מהן ההגבלות על סמכותו של הרב

נישטאיך,
כנראה שעליך החזו"א כתב את אגרתו הידועה על אלו שמחלקים בין שאלות התורה לשאלות החיים. באחד מגליונות צוהר התפרסם מאמר של הרב מיכאל אברהם שניסה להגדיר את הגבולות בין סמכותו שלהרב לסמכותו של המומחה.
ומאידך, איני יודע אם היה דור שמעמד הרבנים היה כ"כ חזק כמו היום, אף שניתן לראות שגם להם יש גבולות, ע"ע קבלת תלמידות לבית יעקב ושיעורים בחסות שוטרים בישיבת פונוביז'.

תוקן על ידי - אריק123 - 10/02/2005 10:54:15

כל דבר הקשור לאומדן בטחוני, שייך לממונה על הבטחון, וכל דבר הקשור לשיקול ערכי קשור לאיש הרוח.

נניח ויש חטוף, איש הבטחון טוען שיש צורך לקחת למצבע עשרה איש כאשר יש סיכוי לא מועט שאחד יהרג או יפצע, או שיש 30% שתהיה פגיעה בנפש. וכי איש הבטחון מוסמך להכריע בהכרעה הערכית כמה ראוי לסכן נפש מפני נפש? האם הוא מוכשר לכך להכריע אם דרכי המלחמה מצדיקים ערכית סיכון זה או אחר?

אלו שיקולים הנתונים להכרעת איש הרוח, שערך חיי האדם נלמדו אצלו בעיון ובאמת, אצל אדם שיוכל להעיד על עצמו שהיושר נר לרגליו, אצל אדם המתקרב לתנאי הדיינים של שונאי בצע וכו'.

לכאורה , תפקידו של המומחה הוא לקבוע מהם הסיכויים והסיכונים שבכל מדיניות , ושל הרב (או לצורך העניין, של השופט או של כל מי שההחלטה נתונה בידיו) הוא לקבוע יעדים וסדרי עדיפויות וכך לבחור את אותה מדיניות שמממשת אותם הכי טוב לדעת המומחה הבלתי תלוי.

אבל החלטות מתקבלות בדרך כלל בתנאי אי וודאות. ולכן מלבד קביעת סולם עדיפויות , יש צורך להחליט איזה משקל לתת לסיכונים וסיכויים ולא רק לתוצאות. דומני שהרב מיכאל מתייחס גם לשאלה זו כשאלה ערכית טהורה , אבל לענ"ד אין זה ברור כלל.

ועוד יש לדון בכל הרעיון שהחלטות סופיות אינם עניין למומחים כלל, שהרי ברור שיש החלטות שללא קשר לסדר העדיפויות, הן בלתי רציונליות (והנסיון מעיד שהחלטותיהם של אנשים אכן לא רציונליות).

מבחינה מציאותית , הבעיה העיקרית היא שיש לדעת באמצעות איזה כלים הרבנים מחליטים או אם בכלל יש להם כלים כאלה . אם רב אמור לשמש כשופר להלכה ולגילוי מילתא בעלמא (ודלא כנהוג בימינו שמשמשיהם של "גדולי הדור" משחררים פתקים משמם וכל הנשאל בדעתם כנשאל באורים ותומים) , הרי שדבריו אמורים להיות מבוססים על מקורות ועל סברות שניתן לדון בהם באופן אובייקטיבי. אבל למעשה לא נראה שיש בהלכה דברים ברורים בעניינים שכאלה , בוודאי שאי אפשר להכריע בכלים הלכתיים טהורים מהו סיכון שאפשר לקחת או לדעתו של איזה מומחה לשמוע . אמנם בהתאם לתרבות הדעת תורה מקובל שיש לרבנים סמכות מוסרית מעבר לידיעתם התורנית , אבל זה עניין של הערכה אישית של כאו"א שבודאי אינו מוכח מתוך כתב המינוי (או מספר התלמידים בישיבה) (ובאמת זה נושא לדיון נפרד , מנין בא אותה אמונה טפלה שאם מישהו גאון בתורה , הרי שאוטומטית יש להניח שהוא גם צדיק וחכם ומנהיג ).

[ובשולי הדברים, יש להסתפק עוד , אם עמדתה של ההלכה בעניינים אלה בכלל שונה מן המקובל בעולם המערבי. ]

נישט,

לעניין שאלתך כדאי ללמוד את סוגיית איסור "סנדל המסומר" בשבת לפי הסבר הירושלמי.

המעיין יראה שסיבת האיסור היתה הסיכון שסנדל כזה גרם ויכול לגרום למסתתרים במערות בתקופת הרדיפות.

שואל הירושלמי, אם כן למה אסרו נעילת סנדל המסומר רק בשבת?

והוא משיב: כי אין דרך בני אדם שיהיה להם סנדל מיוחד לשבת ואחר לימות החול (!), ולכן האיסור בשבת משיג את מטרתו.

שואל הירושלמי: אם כן למה היום, כבטל טעם הגזירה, עדין אסור לצאת בסנדל המסומר בשבת?
ועונה: שכן לא עמדו למיין להתירו (כך שאיסור שלא בוטל כדין עדיין תקף).

ועל השאלה המיידית, למה חז"ל הלכו כאן בדרך עקיפין במקום לאסור, בזמן הרדיפות, את היציאה בסנדל המסומר בשאר הימים?

ר"ש ליברמן (כמדומני בספרו על ירושלמי שבת) מסביר נכון ובפשיטות: אילו חז"ל היו אוסרים כל יום מטעמי ביטחון, היה הציבור טוען את טענתך "שאין לרבני קהלות כל סמכות הלכתית, להתערב בענינים בטחוניים," האיסור לא היה מתקבל בציבור, והסכנה לחיי אדם היתה נשארת בעינה.

אך ברגע שהאיסור נקבע רק לגבי יציאה בשבת, תחום זה הרי מסור לרבנים, וכך נקבע ונתקבל האיסור בישראל.


המסקנה:

חז"ל ראו את עצמם מוסמכים לקבוע גם כללי ביטחון מצילי חיים.

מצד שני,

הציבור טען כבר אז את טענותיך, ועובדה זו השפיע על דרך חקיקת האיסור ולא על עצם הסמכות והקביעה.

כל האמור למעלה נכון בתנאי אחד בלבד:

שהרב הפוסק בקי ומבין לאשורו את הנושא הבטחוני עליו הוא דן.


מי קובע אם הרב מבין?

רב בישראל חייב להיות מסוגל להכריע בכנות לכל הפחות בשאלה אם הוא בקי ומבין אם לא. הכרעה כזו צריכה להקדים כל פסיקה ספציפית.

ב"ה

(DISCLAIMER: מאחר ואני כרגע בשליחות בחור נידח, אין לי כמעט ספרים, מה שכתבתי נכתב מפי הזכרון, ולכן הוא בערבון מוגבל).

נכתב בתורה "ועשית ככל אשר יורוך", דהיינו שלנו יש חיוב לשמוע ולציית לכל מה שנאמר ע"י רב בישראל המוסמך (לאפוקי רב המסמיך עצמו לדבר בשם התורה, וד"ל).

מזה ברור, שאם רב יוצא בפסק הלכתי (המנומק, ומבוסס על ההלכה) יש חיוב לשמוע לפסק שלו, עד שלא יצא עוררין על פסק זה מרב אחר גדול כמותו (או יותר ממנו).

בנוגע לענינים הקשורים לקיום מצוות, הסמכות, אליבא דכו"ע, היא בידי הרבנים. בעניני בטחון, הסמכות היא גם אצל הרבנים, אלא שהם צריכים להתייעץ עם מומחים לפני הפסק.

דהיינו, לו יצוייר\ שהי' מגיע שר הבטחון לרב מורה הוראה בישראל ושואל אותו: "אנו מתכננים מלחמה כוללת נגד סורי', מה ההלכה?" הרב צריך לברר קודם, מה הסיכונים (כמה הרוגים, כמה פצועים, כמה נזק כספי, וכו') ומה התועלת (הפסקת ההתקפות, בטחון, וכו') ולשקול האם המלחמה הזו היא נצרכת או לא, ואם אחרי דיון מעמיק בזה, הרב מגיע למסקנה שצריך לצאת למלחמה, והוא פוסק כך, אזי ישנו חיוב לצאת למלחמה זו.

כמובן, שכל פסק צריך להיות מעוגן בהלכה היהודית, דהיינו שיבואו הנימוקים לפסק, וכמו לדוגמא, אם רב פוסק בעניני חשמל בשבת, שאסור (או מותר) הוא צריך להביא נימוקים, ואל"כ, מעטים יהיו אלו שישמעו אליו מחוץ לקהילתו. כך בעניני בטחון, הפסק צריך להיות מנומק היטב (לא רק ע"פ ההלכה, אלא גם ע"פ דעות אנשי הבטחון).

רב מוסמך לפסוק בכל נושא, ולא רק מוסמך, אלא גם מחוייב, בתור חלק מתפקיד הרב.

הרבנים הם אלו שכיום תפסו את מקום ה"אורים ותומים", דהיינו, הם מחליטים בכל ענין שעליו יש ספק, אפילו אם זה לא ענין שמוזכר בהלכה.

---

ובנוגע ל"התנתקות":
מאחר וישנו פס"ד מפורש בשו"ע שכשגויים צרים על עיר יהודית, אזי (לא רק שאסור להתקפל לפניהם ומסור להם שטחים אלא) חייבים לצאת למלחמה נגדם, עד שהסיכון מסתיים, לכן ישנם רבנים שפוסקים אודות האיסור להתנתק בגלל פיקוח נפש, והנימוקים עמם. ועד עתה לא קם עדיין הרב שיגיד שאין פיקוח נפש ב"התנתקות", וזה מותר.

דר הלפרין,

הוי אומר שהחכמים של פעם חכמים גדולים גם בעיניני הנהגה.

ובעקיר הענין, אולי מכאן ראי' להיפוך, ידעו חכמים שאין להם סמכות בתחומים בטחוניים, לכן תיקנו את זה במסגרת דיני שבת.

יערות דבש,

נראה שיש לך רק חת"ת ואתה פוסק מן החומש. לא כך מכריעים שאלות, כמובן בפשטות ועשית ככל אשר יורוך, בשאלת תורניות קאי, ואין שום הוכחה שמדובר בשאלות אחרת.