| נשלח ב-26/1/2005 17:20 |
 |
| |
"הסוחר מוונציה" - יצירה אנטישמית ?
האם "הסוחר מוונציה" של שייקספיר הוא יצירה אנטישמית ?
המחזה הידוע של שייקספיר הועלה שוב לתודעה הציבורית, והפעם בעקבות הסרט החדש בבימויו של אל פצ'ינו, שאגב גם משחק בו את דמותו של שילוק. בעקבות כך שוב עולה לדיון השאלה: האם מחזה זה הינו יצירה אנטישמית או לא ? (למעוניינים, תקציר של העלילה נמצא בסוף שורות אלה)
לאמִתו של דבר אין זו שאלה כה פשוטה, הואיל ויש בה צדדים לכאן ולכאן. אומנם לית מאן דפליג על כך ששילוק מוצג במחזה באור שלילי מאוד, אולם מאידך ניתן לטעון כמה טענות להגנתו של שייקספיר. אפשר לטעון שאמנם שֵילוֹק מוצג במחזה זה כאדם רע, אולם אין הכרח לומר שהוא מייצג את כלל העם היהודי. זה שיהודי מסויים הוא אדם רע לא אומר דבר על שאר היהודים. הרי כולנו מסכימים שאכן היו, ועדיין ישנם, גם יהודים שאינם בדיוק "טלית שכולה תכלת", וברור לכולנו שמקרים אלה לא ללמד על הכלל כולו יצאו, אלא על עצמם בלבד. כך שגם אם שילוק עצמו מוצג כאדם רע, ניתן לומר שאין בכך שום אמירה גורפת כלפי העם היהודי ככללו, ושלפיכך "הסוחר מוונציה" אינו מחזה אנטישמי.
בנוסף יש לעיין האם באמת שילוק מוצג במחזה באור כה שלילי כפי שאנו מורגלים לחשוב, האם לא ניתן למצוא בו גם נקודות של זכות, האם שייקספיר אכן עושה דמוניזציה מדמות "היהודי", או שמא שילוק מוצג בסך הכל כאדם רגיל, כלומר כמי שיש לו אמנם תכונות אופי רעות, אך גם תכונות טובות. בסופו של דבר, דווקא שילוק הוא בעל מונולוג ההגנה המפורסם שבו נטען כי היהודי הוא אנושי בדיוק כמו שאר בני האדם.
ברם אחרי ככלות הכל, עיון מדוקדק במחזה מגלה לנו שאכן מדובר על יצירה אנטישמית המציירת את דמותו של היהודי באופן דמוני ממש. כך למשל העובדה ששילוק הינו יהודי מודגשת שוב ושוב, לא מדובר על פרט שולי בעלילה, אלא כך תמיד מכנים אותו. אילו שילוק לא היה אמור לייצג את העם היהודי לא היה צורך בכך, אבל ההדגשה החוזרת והנשנית ששילוק הוא יהודי מבטאת את הרעיון שמדובר על דמות סמלית של "היהודי". מה עוד שכפי שנראה שיילוק הוא דמות יהודית סטריאוטיפית, ולפיכך ברור שמדובר על דמות שמסמל את העם היהודי.
כך כאשר בַסַנִיו מזמין את שילוק לסעוד אצלו, שיילוק כמובן מסרב לכך. הוא הרי יהודי דתי שלא יכול לאכול בביתו של הנוצרי, אולם האופן בו שילוק מסרב להזמנה מנומסת זו מצייר אותו כאדם שבז ומתעב את הנוצרים, ולא מפספס אף הזדמנות להשפיל אותם, וכך הם דבריו:
שיילוק: כן, להריח בשר חזיר, לאכול ממקום הטומאה אשר אל תוכו הבריח הנוצרי נביאכם את השטן, עם שהשביע אותו ! (מערכה א, תמונה ג)
אולם כמובן ששנאתו של שילוק לנוצרים לא מונעת ממנו בסופו של דבר לאכול אצלם, וכך הוא מספר על ההזמנה לבתו יֶסִכּה:
הוזמנתי לאכול את ארוחת הערב, יסיכה: הנה שם מפתחותי.
אך למה אלך ? הן לא מאהבה הזמינוני. מחניפים הם לי.
אולם בשנאתי הלוך אלך לשבוע טוב פזרן נוצרי. (מערכה ב, תמונה ה)
בדברים אלה מודגש שהיהודי מוכן אף לעבור על דתו (שילוק הרי כבר אמר לעיל שאסור לו לאכול אצל הנוצרים), והכל כדי "לשבוע מטובו" של הנוצרי.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2005 17:21 |
|
| |
לכל אורך המחזה מודגש שוב ושוב הרעיון שלא ייתכן כלל שישנו יהודי טוב, ואם כבר יש יהודי טוב סימן שהוא נוצרי בנשמתו. כך כאשר שילוק מסכים להלוות לאנטוניו את סכום הכסף שאותו ביקש, אנטוניו (התמים) מודה לשיילוק ואומר:
מהר נא, יהודי רב חסד. (שיילוק עוזב)
עוד יש יום ולנוצרי יהיה היהודי, כי רבו חסדיו. (מערכה א, תמונה ג)
וכך בתו של שילוק שעליה אפילו נאמר במפורש "נוצרית היא ולא יהודיה" (ב, ו), וזאת כמובן מתוך הערכה חיובית למעשיה ולאישיותה. וכאשר שילוק אומר על בתו "בשר מבשרי היא ודם מדמי", עונה לו סלרינו:
שונה בשרך מבשרה - מכל אשר ישנה ההבנה מן השנהב,
ודמך מדמה – מכל אשר שונה היין האדום מיין הרהיין. (מערכה ג, תמונה א)
גם כאן מבוטא הרעיון שהיהודי הוא רע מעיקרו, ואם כבר יש יהודי טוב, כגון יסכה בתו של שילוק, הרי שמדובר על אדם ששונה במהותו מהיהודי הרגיל, ואף על אדם שסופו להתנצר, כפי שאכן קורה בסופו של דבר עם יסכה. אכן, כמובן ששיקספיר דואג להודיע לנו כי היהודי הוא מקולל מעצם לידתו, ולכן לנצלוט אומר ליסכה: "אמנם כן, כי דעי וראי: עוון האב על בנים יפקד, על כן אני מבטיחך חושש אני לך... שכן ידעתי נאמנה, כי ארורה את לעולם ועד" (ג, ה)
יתר על כן, עצם המוטיב של היהודי אשר צמא לדמו של הנוצרי הוא עלילת דם גמורה, שכן לא מדובר רק על יהודי שתאב לכסף בלבד, אלא לליטרת הבשר של הנוצרי. שייקספיר למעשה חוזר כאן על אותה האשמה שטנית שהנצרות תמיד הפנתה כלפי היהודים, כלומר שהיהודים משתמשים בדם של נוצרים בשביל הפולחנים הדתיים שלהם.
שילוק מתואר כאדם שהכסף חשוב יותר מכל דבר אחר בעולם – ואפילו בתו אשר היא בשר מבשרו. כך כאשר מבשרים לו שיסכה וברחה לה עם לורנצו ולקחה איתה מכספו שלו, הוא מתאבל על אבדן הכסף יותר ממה שהוא מתאבל על בתו, וכך הם דבריו:
אלפים דוקטים לאבדון ועוד תכשיטים יקרים, יקרים כל כך.
מי יתן בתי מתה לרגלי והתכשיטים באזניה !
מי יתננה לי בארון לרגלי, והדוקטים בארונה ! (מערכה ג, תמונה ב)
אולם אף על פי כן, למרות שאהבתו הגדולה של שילוק היא הכסף, וכאמור היא אף חשובה לו יותר מחיי בתו האהובה, בכל זאת כאשר מציעים לו תשלום כספי תמורת החוב המצמרר שאותו הוא רוצה לגבות – הוא מסרב לכך בתוקף. שילוק מעדיף את נקמה הדם, היינו לגבות מאנטוניו את ליטרת הבשר שלו, ואפילו כאשר מציעים לו ששת אלפים דוקטים תמורת שלושת האלפים שאותם הלווה, הוא אומר:
לוּ כל דוקט מששת אלפים דוקדטים אלה ייחלק לששת חלקים,
וחלק חלק לדוקט שלם יהיה – לא אקבלם ! כדבר שטרי יותן לי. (מערכה ד, תמונה א)
ובאשר למונולוג המפורסם שלו, שילוק אמנם טוען שהיהודי הוא אדם ככל בני האדם, אבל בסוף המונולוג הוא דווקא מדגיש את תכונת הנקמה והתאווה לדמו של הנוצרי. דווקא מונולוג זה, שבתודעה הקולקטיבית שלנו הפך איכשהו למייצג של הגישה ההומניסטית ששוללת הבדל כלשהו בין בני האדם – הוא מונולוג שטני שמצייר את היהודי כיצור תאב לנקמה, אך למה נכביר מילים ? הבה ניתן לשיילוק עצמו לומר את דבריו:
יהודי אנוכי ! האין ליהודי עיניים ? האין ליהודי ידיים, אברים קומה ותואר,
חושים מאויים, רגשות ?
האם לא כמוהו כנוצרי, אותו לחם יאכל, באותם כלי משחית יפצע ...
אם תדקרונו, הלא נזוב דם ?
אם תדגדגו אותנו, הלא נצחק ?
אם תרעילונו, הלא נמות ?
ואם לא תעשקונו, האם לא נתנקם ?
אם כמוכם כמונו בכל, נדמה לכם גם בזאת.
יהודי המקפח את הנוצרי, מה חסד יגמלנו ? נקם ושילם !
ונוצרי המקפח את היהודי, מה יהיה אורך רוחו הוא הנוצרי לו למשל ? הלא נקם ושילם !
הנבלה אשר תלמדוני – אותה אעשה,
ואם גם תכבד ממני – אגדיל לעשות בה מכל אשר תלמדוני. (מערכה ג, תמונה א)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2005 17:24 |
|
| |
יש אירוניה רבה בדברי שילוק, הרי למעשה הוא דורש נקמה, ועל שום מה ? על כך שאנטוניו "הנוכל" הלווה את כספו בחינם לאנשים מתוך כוונה לעשות חסד איתם, וזאת במקום לקחת מהם ריבית קצוצה כמו ששילוק עצמו עושה. זוהי אמירה מאוד אנטישמית מצידו של שיקספיר, שילוק מתואר כאדם מרושע ביותר, אדם ששונא את מי שעושה טוב עם אחרים, ורוצה לגמול לו על כך על ידי רציחתו במו ידיו. הוא אף לועג לאנטוניו המסכן ומכנה אותו באחד המקומות: "הכסיל אשר כספו הלווה חינם" (ג, ג).
בהרבה מאוד מקומות במחזה ישנה סאטירה סמויה כנגד היהודים וכנגד דתם. כך כאשר שילוק שומע שספינותיו של אנטוניו טבעו הוא שמח לאידו ואומר: "לזאת אשמח מאוד, אייסר אותו, אענה אותו ! לזאת אשמח !" (ג, ב), ומיד לאחר מכן הוא אומר לידידו תובל: "לך, לך תובל, ונזדמן בבית הכנסת, לב תובל איש טוב, בבית הכנסת, תובל". שילוק מתואר כאדם צבוע מבחינה דתית, הוא מתכן מעשה מרושע, שמח לאידו של אנטוניו המסכן, ומיד אחר כך רץ לבית הכנסת.
לא זו אף זו, שילוק אף משתמש בפסוקים מהתנ"ך כדי לתרץ את מעשי המרמה שלו, ואף מביא סיוע מיעקוב אבינו (הדמות התנ"כית שמסמלת יותר מכל את עם ישראל !) ומעשיו עם לבן. כמו כן הוא נשבע ביום השבת שהוא יגבה את ליטרת הבשר מאנטוניו, וכפי שהוא אומר לשופט: "כבוד הדרך הודעתי מה כוונתי, ובשבת הקדושה הלא נשבעתי כי המגיע לי לפי שטרי, קנסי יותן לי" (ד, א), וכן כאשר הוא שומע את הבשורה על כך שספינותיו של אנטוניו טבעו והוא איבד את כל כספו הוא מיד אומר: "אודה לאלוהים, אודה לאלוהים !" (ג, ב).
בנוסף, שיקספיר דואג לקשר את רשעותו של שילוק לאופיים של היהודים כפי שמסופר בברית החדשה. וכך אומר שילוק על הנוצרים:
"כאלה הם גברים נוצרים לנשותיהם !
יש לי בת, ומי יתנני בעלה אחד מגזע בר-אבס - ולא נוצרי !" (מערכה ד, תמונה א)
בר אבס הוא כמובן "בר-אבא" המפורסם, שילוק מעדיף אם כן שאחד מזרעו של בר אבא יתחתן עם בתו, ולא אדם נוצרי. למעשה יש כאן סמליות רבה מאוד, וכדי להבין את המסר האנטישמי העמוק יש להכיר את הסיפור שמסופר בברית החדשה. לפי המסופר שם פונטיוס פילאטוס הציע ליהודים להמיר את עונש המוות שהוטל על ישו, ובמקום כך להוציא להורג את בר אבא הפושע, אולם היהודים "הצמאים לדמו של ישו" ויתרו על כך ודרשו בתוקף שדווקא ישו יהרג.
קיצורו של דבר, שילוק מתואר מבחינה דתית באופן אנטישמי טיפוסי, דתו היא רק כלפי חוץ, הוא אמנם הולך באדיקות לבית הכנסת, מודה לאלוהים על חסדיו עימו, נזהר (בדרך כלל...) מלאכול מאכלים לא כשרים וכו', אולם בסופו של דבר הוא אדם נוכל ומרושע, אשר מוכן לעשות הכל כדי לנקום באדם נוצרי שלא עשה לו שום רע. "הסוחר מוונציה", אם כן, אינו יותר מאשר יצירה אנטישמית מובהקת, ואף על פי שאין בדבר זה כדי לגרוע מערכה האומנותי, בכל זאת יש לשים לב לדבר ולא להתעלם מכך.
_________________________________________________
(*) תקציר העלילה בסוחר מונציה:
שילוק הוא יהודי עשיר שעוסק בהלוואת כסף בריבית לנוצרים. הוא שונא מאוד את אנטוניו, נוצרי טוב לב שמלוה את כספו בחינם כדי לעזור לאנשים נזקקים. מרוב שנאתו לאנטוניו, שילוק מלווה לו סכום כסף גדול מאוד, ודורש שבשטר החוב יכתב שאם אנטוניו לא יוכל להחזיר את חובו, עליו לתת לו ליטרא מבשר גופו. כאשר יסכה, בתו של שילוק, בורחת עם לורנצו, שילוק כועס מאוד, וכאשר נודע לו שכל ספינותיו של אנטוניו טבעו בים ולכן הוא לא יכול להחזיר לו את חובו, שילוק דורש שהתנאי יתקיים כפשוטו ושתינתן לו הרשות לחתוך מגופו של אנטוניו את ליטרת הבשר שמגיע לו, אולם ...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2005 17:37 |
|
| |
יש לציין (הידוע בוודאי לכל) שעל בסיס מחזה זה, בירר הרב זוין במאמר יפהפה (והוא בספרו לאור ההלכה) האם מותר אדם להזיק ונתח את גופו עבור תשלום כסף.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2005 18:04 |
|
| |
לפני מספר שבועות (או חדשים) התפרסם מאמר (שאיני מצליחה לאתרו עתה, וזמני קצר) ב"הארץ", בו נדונה שאלת דמותו של שיילוק, וההבטים האנטישמיים שבה. כותב\ת המאמר מעלה את השאלה האם שייקספיר, שמעולם לא עזב את אנגליה, נתקל מעודו ביהודים, שהרי בתקופתו היה אסור על יהודים להתגורר באנגליה. עם זאת, נכתב שם, למרות האיסור היו שם מספר יהודים, והידוע מהם הוא רופאה של המלכה אליזבת הראשונה, שהוצא להורג באשמה שניסה להרעילה. אם זכרוני אינו מטעני, הועלתה במאמר ההשערה שדמותו של שיילוק מבוססת על הרופא דנא.
צריך גם לזכור שעלילת הדם הראשונה נולדה באנגליה, ושבהעדר יהודים (לאחר שגורשו, הדברים ידועים) קל היה לעשות דה-הומניזציה לדמותו של היהודי, מה שיכול להוות קרקע פוריה לדמוניזציה ודעות קדומות.
הנ"ל נכתב בחפזון ומהזכרון, אם יוכל מי להוסיף פרטים או להביא את המאמר – תבוא עליו הברכה!
ור' גם http://www.makorrishon.net/article.php?id=2920.
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2005 18:20 |
|
| |
נדמה לי שהמאמר הזה הוא של אריאנה מלמד ב-ynet:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3033645,00.html
ועוד הערה לגבי האנטישמיות במחזה שיילוק:
הנוצרים רואים עד היום את "נקמה" כמאפיין הבולט של היהדות, והם משתמשים בהאשמה הזאת כקוד אנטישמי. כך למשל, גם באינתיפאדה האחרונה, נשמעת שוב ושוב הטענה האירופית שישראל פוגעת בפלסטינים בגלל קוד הנקמה היהודי.
המקור לזה הוא "עין תחת עין" התנ"כי, שהנוצרים טוענים שהיהודים מפרשים כפשוטו, בעוד שהתאולוגיה הנוצרית היא "להושיט את הלחי השניה".
|
|
|
|
| נשלח ב-26/1/2005 18:27 |
|
| |
תודה על ההפניה, אביעם, אולם זה אינו המאמר אליו התכוונתי, שהיה במדור הספרות של "הארץ" והתייחס, לא להאמין, למחזה\היצירה הספרותית ולא לסרט (על קיומו של הסרט למדתי רק כאן, היום, אני כנראה באמת חיה על פלנטה אחרת...).
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2005 00:29 |
|
| |
רב"צ,
ראשית יישר כוח על אשכול מעניין ופתיחה יפה (בזמן האחרון אני מוצא פחות ופחות כאלה).
שנית (למסתברא), ככל הזכור לי מאמרו של הרב זווין אינו עוסק רק בשאלה של ניתוח תמורת כסף אלא גם בשאלה של שיילוק עצמו.
ועוד הערה כללית. מה שמטריד אותי בדיונים על אנטישמיות של יצירה אמנותית כלשהי, הוא השאלה של הקריקטורה.
כלומר האם האנטישמיות היא הגדלה של תופעה קיימת, או שמא היא המצאה מתחילתה ועד סופה. יש לזכור שבמקרים רבים אכן יהודים עסקו בכספים (לפעמים מחוסר ברירה, כשאסור היה להם לעסוק במשהו אחר, אך בהחלט לא תמיד), ולכן סביר שהם גם עמדו במצבים שבהם הם רדו ונשו באחרים. על כן האם לא ייתכן שיש בתיאור הזה משהו, והוא אינו סתם הכללה מגמתית (כך בד"כ נשמעת לי המילה 'אנטישמיות')?
מעבר לכך, האם לא ייתכן ששייקספיר ממש הכיר יהודי, או יהודים (בכפוף להערתה של חבצלת, ייתכן שהוא שמע על מקרים מחוץ לאנגליה, או מן העבר, אבל המקרים היו אמיתיים), אשר נהגו בצורות כאלה, וזה אכן היה טיפוסי ליהודים? אם כן, האם ניתן להאשים מישהו שסבל אישית, או הכיר מקרים באופן אישי, ולומר שיצירתו היא אנטישמית? אולי זוהי המציאות למיטב הבנתו (האם גישה נאיבית ותמימה וכנה יכולה להיחשב כאנטישמיות? אני בספק), והוא רק מתאר אותה באופן מוגזם כדי להדגישה?
עד כאן עסקתי בשאלות שנוגעות לאנטישמיות באופן כללי. כעת אעבור לרובד של אנטישמיות באמנות.
כמובן התיאור של שייקספיר הוא מוגזם לכל הדעות, אבל סאטירה, או יצירה אמנותית לא אמורה לשקף אמיתות אלא לכל היותר לבטא אותן בצורה כלשהי. הגזמה הוא כלי אמנותי לגיטימי, כל עוד התופעה היא רלוונטית, כלומר יש בה גרעין של אמת. אמנות יכולה כמובן גם לבדות, אך לא ראוי לה לבדות סטראוטיפים חסרי בסיס על אישים או חברות קיימות. אם רוצים לבדות סטראוטיפים שליליים, מן הראוי לעשות זאת על מדינות כליליפוט וכדו'.
לסיכום, דומני שלפני שעוסקים בניתוח של המחזה עצמו, כדאי היה לברר את המושגים התיאורטיים אשר נוגעים להגדרת אנטישמיות, הגדרת אמנות לז'אנריה השונים, ובעיקר תופעות של אנטישמיות במסגרות אמנותיות.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2005 08:21 |
|
| |
רבצי,
יישר כוחך!
תודה.
מיכי - 
אני מסכימה לכל מילה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2005 08:34 |
|
| |
.
מיכאל:
תשובות לשאלותיך ניתן למצוא במקומות רבים, אני הייתי ממליץ במיוחד על המאמר המצ"ב:
http://www.geocities.com/Athens/Acropolis/7221/
ובתור מתאבן בלבד, ציטוט מהמאמר:
A Note Against the Case for the Humanist View of Shylock
It is often argued that the famous "hath not a Jew eyes . . . If you prick us do we not bleed" speech of (III, i, 59-70) stresses the common core of humanity that lurks beneath the exterior of Shylock's public character. The fact that Shakespeare's play affords a glimpse of the Shylock's human core supposedly mitigates the accusations of anti-semitism. This speech, the argument maintains, reveals kind of humanist good-will of Shakespeare who allows his audience to see into the plight of Shylock, the persecuted and bitter man.
I think that, on the whole, this point about the humanity of Shylock being portrayed in the play is a good one. Clearly, this pivotal speech creates a degree of empathy in the audience for Shylock. However, I do not feel that one short speech of eleven lines outweighs the far more dominate themes of Shylock's characterization in the play. In particular, it is important to note how a mere seventeen lines after Shylock pleads with his persecutors to recognize his humanity, Shakespeare has Shylock ranting and raving over the elopement of his daughter and her theft of his money. With very strong language, Shylock wishes that his daughter "were dead at my foot and the / Jewels in her ear! Would she were hears'd at / My foot and the ducats in her coffin!" (III,i,88-90).
This wish for his daughter's death surely revokes much of the sympathy that was created by the former plea for the recognition of Shylock's humanity. In the moment of this outburst, Shakespeare again portrays an image a malignant, murderous Jew who--in this instance-- is willing to kill his own daughter for the sake a few ducats.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2005 08:40 |
|
| |
בכל הכבוד לרב מיכי שליט"א, במחכ"ת בעניין זה אני חולק על הרב. חד משמעית: במקרה דנן מדובר ביצירה אנטישמית.
אין צורך להיכנס למניעיו של היוצר כיון שאין לנו אפשרות אמיתית לעמוד עליהם. מה שקובע הוא מבחן התוצאה.
אינני יודע אם שייקספיר נפגש עם יהודים, אבל הוא בוודאי ינק את הדימוי הנוצרי הרווח לגביהם. שיילוק, כפי שהוא משתקף ביצירה זו, הוא בדיוק הסטריוטיפ היהודי שטופח באותם הימים. תאוות בצע, חוסר ערכים, ושלטון. הרי רב צעיר (מהפורום) מביא את הדברים ואין צורך לחזור על מה שנכתב.
ראוי לציין (ואולם אין זה בר תוקף לטיעון, אבל לצורך ההמחשה) שהנאצים נהגו לכנות את שייקספיר "unser Shakspeare"="שייקספיר שלנו" והתייחסו אליו בהתאם.
תוקן על ידי - נומוס - 27/01/2005 8:44:13
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2005 14:58 |
|
| |
נומוס חביב,
הסיפא של דבריך, למרות ההסתייגות "אין זה בר תוקף לטיעון" , בהחלט רלוונטית לאופן שבו אתה מבקש לטפל בשאלה. האופן הזה, "מבחן התוצאה", הוא לענ"ד בלתי אינטלקטואלי, קשה מאד לאמדן (מה התוצאה, אצל מי, באיזה זמן וכיו"ב) ובעל קשר רופף עד מקרי לתהליכים שהולידו את היצירה שבה דנים. אי לכך, הערת האגב המעט-נבזית הזו, שהנאצים ימ"ש התייחסו באהדה לשייקספיר, היא בהחלט חלק מ"מבחן התוצאה".
רק לפני עשרים שנים, לא הייתה שום בעיה לבמאים בהוליווד ללהק שחקנים שחורים והיספנים לתפקידי פושעים אלימים. לא היה פשוט וטבעי מכך - הם הסתמכו על סטריאוטיפים מושרשים היטב (ומעוגנים בסטטיסטיקה) והקלו על הצופים לתפוס במהירות את תבנית העלילה. אותם דברים אמורים ב"סרטי בורקס" ישראלים משנות הששים-שבעים. היום עושה תעשיית הפרסומת שימוש מסיבי בסטריאוטיפים, תוך הדיפת הביקורת בטענה הלא מבוטלת שתפקיד הפרסומת הוא למכור, לא לחנך (כלומר, כל עוד החוק אינו אוסר זאת, הם ישתמשו בסטריאוטיפים גם אם הם מעמיקים אותם אגב אורחא, בגלל שזו פרנסתם).
אם אלה היו פני הדברים בשלהי המאה העשרים, בעולם המערבי הנאור בלי שום מרכאות ביחס לדורות קודמים, צא וחשוב מה היה היחס הטבעי והסביר של שייקספיר לשימוש בסטריאוטיפים, לפני חמש מאות שנים. הרי אין חולק על שליליות דמותו של היהודי בתרבויות אירופה של אותה תקופה. האם שייקספיר ברא "מוצר תרבותי" חדש, בדמות היהודי שלו, או שמא שאל אחד מן המדף? לדעתי, התשובה היא במובהק האפשרות השניה. מהבחינה הזו, המחזה של שייקספיר אינו אנטישמי, כשם שאדם שנמצא על רכבת שנעה ב 90 קמ"ש אינו מהיר. רק אם מישהו רץ בתוך הרכבת במהירות גבוהה, אפשר להתייחס למהירות האישית שלו. שייקספיר (שאין לי שום ענין להגן עליו והוא אינו מהיוצרים החביבים עלי) הוריד מהמדף פריט תרבותי סטנדרטי ועשה בו שימוש, כפי שלפני עשרים שנים אפשר היה להפיק בישראל סרט על פרסי קמצן או מרוקאי אלים. ההמונים אהבו, אוהבים ויאהבו סטריאוטיפים עדתיים/לאומיים והמחזאי נתן להם את מבוקשם, הרבה לפני הולדת הפי.סי.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/1/2005 19:27 |
|
| |
אמשלום,
נראה לי שעל כך יש לברך בשם ומלכות.
נומוס, הלוא זה גופא מה שטענתי, שמבחן התוצאה לא בהכרח קובע. אינני רואה נימוקים בדבריך, פרט להנחת המבוקש אודות מבחן התוצאה. הרי הנימוק מהנאצים אינו רלוונטי, שכן מה שאנשים עושים אתי זה לא בהכרח מה שאני. הכל נובע מאינטרסים. אם הם היו משתמשים בתלמוד, האם הייתי אומר שהוא טכסט אנטישמי?
בעיניי שיפוט מוסרי (ואנטישמיות היא נושא מוסרי) אינו יכול להתעלם ממניעים ומרקע. אמנם תוכל להגדיר אנטישמיות באופן אובייקטיבי, כמאפיינת טכסטים כשלעצמם, ואז אין לה כל הקשר מוסרי (אני לא שופט טכסט מבחינה מוסרית, אלא רק אנשים, כלומר את מחברו של הטכסט. ואני מכיר את 'כוחה הנורא של אשמה קטנה' של א"ב יהושע).
אולם זה לא מה שאני הגדרתי, ולכן אנו כנראה משתמשים בשפה שונה.
וכאן אני פונה למואדיב,
ראשית, תודה.
אוסיף רק הערה ותיקון על המינוח: 'תשובות על שאלותיי' אוכל למצוא רק בעצמי (כיצד אני מגדיר ושופט אנטישמיות), ולא בשום מאמר. הרי לא מדובר כאן על שאלה עובדתית. אני כמובן אוכל להיעזר בהצעות שישנן במקורות ההם, ולהשתכנע או לא.
לסיכום, אני חושב שעלינו להגדיר את המושגים לפני שנכנסים לדיון שהעלה רב"צ. זה דורש שני שלבים, וכל אחד מהם ביחס לכל אחת משתי מערכות המושגים (האנטישמית והאמנותית): א. הגדרת מינוח המשמש אותנו (עדיין ללא מטען ערכי, או שיפוטי). ב. קביעת שיפוט עקרוני על כל אחד מהמושגים (למשל על מושגי האנטישמיות של נומוס, ושלי. ועל המותר והאסור באמנות). ורק לבסוף נוכל לגשת לניתוח הסיפור של שיילוק (אולי גם תוך היזקקות לקונטכסט שבו פעל שייקספיר).
אגב, המחבר לא היה שייקספיר, אלא בן דודו שגם לו קראו שייקספיר.
מיכי
|
|
|
|
|
| נשלח ב-28/1/2005 00:06 |
|
| |
הרב מיכי
תודה על תגובתך. אני מברך על הבקשה להגדיר את שדה הדיון.
יש לי הרבה מה לומר בנושא מהי אנטישמיות עבורי וכיצד אני רואה אותה. בשנים האחרונות, אולי בעקבות ההיחשפות ליהדות התורה ואולי לא, מתגבשת אצלי תפיסה חדשה באשר לאנטישמיות וכיצד עלי כיהודי להתמודד אתה. כיוון שיש לי הרבה מה לומר בנושא וחלק רב אינו קשור לשייקספיר בכלל ול'סוחר מוונציה' בפרט, אני אמתין עד שיפתח אשכול כללי על האנטישמיות.
בכבוד רב,
|
|
|
|
| נשלח ב-29/1/2005 19:37 |
|
| |
מיכי (וכל השאר)
אני מסכים איתך שלא כל יצירה שמתארת דמות יהודית שלילית היא בהכרח יצירה אנטישמית, אולם בדברי לעיל התייחסתי לנושא זה. כפי שכבר כתבתי, יהדותו של שילוק במחזה היא לא עניין שולי או מקרי, אלא מדובר על מוטיב שחוזר שוב ושוב לכל אורך המחזה (הוא אף נקרא כל הזמן "היהודי" וכמעט שלעולם לא מציינים את שמו הפרטי), וכמו כן שיקספיר משתמש בהרבה מאוד מאפיינים יהודיים סטראוטיפים כדי לתאר את דמותו של שילוק מה שמראה בבירור שיש כאן נסיון לתאר את העם היהודי ככללו, ולא דווקא דמות שלילית אחת.
יתר על כן, שילוק לא מתואר רק באופן שלילי, אלא במחזה יש דה-הומניזציה גמורה שהופכת את דמותו לדמות שטנית ממש (ראה למשל בסוף המחזה, כאשר מתוארת הסצנה בה הוא משחיז את סכינו בהנאה ומתכונן לחתוך מגופו של אנטוניו) , מילא אם היה מדובר רק על אדם תאב בצע, אבל כאמור שילוק הוא אדם שצמא לדמו של הנוצרי (פשוטו כמשמעו !), הוא שונא את כל הנוצרים באשר הם, ובעיקר את מי שעושה חסד חינם עם הזולת.
ובאשר לעובדה ההיסטורית שהאנטישמיות רווחה בזמנו של שיקספיר, הרי שדבר זה נכון, ויש אף שמקשרים את האנטישמיות שבסוחר מוונציה לאירוע מסויים שהיה בזמנו. הכוונה למשפטו של היהודי המומר רודריגו לופז, רופאה של המלכה אליזבת, שהואשם ב 1594 בניסיון לרצוח את המלכה, דבר שעורר גל של אנטישמיות באותה תקופה.
אכן, דבר זה מעורר שאלה מאוד נוקבת: האם באמת אפשר לפטור אדם מאשמה מוסרית בגלל הסביבה שבה הוא חי ? נניח שאכן שיקספיר חי בתקופה בה האנטישמיות גאתה, האם זאת אומרת שאיננו יכולים לבוא אליו בטענות על כך ? הרי מי שטוען כך יכול לפטור כמעט כל אדם מאשמה, תמיד אפשר לטעון אדם לא אחראי למעשיו, אלא שהחברה גרמה לו לעשות כך.
זאת ועוד אחרת, הרי אנו יודעים שתמיד יש אנשים שחורגים מהסביבה שלהם, גם בזמנו של שיקספיר בוודאי שלא כל הגויים היו אנטישמיים, ואם כן הרי שמוכח שיש לאדם את הבחירה החופשית לבחור בטוב למרות שהסביבה שבה הוא חי בוחרת ברע.
ובאמת שדבר זה תמיד מזכיר לי מערכון ישן של חבורת מונטי פייתון, אשר במהלכו מתבצע "רצח" על הבמה, ומיד חבורה של שוטרים נכנסת למקום ומבררת מי הרוצח עד שהיא תופסת אותו. אולם אז הרוצח אומר: נכון, אני רצחתי אותו אבל זו לא אשמתי ! אני לא אשם בכך אלא החֶברָה, החברה גרמה לי להיות פושע ! השוטרים מיד עוזבים אותו ואומרים: בסדר, אם כך סימן שהחברה אשמה, ומיד הם יורדים לקהל שצופה במערכון, אוסרים את האנשים באזיקים ומובילים אותם לכלא ...
אגב, כדאי לציין ששיקספיר עצמו כנראה שלא הכיר יהודים כלל, שהרי היהודים גורשו מאנגליה ב 1290, אולם ידוע לנו שבזמנו חיו כמה יהודים בודדים באנגליה. ועוד פרט מעניין, מסתבר שהעלילה שבסוחר מונציה מועתקת כמעט בשלמותה מיצירתו של סר ג'וואני פורניטו "הכסיל" שנכתבה בסוף המאה הי"ד, ואשר גם בה מסופר על יהודי עשיר שחי בוונציה ומלווה את כספו לנוצרי תמורת ליטרת בשר מגופו.
תוקן על ידי - רב_צעיר - 29/01/2005 19:43:02
|
|
|
|
|
| נשלח ב-30/1/2005 21:58 |
|
| |
רב"צ,
אני חושב שהעובדה שלכל אחד יש בחירה להתעלות מעל ההשפעות הסביבתיות היא אכן נכונה, אולם אין בה כדי להטיל בהכרח את האשמה על שייקספיר.
הרי גם אם מישהו לא מתעלה מעבר להשפעת סביבתו, זה עוד לא הופך אותו לרשע. אם נראה לו ברור שזוהי הדרך הנכונה, אזי גם אם הוא יכול היה לחשוב יותר, מכיון שהוא לא רואה סיבה לחשוב יותר, הוא אינו ממש אשם (כמובן שזה לא בינארי: אשם או לא אשם, אלא רצף של מידות אשמה).
טול לדוגמא, את הקונספט של תינוק שנשבה. זה בדיוק מה שהוא אומר. הרי ברור שגם לתינוק כזה יש אפשרות להתגבר על סביבתו, אולם הוא כלל לא רואה סיבה לנסות ולעשות זאת? האם ניתן להאשים קיבוצניק (סליחה על הסטראוטיפ) שגדל בחממה חילונית עם תמונה מאד חד ממדית על הדתיים (כמו שלכאורה יש לי על הקיבוצניקים. למעשה, אין לי. זו רק דוגמא בעלמא), האם ניתן להאשים אותו על אי קיום מצוות?
ר' אלחנן וסרמן במאמרו הידוע, חושב שכן. אפילו לגבי האסקימוסים. ואנוכי הקטן חולק עליו בזה.
מיכי
|
|
|
|
|
