חלותה של ההלכה [אמשלום]

זאת שאלה רגישה. מצד אחד הרי החיים שלנו מוקדשים לערך עליון, ואיך נפריד בין חלקי החיים, ולהגיד שבחלק זה אני פועל לפי ההלכה ובחלק אחר אני פועל כרצון לבי. מצד שני, אם בכל החיים שלנו נתנהג כפי תכתיבי הלכה לא ישאר מקום לבטוי עצמי.

ההבעה הכי עמוקה של שמירת ההלכה הוא כשעושים את מעשה המצוה מתוך הרצון החופשי. דהיינו שהבטוי העצמי הוא ההלכה. ועל כן ההלכה בבסיסו לא מקיפה את כל הוואי החיים, כי אי אפשר לבקש מאדם רגיל שכל החיים שלו יהיו מוכתבים על פי כללים שהם חוצה לו. אבל ככל שאדם עולה בעבודת השם, אז גם ההלכה תקיף יותר ויותר מהחיים שלו. דהיינו שהבטוי עצמי שלו יותר יתאים לדרישות ההלכה.

(הלכה בהקשר הנ"ל פירושה, התנהגות לפי הרצון של הקב"ה אפילו אם האדם לא חייב בהתנהגות הזאת. למשל, הוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, הוא רצון השם, למרות שאין אדם מחויב לקבל בסבר פנים יפות, אלא זאת התנהגות טובה שראויה לשאוף אליה.)

ספרן,

תודה.

***

מיכי,

שתי שאלות:

א. האם תוכל להסביר מה ההבדל בין תחומים בהם אין להלכה נגישות, לבין אלה שהיא בוחרת שלא לעסוק בהם? ועוד - האם הדברים נוגעים גם לחיי היומיום של אנשים ונשים יהודיים, או שמא רק לתחומים שניתן להגדירם כשייכים למדינה?

ב. לא הבנתי את הסיפא של דבריך: האם אתה מכוון לכך, שיש תחומים אליהם ההלכה נגישה ובהם היא בוחרת לעסוק, אבל אנחנו, כבני אדם מבקשים "להרחיקה" משם? מסרבים לתת לה לקבוע עבורנו את הדרך?

אשמח להסבריך.


***

צ'אוט,

ראשית, תודה לך.

שנית, האם אין הדברים שלך מכוונים בעיקר לכיוון של "ועשית הישר והטוב", ופחות לפרקטיקות היומיומיות?
ומכאן - האם אין דבריך מכוונים אל עניין הפרשנות האישית? כלומר, מה שאני עושה בחיי - הפרקטיקות היומיומיות - מפורשות על ידי (ככל שאני מתקדמת בהתבגרותי האמונית והדתית) כמילוי החובות ההלכתיות, ובמיוחד כמילוי של "ועשית הישר והטוב"?

אמשלום,
א. בניגוד לטעות הרווחת, אין שום קשר לשאלות מדינה. להלכה יש מה לומר שם כמו בכל מקום אחר (וזו אחת הטעויות הברורות של שטרן במאמרו הנ"ל). ישנם תחומים, הן בחיי היחיד והן בחיי הציבור, שבהם ההלכה אין לה סמכות. לדוגמא, יש מהמפרשים שטוענים שלהלכה אין סמכות לצוות על האמונה. הבעיה היא לוגית, שכן אם אין מצווה אין ציווי (בניגוד למצוות עשה א של הרמב"ם). דומני שלזה רמז שאוט בחלק מדבריו (=שחייב להישאר משהו מחוץ לכל מערכת נורמטיבית).
לעומת זאת, עבודת המידות, לפחות לפי חלק מהמפרשים (ר' חיים ויטל. סליחה, מיימוני), אין על כך ציווי. בנושא זה ההלכה בוחרת שלא להתערב, אף שהיא כן היתה יכולה לעשות זאת.

נראה שמונע עקרוני שיכול 'לאסור' על ההלכה להתערב בתחום מסויים חייב להיות רק לוגי. אני לא רואה סמכות אחרת שמצויה מעל הסמכות הדתית (ויש אנטינומיסטים שחושבים שגם זה לא מעליה. דברים חסרי שחר בעיניי).

באשר לשאלתך השניה, כאן יכול אדם לומר שההלכה אמנם מצווה עליו משהו, אולם הוא לא מוכן להיענות. גם זה מבחינת אותו אדם מצוי מחוץ לתחום.
למשל, גישתו של הרב ליכטנשטיין (שהבאתי פעם מפי השמועה, לא בדוק, ושאינה מקובלת עליי) שאם הוא יראה גוי בסכנה בשבת הוא יחלל את השבת כדי להצילו ויקבל על כך עונש.
זהו מעין סירוב מצפוני, או מרי אזרחי, בהקשר הדתי. וכבר היו דברים מעולם.

עד כאן דבריי, בקצירת האומר, ואל בינתך אני נשען.



מיכי

מיכי,
תודה רבה.

לפני שאתה נשען, אבדוק את יציבותי, שמא אהיה לך משענת קנה רצוץ () -

אתה טוען שלהלכה אין נגישות לעניין האמונה (כי יש צורך בבחירה באמונה, ולכן אין לצוות עליו. משהו כעין - הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים), ושהיא בוחרת שלא לעסוק בענייני המידות.
אבל האין הסיבה לזה היא טריוויאלית? ההלכה עוסקת במעשים, בפרקטיקה, ולא ברגשות העושים אותם (איני מדברת כאן על המושג של כוונה) - אני אמורה לתת צדקה במינון מסוים גם אם איני טובת לב (יש שיגידו שכל המטרה היא חינוכית ומתוך שלא לשמה וכו'. איני בטוחה בזה, אבל לא זה העניין כאן).

הדוגמא האחרונה שהבאת מעניינת ביותר. יש בה מצב של התנגשות בין-ערכית, בה אדם מסויים בוחר שלא לציית להלכה אלא לצו אחר, שבעיניו (לפחות ברגע נתון) חשוב, נעלה, הכרחי יותר ממנה. זו דוגמא למציאות היומיומית של כולנו, בה אנו מתמודדים עם "ניגוד אינטרסים" בין מערכות ערכיות-מצוות שונות.
אבל, וזו השאלה המהותית של האשכול (לטעמי) - האם יוכל אותו אדם לומר בבירור: בתחום הזה ההלכה אינה מנחה אותי ואיני נותן לה דריסת רגל (כפי שכינית זאת - "מרי אזרחי"), או שמא ינסה למצוא למעשיו נימוק הלכתי אחר? כלומר, האם המחוייבות להלכה אינה אבסולוטית עד כדי כך, שתחייב גם את מי ש"מורד" בה, לנמק עצמו בכליה שלה?

אני מצטערת על אי הבהירות הניסוחית, ועל השאלות, שייתכן והן טריוויאליות והתשובות להן מובנות מאליהן. הדברים מטרידים אותי זה זמן רב, ואיני מצליחה להבהירם טוב יותר...

אמשלום, תחזיקי טוב.
ההלכה אינה עוסקת רק במעשים. עיין ערך אהבת ה' ויראתו, אהבת הריע, הגר, איסור שנאה לריע, חובת השנאה לרשע, ועוד.

ביחס לאמונה, לדעתי זה לא בגלל החשיבות שבבחירה באמונה, שכן הבחירה חשובה בכל הקשר (כולל ברכת המזון, ופדיון פטר חמור), וציווי אינו סותר את הבחירה, ולא זו אלא אף זו: הוא מכונן אותה (לדעתי בלי ציווי אין משמעות לבחירה). הבעיה בציווי על אמונה היא הכורח הלוגי שבכך, שיש לו שתי פנים:
1. אין ציווי ללא הנחת קיומו של מצווה. 2. גם אם יהיה ציווי הוא חסר משמעות, כי אם אני מאמין אז אני כזה ואם לא - אז לא. מה ציווי יכול לעזור בזה?

דומני שבדוגמא של הרב ליכטנשטיין (ושוב, זה לא בדוק) מדובר בדיוק על מישהו שאומר כאן ההלכה לא מכתיבה את צעדיי. הוא לא מנסה למצוא צידוק הלכתי, שהרי יש צידוק כזה (דרכי שלום). הוא טוען שאין צידוק הלכתי, ובכ"ז הוא עושה זאת משיקול מוסרי ומוכן לקבל על כך עונש. אם היה לו צידוק הלכתי אחר, לא היה כאן עונש, ואין משמעות למוכנות לקבל עונש (זהו בדיוק המצב במרי אזרחי או סירוב מצפוני).
דומני שיש כאן קשר לסוגיית עבירה לשמה, אבל אני לא בטוח שזה אותו דבר, ואכ"מ.

כאשר את שואלת האם המחוייבות להלכה היא לא טוטלית, זוהי שאלה אמפירית: תלוי את מי את שואלת. למשל אצל הרב ליכטנשטיין בדוגמא הנ"ל, כנראה שלא. אם כוונתך לשאול למה ההלכה עצמה מצפה, נראה פשוט שהיא מצפה לציות אבסולוטי. במקום שהיא לא תצפה לציות, ההלכה עצמה תהיה שונה, וממילא לא יהיה צורך בציות. סטייה מההלכה יכולה להתרחש רק אם יש מערכת נורמטיבית אחרת, שגוברת עליה לפחות בהקשר מסויים.

ושוב, אני נשען. סליחה.

מיכי

מיכי
האם מוסר טבעי ואנושי לא יכול להיות חלק ממערכת שתגבר על הנורמה ההלכתית בסיטואציות הלכתיות?
אני מבין שאני נכנס כאן לשאלת היחס בין מוסר להלכה אבל מדוע אתה פוסל כל אפשרות שבמצבי סתירה בניהם לא בהכרח ההלכה תגבר?
האם אמירה שאני מוכן לבצע חטא דתי ולקבל עונש על כך היא בלתי אפשרית בעיניך?
אני מתייחס לדוגמא העקרוניץ ולא לדמות שהבאת כיוון שאני קראתי דברים אחרים בשמו על נושא דומה.

אליכין,

אני חושבת שזה בדיוק מה שמיכי אמר: יש מצבים בהם אדם יבחר בדרך הפוכה לציווי ההלכתי, ויהיה מוכן להיענש על כך. אלה מקרים, בהם מערכת חיצונית להלכה גוברת עליה.



מיכי,

האם ההלכה מבינה את "ואהבת את הגר" כציווי על הרגש? האין היא מנסה לתת לו משמעויות פרקטיות?
אני חושבת, שלו היתה המערכת ההלכתית מצווה על הרגשות, היינו הולכים בדרכו של אותו האיש בדרשתו על ההר (מתי ו', כמדומני). הלא כן?

מיכי

שאול חוזר ממלחמת עמלק ומביא שלל רב מיטב הצאן - ההגיון אומר אין טעם להשחית את הבהמות.
האם ההגיון הבריא הזה מקובל על ה' ?
ומה היה קורה אילו שאול היה חומל על הטף והנשים ולא היה הורג אותם. האם המוסריות הזו היתה מתקבלת?
ומה היתה תגובת משה לפנחס ואלעזר הכהן שחמלו על הטף והנשים במדין ? האם גם שם היה לגיטימי מנקודת המבט הדתית להעדיף נורמות מוסריות על צווי ה' ?

דומני שחלק מדבריי לא הובן.
אליכין הבין שאני שולל על הסף נחיתות של הוראות ההלכה, ואילו 'לאיודע' מניח שאני תומך בזה. שניהם צודקים, אך גם טועים. אני איני שולל זאת עקרונית, כלומר לא רואה בכך סתירה מהותית, אולם לא מסכים לכך תיאולוגית. במצבים קיצוניים מאד אני אפילו לא בטוח שלא אחייב זאת (עיין ערך עבירה שלמה), או לפחות לא אעמוד בניסיון.

כאשר שואלים על לגיטימציה דתית לסטייה מנורמות דתיות, זה נשמע מעט אבוסרדי. אני הגדרתי טיפוס אפשרי, שאני לא מסכים עמו אך גישתו אפשרית בהחלט, שיכול להעדיף בנסיבות מסויימות ערך חיצוני על הוראות ההלכה ולהיענש. כדי להיכנס ממש לנושא יש לבחון את סוגיית עבירה לשמה (שהזכרתי לעיל).

כל אלו שייכים להבחנה בין המישורים השונים שבהם ניתן לפרש את שאלתה של אמשלום, שבה פתחתי את דבריי באשכול.

ולאמשלום שלום (ויש שלום),
בכל המצוות שמניתי אין כל תוכן מעשי. בדקי בספרי ההלכה ותרווי נחת. אפילו לגבי 'ואהבת לרעך כמוך', שלכאורה יש לה התפרטות מעשית (קבורה, שמחת חתן וכלה, ברור לו מיתה יפה!! וכדו'), ראי בתחילת פי"ד מהל' אבל ברמב"ם, שהציוויים המעשיים הם מצוות מדברי סופרים שמממשות את המצווה דאורייתא. מדאורייתא הציווי הוא על הלב בלבד.




מיכי

אמשלום

שאלה גדולה היא זו ובקוצר אמרים הצגת אותו. ברור שלא יתכן שתהיה מערכת המורה בפרטנות לאדם בכל שלב, שכן מהיות מאורעות האדם אין סופיים יש גם צורך בהוראות אין סופיות.

התורה אינה מורה מתי לכעוס ומתי לא, ואף לא את כללי העניין. התורה דואגת בעיקר למישור המוגדר וברמה הממוצעת.

כדאי לחלק השאלה יותר, כי יש כמה משמעויות בעניין "האם יש בה הכל", כמו מידות, דרך חשיבה, יחס נכון לתאוות וכו'.

יהוסף,

א. לעיתים נדמה שאכן גם ההוראות ההלכתיות הן אינסופיות, וגם לכך כיוונתי בשאלתי - האמנם?

ב. מדבריהם של מיכי וצ'אוט הבנתי שיש הסכמה מסויימת, שההלכה אינה מורה על רגשות (באופן גס, כי לטענת מיכי יש רגשות שכן כלולים ב"תחום" ההלכתי, כגון אהבת הרע או אהבת ה' - אם הבנתי נכון). השאלה היא, האם, בהתחשב בכך שההלכה מורה על מעשים והתנהגויות, יש גם מעשים והתנהגויות (או יותר נכון - תחומי עשיה והתנהגות) שאינם נכללים תחת כנפי ההלכה?
הדוגמא שהביא מיכי למעלה, מלמדת שאדם הלכתי בוחר להתעלם - במסגרת תחום התנהגותי מוגדר - מהוראות ההלכה, ולהכיל באותו תחום, מערכת שיקולים אחרת.
האם זו דוגמא יוצאת דופן? האם אתה ו/או אחרים יכול להצביע על תחומים נוספים (או דומים) בהם יש לבחור במערכת שיקולים חוץ-הלכתית?
באשכול סמוך מתקיים דיון על הסמכות הרבנית-ההלכתית בנושאים מדיניים וצבאיים. אני מבקשת להעלות כאן דוקא את התחום האישי.

ברור שיש תחומים שהתורה לא מכוונת בהם בפירוש, גם מלבד תחום המידות. כמו כמה ראוי להשקיע בבגדים, המדד הנכון לאכילה ראויה, דרך קבורת המת [כוונתי בתורה ממש], והרשימה עוד ארוכה מאד.

והגדר של מה שדיברה תורה, הם הדברים הבולטים והקבועים, שיש בהם גבול ומידה אובייקטיביים לרוב המקרים ולרוב בני אדם [האיזור מתחת לגבוה ומתחת ומעל לנמוך].