותר טוב מה כתוב בתנ"ך, משום ש"תחית" השפה העברית המדוברת נעשה (על ידי בן יהודה ואחרים) בהתבססות על מקורות כתובים בלבד - ובמיוחד התנ"ך.
למעשה העברית המודרנית קרובה יותר ללשון הקדש ממה שהיתה העברית העתיקה.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2005 17:42 |
|
| |
חבד
בענין "עברית העתיקה" לא כתבת שום ראי', מנין לך מה ואיך דיברו ביניהם? האם דבריך הם השערה בעלמא?
|
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2005 01:08 |
|
| |
עשר ספירות
אני מצטרף לשאלת ר' באראפארקער
מאיפה הקשקושים, יש לך מקור למה שאתה כותב.
|
|
|
|
| נשלח ב-15/3/2005 10:07 |
|
| |
למוציא לאור.
<"דומני שזו שאלה מעניינת. מהו יחסו של התנ"ך ללימוד והבנת שפות עתיקות וקדומות שהיו בתקופתו (אוגריתית, אכדית, בבלית וכו">
לפניך מתוך אגרת של האדמו"ר מליובאוויטש, (אגרות קודש כרך כ עמוד מד, אגרת ז'תפח), מיום ב כסלו תשכ"א, אל הרב ש"י זוין, שהציע לערוך ולסגנן מחדש פירוש על התנ"ך, וכמו"כ הציע שהאדמו"ר ישתתף באחריות למפעל וכו'.
איני יודע אם הכוונה היא, לפירוש שנודע אח"כ, כפירוש "דעת מקרא", ויצא לאור ע"י מוסד הרב קוק.
האדמו"ר דחה את ההצעה לעמוד בראש המפעל, או אף את נתינת שמו למפעל, מחוסר זמן, ומחוסר האפשרות לעבור *אישית* בעיון על כל הפירוש, "מן הקצה אל הקצה", ולהשגיח על כל סטיה מדרך המסורה.
אך הוא לא שלל את הרעיון לפירוש חדש, וכותב:
"בנוגע לעצם המפעל, דעתי ש*דבר נכון הוא*, אבל אך ורק באם ייעשה ע"י אנשים נאמנים ...
בהמשך מכתבו הוא מציע מספר הצעות ל"צורת" הפירוש, וביניהם ההשוואות ללשונות אחרים:
ג) על דרך שמצינו בפירושים הקדמונים- שהוסיפו דיוק בפירושם ע"י הבאת ביטוי מלשונות אחרים, וכל' רש"י – בלע"ז, הרי גם בפירוש האמור יש להכניס עד"ז.
ד) כן מובן שיש להוסיף השוואות ללשונות אחרים, ועל דרך מאמר חז"ל "אנוכי לשון מצרי", (תנחומא על הכתוב), כן יש לצטט במקומות המתאימים התגליות ארכיאולוגיות ...".
רעיון ההשוואות אינו חדש, השאלה היא רק עד כמה.
תוקן על ידי - נישטאיך - 15/03/2005 10:12:03
|
|
|
|
|
|
