הגרסה הבאה לסיפור נוסח קפקא התגלגלה אלי בדרך לא דרך. מי שמוצא כאן את עצמו, אולי יפיק משהו מן הסיפור.
אדם אחד המתין ליד שער הכניסה לארמון המלך. הוא מאד רצה להיכנס, אבל היה שם שומר, והאיש פחד ממנו. הוא ניסה לדבר איתו, להפציר בו, לשחד אותו, לאיים עליו. כלום לא עזר. השומר נשאר במקומו, והאיש לא נכנס לארמון.
הוא חיכה, אולי, שהשומר יירדם, או ילך, אבל השומר נשאר על עמדו, ממש כמו האיש שחיכה סוף סוף להיכנס ולבוא לפני המלך.
חלפו שנים. האיש הזדקן, ושיבה נזרקה בשערותיו. גבו שח. שוב לא היה לו כוח להגשים את חלומותיו ושאיפותיו. אבל הוא עדיין המתין להיכנס בשער, והשומר עדיין ניצב שם, עם נשקו בידו.
ואז הגיע היום האחרון. האיש שכב על ערש דווי, ליד השער. ובשעה שעמד לנשום את נשימתו האחרונה, ראה את השומר מוציא מפתח גדול, ניגש אל השער לנעול אותו, ועומד ללכת.
למה אתה הולך? התנשף האיש הגוסס.
השומר ענה: זה היה השער שלך, השער המיוחד שלך כדי להיכנס. עכשו אפשר לנעול אותו, כי אף אחד אחר לא יוכל להיכנס בו. כל אחד והשער שלו, ואין אדם נכנס בשער המוכן לחבירו.
כל אחד מוזמן לפרש את הסיפור כראות עיניו. כל השאלות המתבקשות, כמו אם זה היה השער, אז מדוע האיש לא נכנס? האם הוא פחד פחד שווא מהשומר? - כל אחד ותשובותיו.
הלקח שדיבר אלי היה ברעיון שלכל אחד שער משלו. זו תקוות שווא, כנראה, לפחות לפי מחבר הסיפור, לקוות שניתן יהיה לקחת איתנו - איתי - מישהו בשער הפרטי שלי המוביל אל פני המלך.
אבל תמיד ניתן לקוות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-11/6/2002 12:12
הסיפור הוא קפקא מקורי.
אשתדל למצוא את המקור ולהביאו כאן בהקדם.
בעבר, ביום עיון בבית מדרש 'אלול' בירושלים, נדון סיפור זה כל צדדיו, במסגרת לימוד על 'תורת המניעות' של ר' נחמן מברסלב.
הקשר ברור, למביני דבר, זיל גמור.
נשלח ב-11/6/2002 16:37
הגלגול הוא סיפור סוריאליסטי.
למה שבנאדם ירצה לקום בתור גוק?
נשלח ב-11/6/2002 16:39
ברוכה הבאה, כבשה
מי דיבר באשכול זה על גלגול ועוד על דז'וק?
באשכול "הצעות והבטחות" דובר בזה.
נשלח ב-11/6/2002 16:42
ברוך הנמצא.
הזכירו את הסיפור של קפקא.
נשלח ב-11/6/2002 16:48
לקחתי את השם הכבשה דולי בתור מושג מהגנטיקה. מותג אפילו.
אני לא מתיימרת להיות כבשה.
אתה מכניס אותי לדיון על משפט שסתם זרקתי. ג'וק זה מין שרץ כזה ש,,, כולם סולדים ממנו או דורכים עליו, וזה אולי מתוך הדימוי העצמי הנמוך של פרנץ קפקא.
נשלח ב-12/6/2002 03:32
מיימוני היקר,
פעמיים חטאת לו לקפקא קשישא:
א - כפי שציין אקדמאי - הסיפור אינו קפקאי אלא הוא של פרנץ קפקא.
ב - הסיפור אין לו "נקודה יהודית" אלא הוא סיפור של סופר יהודי.
ידוע שקפקא הפרגאי הייתה לו מערכת יחסים קשה, אם יורשה לי לקרוא לזה כך, עם היהדות שלו.
'משל החוק' שפורסם כפי שציין אאורלינו בקובץ הסיפורים שלו, אך גם נכלל ברומן 'המשפט', סוגר חשבונות (או שמא פותח חשבונות) עם הדת היהודים ועם התרבות היהודית שממנה הוא יצא.
בשפת המקור (גרמנית,אלא מה...) זה עולה באופן יותר מודע. מה שתורגם כ"חוק" הוא במקור gesezt(מקווה שאין פה שגיאות), על כל המשמעויות של המילה הזו.
בזמנו נכתב על מסכת יחסיו של קפקא עם יהדותו מאמר ארוך במוסף הספרותי של הארץ בטאון השמאל הקיצוני (כפי שמכנה אותו בעלהבית מפורום אחר...). מאמר ראוי ומעניין שלצערי אינו ברשותי עוד.
נשלח ב-12/6/2002 10:38
שחרית
הסיבה שכיניתי את הסיפור "קפקאי" מפני ששמעתי אותו בעל פה. למרות שהוא מסתיים בסגנון קפקאי מובהק (הפעם מותר להשתמש בשם התואר הזה), אני מוצא בו משמעויות נוספות, שהן הרבה יותר אופטימיות. לכן היה לי קשה בשעתו להאמין שזה הסיפור המדוייק, ולא עיבוד של סיפור שמקורו בקפקא.
הפרשנות שהבאתי לעיל היא שלי בלבד. איני סבור שזו היתה כוונת המחבר, אבל יש גישות בספרות שלפיהן גם לקורא מותר להביע דעה.
המסר העיקרי שמצאתי בסיפור, כפי שציינתי לעיל, הוא שלכל אדם יש מסלול של עליה, שיכול להביא אותו לפני המלך, והמסלול הזה הוא שלו אינדיבידואלית.
מדוע זה חשוב? מפני שבתרבות המערבית, שאנו יונקים ממנה ברצוננו ולא ברצוננו, במודע ושלא במודע, יש אידיאל של שיתוף. אנו רוצים לשתף אחרים בחוויותינו, בהשגינו הפנימיים.
לכאורה זה גם אידיאל חברתי ויהודי שיש לשאוף אליו: לקרב אנשים ליהדות, להחכים את אלו שנמצאים בתוך עולם היהדות כדי שישכילו ויבינו את חובות הלבבות, ולא יישארו ברמה של חובות האברים, שיבינו שיראת העונש היא רמה נמוכה, והעיקר היא יראת הרוממות ואהבת ה'. ועוד ועוד.
אבל זו טעות. זו תקווה ילדותית. אדם שמעפיל לגבהים נמצא לבדו. הוא יכול לנסות להעביר לאחרים מהידע שלו, מהתובנות שלו, אבל זו משימה קשה, ולפעמים בלתי אפשרית.
זו אכזבה קשה שצריך להתמודד איתה, ואני משער שרבים עברו אותה. מדוע הם מצליחים להבין דבר יקר ערך, ואחרים אינם מתפעלים מזה, אלא מתנגדים לרעיון, ועוד מכנים את בעל הרעיון בשמות גנאי כמו "אפיקורוס" וכיו"ב?
ברגע שהאדם שהתעלה מבין שהוא פוסע בדרך של יחיד, הוא עלה דרגה נוספת, ולמד לוותר על חלומות הילדות שלו.
זאת ההבנה שמצאתי בסיפור של קפקא. ולגבי, כאמור, זו היתה תובנה חשובה.
לתומי סברתי שבפורום שלנו, שמנסה, בין השאר, לכנס יחד אנשים ששואפים לתובנות בתחום המחשבה היהודית, המסר הזה יכול למצוא הד.
אין זה שולל את האפשרות למצוא מסרים נוספים בסיפור, ואשמח לשמוע על אפשרויות פירוש אחרות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-12/6/2002 11:54
מיימוני,
תודה שהבהרת את המסר שכיוונת להפיק!
לפעמים ישנן אמיתות ש"עוברות מעל ראשך" עד שהן מוצבות לפניך חזיתית מחמת ניסוח חד, נסיבות ממקדות או שניהם. זו תחושתי כאשר קראתי את דבריך!
במפגשי הראשון עם רבי, הוא שאל אותי: "אתה רוצה להיות גדול, נכון? האם גם אם אף אחד לא ידע מזה?"...
הלכה למעשה היוצאת מדבריך, שיש להחדיר לחניכינו משחר ילדותם את האמת העצובה: "התעלות במחיר בדידות". לאור זאת יש לקרוא: "יחידים התאחדו", למען הקל על המחיר ולמען הפקת תועלת חברתית גם ליחידים.
נשלח ב-12/6/2002 12:45
זה בדיוק מה שהתכוונתי להביע, שהפורום שלנו הוא הזדמנות לאותם יחידים למצוא מקום ושפה משותפים.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-12/6/2002 15:36
מיימוני,
קראתי את דבריך והם מאד ריגשו אותי. מובן שלכל אחד זכות (אולי חובה) לפרש את הסיפור לפי ראות עיניו ובאופן שבו הוא מדבר אל נימים עמוקים בנפשו.
אם נשמעתי שיפוטית בדבריי - אני באמת מתנצלת. לא זו הייתה הכוונה. אולי היה איזה כעס נסתר בדבריי שלא נתת קרדיט ליהדותו (אכן - השונה) של קפקא, אבל אני רואה שפספסתי את דבריך.
ולעצם הניתוח שלך. אין לי נוסח הסיפור עמי, אם מישהו היה יכול להקליד אותו היה טוב, כי כאן אנחנו עוסקים ב"תורה שבעל פה" כשאף אחד לא זוכר בדיוק. אני זוכרת את הסוף קצת אחרת. השומר עומד לנעול את השער ואומר לאיש הישיש - עתה אני עומד לנעול את השער, הוא היה מיועד רק לך, רק אתה היית יכול להיכנס בו (והרי לא נכנס!!) ועתה אני עומד לנעלו לנצח. מכאן שאם אני זוכרת נכון, הסיפור הוא סיפור של פספוס טראגי.
ומיהו באמת "שומר החוק"? ומהו באמת "החוק". אתה פירשת "המלך". אני לא בטוחה, אני צריכה לחשוב עוד, אולי נציגיו האנושיים של המלך.
האיש חשש להתמודד עם שומר החוק (בסיפור מסופר שאפילו הפשפשים שעל אדרתו של שומר החוק הבהילו את האיש) ונותר על הסף כל ימיו, כשאינו אפילו מעז להביט במה שיועד לו.
מה שאני למדתי מזה הוא שאיש לא ייתן לך להיכנס בדרך המלך אתה צריך לחצוב בעצמך את מקומך ולהילחם על הדברים שחשובים לך. כי הדרך שלך היא רק שלך ואיש לא יעשה את העבודה בשבילך. לקראת סוף ימיו של האדם הוא נוכח באזלת היד שלו ובחוסר האפשרות שלו להתעלות.
יודעים מה? במחשבה שניה, אולי באמת יש כאן מסר של תקווה, הסיפור מעודד את הקורא לקום ולהילחם בשומר הסף הלז, שייתן לו להיכנס לעולמו.
הגישה אינה צריכה להיות של כניעה ופאסיביות אלא אקטיביות ויוזמה.
מה דעתכם?
נשלח ב-12/6/2002 17:00
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-12/6/2002 18:47
אקדמאי,
איפה אתה כשצריך אותך???
הבטחת להביא לנו את הנוסח של הסיפור
נשלח ב-12/6/2002 20:02
מימוני, תודה על הסיפור ועל פרושך הנפלא
נשלח ב-12/6/2002 20:12
הרגשה טובה שמעריכים אותך...
אבל שמת לב שאני לא היחיד שטורח כאן...
אם נתייחס רק לאשכול הזה, אז שחרית הביאה פירוש מעניין משלה, אודות המסר שקפקא לא רצה או לא היה מסוגל להוציא - או שרק רמז עליו: שלא צריך לפחד מפני השערות של האדרת של השוער.
ואם תמצי לומר: האם אין זו מטרת הפורום שלנו?
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
נשלח ב-12/6/2002 20:33
הבנתי... תודה (-:
שערי פרשנות לא ננעלו.
האמת היא שהפרשנות שלנו אינה ממש שונה או סותרת.
מעניין רק שאנחנו זוכרים את הסוף של הסיפור באופן שונה, אתה כנראה יותר אופטימי מטבעך ממני... לכן אנחנו זקוקים לטקסט פה, כדי שנוכל לדון במה שבאמת כתוב.
