העיסוק בנושא הצניעות- מתוך כתב העת ראשית
בכתב העת למחשבה והגות יהודית 'ראשית' התפרסם מאמרו של ברוך פרומן המופיע לקמן בשלימותו,כולל ההקדמה של המערכת.
-----------------------------------------------------
מדור זה הוא ניסיוני ויוצא דופן במגזין זה, באשר תכליתו להביא את השקפתו של אדם שאיננו דתי על תופעות חברתיות כאלו ואחרות במגזר החרדי אורתודוקסי. מדור זה, כשמו כן הוא: "לבקר בהיכלו". "לבקר" במשמעות כפולה "ביקור" ו"ביקורת". הפתגם אומר כי "אורח לרגע רואה כל פגע", לעיתים דוקא השקפה של אדם מבחוץ יכולה להוות בעבור היושבים בפנים את אבן הבוחן הנכונה, לבחינה ותיקון של נקודות תורפה שאולי קיימות בתוכם. לציבור התורני היושב בהיכל ה' ונהנה מזיו שכינתו, קשה לעיתים לזהות אלמנטים שבהם אולי חרגו מדרך הממוצעת המכוונת, ולעיתים אף הגיעו לדרגות של סיאוב ממש. ולכך השקפה של אדם מסוגו של ברוך פרומן, שמהיכרותינו עמו, הנו אדם חכם, בר לבב, וטוב רואי, יכולה לשמש בעבורנו סוג של אות או תמרור לבחינת תופעות מסוימות הרווחות במחנינו. נשמח לשמוע את תגובת הקוראים לביקורת המועלת במדור זה, וכתשובת משקל, לפתח את הנושא מנקודת ההשקפה הפנימית, של המגזר החרדי, שכלפיו כוונה הביקורת.
מה כל כך לא צנוע בעיסוק בנושא הצניעות?!
מיומנו של ברוך פרומן
כשאני מהלך ברחובות עירי, בירת הנצח של עם ישראל, אני נחרד לא אחת לראות כתובות גדולות המרוחות על קירות בתים, בכרזות (הידועות בשמם – פשקווילים) ובמודעות גדולות שלשונן: "בת ישראל, הקפידי על צניעותך" אחדות מן הכתובות מוסיפות טעם, לדוגמה: "שלא ייכשלו בך בני אדם".
אני מהלך ברחובות ושואל את עצמי מה בין המודעות האלה, בין האוטובוסים "למהדרין" שבהם מפרידים בין נשים וגברים, בין כל הילולת הצניעות הזה לבין רוחה הבריאה של דתנו. הנביא מיכה הגדיר במלים פשוטות ונוגעות אל הלב את עיקריה של מורשתנו: "הגיד לך אדם מה טוב ומה השם דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם א-להיך" (מיכה ו, 8). דברים אלה מלמדים אותנו שהצניעות היא מצווה חשובה שעלינו לקיים, הצניעות היא מה שהקב"ה רוצה מאיתנו. אך האם הצניעות נוסח אותם רחובות עירנו היא משאת נפשו?
הנביא מיכה מטעים שהצניעות אין משמעה קונפורמציה והתיישרות עם צו חברתי קהילתי זה או אחר, אלא עשייה פנימית ורוחנית. "הצנע לכת עם א-להיך" קורא הנביא, לא עם האופנה של "דורשי החמורות", שמכבידים ידם על הנערות ועל הנשים. הצניעות של מיכה היא צניעות אנכית – אשר פונה מאיתנו כלפי יוצרנו ולא צניעות אופקית – שמטרתה לפעול על אחינו בני האדם.
לא מכבר התפרסמה בעיתונות החילונית כתבה על מורה בסמינר לבנות שהביא לכיתה קערה ובה רוגעלעך מהבילות. "מעורר תאבון, הא", אמר הפדגוג הגדול, "כך אני מרגיש כשאני רואה נערה שאינה לבושה בצניעות". ומה צריכות בנות ישראל הכשרות ללמוד משיעורו של המורה שלהן? מה לקח יפיקו לחייהן מהתורה שהרביץ בהן רבן? – אין זאת אלא שילמדו שהן, כדוגמת הרוגעלעך הנחות בקערה, הנן פיתוי שקשה לעמוד בו, קשה קשה, גם לאדם טוב וישר. וכשם שלא יפה לנפנף ברשות ברבים במאפים הפריכים, כך גם הן צריכות להיות ספונות בביתן, לא להראות עצמן ולא להחטיא את הציבור.
"רגע", אני רוצה לצעוק להן, "בנות, לא כל כך מהר, אנא". בייאושי, שכן ברור שלקחו של המורה מפעם בליבותיהן הצעירים, אני רוצה לקרוא להן: "לכו אל האומן שעשאכן - גם אתכן ברא הוא בצלמו כדמותו. אתן אינכן רועגעלך שנועדו לצריכה, אתן נזר הבריאה! התבנית שבה נוצרתן, אינה תבנית של עוגיות אלא תבנית צלם דמותו של זה שברא זכר ונקבה. אלה המבקשים לומר לכן שאינכן אלא אובייקט, כלי לסיפוק צרכיהם של אחרים, אינם אלא מחללי השם".
אבל הן מפנות אלי גבן ומתרחקות, משל הרועגעלך החריד את ליבותיהן המבקשים טוב. אין הן רוצות לעורר אצל אחרים מחשבות חטא, ולכן יגבילו את עצמן, את רוחן, את הוויתן – ייכבדו וישבו בביתן.
חזקה על רוב הגברים שיהיו בריאים בנפשם ושלא ייפגעו ממראה שאינו צנוע בעיניהם, אכן יש מיעוט שהדבר עשוי לעורר בו תגובות לא רצוניות ולא רצויות. אבל במקרים אלה, האם הוגן לכלוא את הבונת ולגדרן בשבעה גדרי צניעות? למה הדבר דומה? הדבר דומה לקריאה לאזרחים שומרי החוק להיספן בבתיהם, שכן גנבים ופושעים מסתובבים ברחובות ועשויים להזיק להם.
אילו הדבר היה נושא פרי- ניחא, שהרי עם תוצאות חיוביות קשה להתווכח. אבל לא, אין לדבר סוף. ככל אשר תגבילו את הנשים, הבעיה לא תיפתר, אדרבה, היא תגדל ותתעצם. וכל כך למה? - מפני שככל שעניין צניעות האישה מתפרט לפרוטות קטנות יותר של אורך השרוול, צבע הבד ואיכות האריג, מידת הצמידות של הבגד לגוף וכל כיוצא בזה, כך, מעשה שטן, עולה דווקא המודעות לגוף ולכוח הפיתוי האצור בו.
עצם העיסוק האובססיבי בשאלת הצניעות אינו צנוע. אתם אוסרים את הנערה והאישה בכבלי צניעות, אבל מותירים אותה מודעת כל הזמן לגופה, אשמה פן יגרום למאן דהוא מחשבת חטא.
האם קריאתו של הנביא 'עשות משפט' נענית כשנאסר על נשים לא לעמוד ברחוב הסמוך לבית הכנסת עם סיום התפילה כדי לא להכשיל חלילה את המתפללים? האם קריאתו ל'אהבת חסד' באה לידי ביטוי כשמלבישים ילדה בת שלוש בגרביונים עבים ומסבירים לה שעושים כן כדי שלא תעורר מחשבת חטא אצל מישהו? האם תחנוניו 'והצנע לכת עם א-להיך' נענים כשקבוצה של גברים פונה בגסות ובלשון בוטה לאישה שעברה לקדמת אוטובוס המהדרין כדי לשלם לנהג?
אין כותב מלים אלה בא לדבר בשבחן של תופעות לבוש שגם הן נראות לעתים ברחובותינו (אם כי ברחובות אחרים...), של לבוש חושף ומפתה. אלה ואלה פסולות! אלא שדומה ששתיהן אינן אלא שני צדדיו של אותו מטבע, הן ההגזמה בדרישה לצניעות והן ההגזמה ברצון לחשיפה עצמית אינן אלא ביטוי של אותה תופעה – ראיית האישה כאובייקט, שכל הווייתה ומהותה הוא אופן התנהלותה מול יצריו של הגבר.
מה היה בדורותיהן של אימותינו וסבותינו? האם לא מוכרים אין ספור מקרים של נשים שלא כיסו ראשן, או של זוגות שהלכו יד ביד בציבור וביניהם גם רבנים חשובים? האם אנחנו צדיקים יותר מהם או שתחושת חוסר הערך העצמי שלנו גורמת לנו להחמיר ולהחמיר ולהחמיר עוד ועוד. עתה במקומות מסוימים מבקשים מן הנשים לא לבוא לבית הכנסת כלל, אפילו ישיבתן בעזרת הנשים כבר אינה כשרה מספיק, במקומות רבים מפעילים קווי אוטובוס "מהדרין" שבהם נשים וגברים יושבים בנפרד. כל אלה חידושים של השנים האחרונות ממש, ומה צופן לנו העתיד? בכמה מקומות כבר מדברים על כך שצד אחד של רחובות אחדים יהיה מותר לנשים בלבד, והשני לגברים, האם יופרדו שעות הקנייה בחנויות? שעות הביקור אצל רופאים? האם ייאסר על נשים להיכנס לבתי עסק שבהם עובדים גברים? ומה יקרה בבתינו פנימה? דומה שהדמיון אינו מפותח מספיק כדי לנחש מה ימציאו דורשי החמורות.
שימו לב, מדובר פה במערכת המזינה את עצמה – ככל שמקפידים על צניעות הנשים, כך עולה המודעות לעניין, והצורך להמשיך ולהגבילן עולה ועולה. מי יודע לאן נגיע?!
האם המערכת הנוירוטית הזו קשורה באיזה שהוא אופן לקדושה? לצניעות במובן העמוק של המילה? יתר על כן, האם פשעים על רקע מיני נמנעים בעולם החרדי בגלל ההפרדה היתרה ובגלל דרישות ה"צניעות"? דומני שלא! הם אולי רק מושתקים באופן יותר אפקטיבי. אחד החידושים המשמחים של העת האחרונה היא שדברים שאין הפה יכול לאומרם בעניין של ניצול מיני של ילדים ושל נשים במגזר החרדי מתחילים לצאת אל האור יותר ויותר.
ועוד מילה לגבי צניעות – לא מזמן ראיתי ראיון עם אשת ציבור חרדית ידועה. שמלתה של האישה כיסתה את זרועותיה, אף סנטימטר מחלקת צווארה לא היה גלוי, היא לבשה חצאית וגרביונים עבים לרגליה וראשה היה מכוסה בפאה. אך אבוי, האם תכשיטי הזהב על ידיה שאותן נפנפה בהתלהבות רבה בדברהּ והפאה יקרת המציאות והשמלה שהוזמנה, כך רמזה אותה גברת, אצל מעצב חשוב היו כל אלה אות לצניעות? האם דיבורה היהיר והגס של אותה אישה היה הדרך הראויה לקיים את קריאתו של הנביא "והצנע לכת עם אלוקיך"?
הופעתה של אותה אשת ציבור הנה הוכחה לכך שניתן להיות נבל ברשות התורה, אפשר להתלבש לפי הנורמות המקובלות ובכל זאת להיות לא צנועה כלל וכלל. דווקא בחברה שבה כל כך הרבה אנשים הם מוכי עוני קשה, להתהדר בנוצות של חומרניות בוטה הוא מעשה קשה.
גורג' אורוול חזה בספרו '1984' (שנכתב בשנת 1949) עולם שבו יש למנהיגים שליטה מוחלטת על חייו ואורחותיו ובעיקר על מוחו של כל אזרח. 'האח הגדול' צופה באדם הקטן בכל רגע, שולט על כל אחד מפרטי חייו בנסתרות ובנגלות כאחד. בעולם הזה: בורות היא כוח", "חירות היא עבדות" ו"אמת היא שקר". מהנדסי הצניעות ברחוב החרדי גורמים לכך שלסיסמאות שטבע אורוול יהיה ניתן להוסיף עוד כהנה וכהנה: "ניקור עיניים הוא צניעות", "עורלת הלב היא ענווה".
מכר שנוהג להתפלל מדי פעם בבית כנסת קונסרבטיבי שבו אין הפרדה בין נשים וגברים, "כשאני שם", אמר לי ידידי "איני מודע כלל לכך שיושבות נשים בקהל". אני מודה שהדבר קשה לעיכול ולקבלה מיידית, בוודאי שלא בעיני מי שהורגל כל חייו בהדרתן של הנשים מהספֵירה הדתית הציבורית, אבל במחשבה שנייה, הדברים אינם כה בלתי הגיוניים. ידידי ממשיך ואומר: "בבית כנסת אורתודוכסי, איני יכול שלא לחוש כמדקרות סיכה את מבטיהן בגבותינו, את נוכחותן הנעדרת".
מחשבות לא ראויות, זאת יודע כל אדם שמוכן להיות ישר עם עצמו, אין להן מקום וזמן. הן יכולות להתעורר בכל מצב ובכל שעה ולא משנה כלל מה נמצא בשדה הראייה של האדם. ומה יעשה האדם כשמתעוררת אצלו מחשבה כזו? כדברי ר' יהודה בגמרא: "יסלקנה לצדדים". את המחשבה יסלק, לא את נשואת המחשבה.
מעשה ידוע מסופר על אותו רב שהלך עם תלמידו בדרכים (ויש המספרים מעשה זה על אומן זן בודהיזם ועל נזיר צעיר שהלך עמו) וכשעמדו לחצות נהר עמוק, ראו נערה בוכייה שהייתה צריכה לעבור את הנהר כדי להגיע לאביה החולה. הרב לא היסס, העמיס את הנערה על כתפיו, העביר אותה בבטחה את הנהר ונפרד ממנה. אחרי שעה ארוכה, לא היה יכול עוד התלמיד לכלוא את תמיהתו ושאל את רבו לטיב מעשהו. "אני" אמר הרב, "השארתי את הנערה מיילים רבים מאחורינו, ואילו אתה ממשיך לשאת אותה על גבך".
החכם באדם אמר: "מותר האדם מן הבהמה". כשתאוותו של בעל חיים מתגברת לנוכח בן מינו, הוא יכול לתובעו במקום ללא היסוסים וללא עכבות, אבל אותו אומן שעשאנו, נתן בנו בינה וכוח רצון לעמוד בפני פיתויים. לא אמצעי שיטור חיצוניים ההופכים את זולתנו לחפץ יצילו אותנו מיצרנו, אלא אמונתנו ועבודתנו הפנימית. שומה עלינו למצוא קדושה בחיינו בלי להיזקק כל כך לאמצעים טכניים כאלה אשר נפש האדם חזקה מהם ויכולה לעקוף אותם בכל עת.
בפירושו לדברי הנביא מיכה שהובאו לעיל, כותב רד"ק: "והצנע לכת - הוא יחוד הא-ל יתברך ואהבתו בכל לבבו ובכל נפשו ואמר והצנע כי הדבר הזה מסור ללב". הצניעות הוא עניין המסור ללב. אין הוא קשור בכניעה לצווי לבוש של מחמירים אלה ואחרים, אלא בייחוד הא-ל - זה שבראנו בצלמו - ובאהבתו.
מי ייתן ונדע להרבות אהבת א-לקים ואהבת אדם בעולם ומי ייתן ולא נפחד כל כך מעצמנו.
 |
|
|
