אוֹיפן וועג שטֵייט אַ בּוים .....

אני מכיר את השיר הרבה שנים , ואף פעם לא חשבתי על המשמעות שלו.


קטע מקסים !

קעלמער,

מאיפה ומי כתב את המאמר?

קעלעמר,

תודה לך על הבאת השיר הקסום.
למרות שהיה לי קשה לקראו מבלי לזמזם את המנגינה, ולמרות שמילותיו מוכרות לי הן ביידיש והן בתרגום לעברית (נעמי שמר?), מעולם לא חשבתי על משמעותו, כפי שהצגת אותה כאן.
יישר כוחך.

הרעיונות העומדים בבסיס השיר, לפחות על פי פרשנותך (ואני נוטה להסכים איתך בעניין זה, גם בשל היכרות מועטה עם ספרות יידיש בת התקופה והנושאים שהיא עסוקה בהם), הזכירו לי מאוד את שירו היפהפה של ביאליק - "לבדי".

לבדי
ח.נ. ביאליק

כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר,
שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת-בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה;
וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב
תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף-הִיא
כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל-רֹאשִׁי הִרְעִידָה.
יָדַע לִבִּי אֶת-לִבָּה: חָרֹד חָרְדָה עָלַי,
עַל-בְּנָהּ, עַל-יְחִידָהּ.

כְּבָר נִתְגָּרְשָׁה מִכָּל-הַזָּוִיּוֹת, רַק-עוֹד
פִּנַּת סֵתֶר שׁוֹמֵמָה וּקְטַנָּה נִשְׁאָרָה –
בֵּית-הַמִּדְרָשׁ – וַתִּתְכַּס בַּצֵּל, וָאֱהִי
עִמָּהּ יַחַד בַּצָּרָה.

וּכְשֶׁכָּלָה לְבָבִי לַחַלּוֹן, לָאוֹר,
וּכְשֶׁצַּר-לִי הַמָּקוֹם מִתַּחַת לִכְנָפָהּ –
כָּבְשָׁה רֹאשָׁהּ בִּכְתֵפִי, וְדִמְעָתָהּ עַל-דַּף
גְּמָרָתִי נָטָפָה.

חֶרֶשׁ בָּכְתָה עָלַי וַתִּתְרַפֵּק עָלָי,
וּכְמוֹ שָׂכָה בִּכְנָפָהּ הַשְּׁבוּרָה בַּעֲדִי:
"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם פָּרְחוּ לָהֶם,
וָאִוָּתֵר לְבַדִּי, לְבַדִּי..."

וּכְעֵין סִיּוּם שֶׁל-קִינָה עַתִּיקָה מְאֹד,
וּכְעֵין תְּפִלָּה, בַּקָּשָׁה וַחֲרָדָה כְּאַחַת,
שָׁמְעָה אָזְנִי בַּבִּכְיָה הַחֲרִישִׁית הַהִיא
וּבַדִּמְעָה הַהִיא הָרוֹתַחַת –

[תמוז, תרס"ב]

באדיבות פרויקט בן יהודה - http://benyehuda.org/bialik/bia056.html

אמשלום.
תודה על השיר אני אכן מזהה בו את ענין הבדידות בהשארות באותה תקופה.


והנה התרגום באדיבות האתר שירון.


על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.
אל דרום ומערב ואולי מזרחה,
רק הרוח תלטף צמרתו ששחה.
אל אימי אני אומר, - 'נא הקשיבי, אמא,
אף אני ציפור אהיה וכנף ארימה.
אל העץ אעופה לי, לא אנוד ממנו,
אצייץ לו שיר עליז ואנחמנו'


אז אימי מוחה דימעה. - 'בן יקיר, הבן לי,
אל תעוף לבד בקור שמא תצטנן לי'.
-'אל תבכי, אימי, חבל על מאור עינייך,
כך וכך אהיה ציפור ואפרוש כנפיים'.
סחה אמא ובוכה, - 'איציק, אוצרי לי,
לפחות קח בגד חם שתהיה בריא לי.
ערדליים שתנעל, קשור צעיף על עורף,
אויה לי ואללי כה קשה החורף.

גופיה חמה תילבש אל נא תיתפרחח,
או חלילה בין מתים תבוא להתארח'.
כמה לי קשה עכשיו איך כנף ארימה,
מה קלה היא הציפור מה כבד לב אמא.
אז בעצב אחייך אמא אל עינייך,
לא נתנה אהבתך לי לפרוש כנפיים.
על הדרך עץ עומד צמרתו תשוח,
עזבוהו ציפוריו לאנחות הרוח.


[ לטעמי תרגום לא הכי מוצלח.]




הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

תוקן על ידי - קעלעמר - 01/03/2005 7:21:01

קעלמער,


קשה לחשוב שהשיר של נתן אלתרמן המובא מטה לא הושפע בדרך זו או אחרת מן השיר שהבאת אתה.
ראה נא מה עושים פה עם העץ שעמד נופל אפיים...
מה דעתך על השיר?




על אם הדרך
מילים: נתן אלתרמן
מנגינה: נעמי שמר

על אם הדרך עץ עמד.
עמד נופל אפיים.
נום, נומה, בן. הלילה רד.
ליל סער על המים.

הס, ילד. הספינה על צד
נוטה מזעף רוח.
על אם הדרך עץ עמד,
אין ציץ ואין תפוח.

אל זה העץ אי פעם, בן,
אבי אמך הגיע.
וצל ערבית בעץ קינן
ובד הוא לא הניע.

כבש בו ראש אבי אמך,
פניו לירושלים.
נשא בבכי תפילת מנחה,
עם אלוהיו בשניים.

על כך סופר, על כך הוגד,
בשיר יפה, שכוח.
הס, ילד. הספינה על צד
זועקת מול הרוח.

הס, ילד. הספינה על צד
חותרה, שואגת מרי,
על אם הדרך עץ עמד,
אין פרח ואין פרי.

אל זה העץ אביך, בן,
נקשר, עקוד בחבל.
ברזל ושוט הכוהו, בן,
וחם תימר ההבל.

וכשהיה כאש אדום
השוט החד מחרב,
צנח אביך ארצה דום,
לעת מנחה, עם ערב.

צנח ממזבחו לאט,
פניו לירושלים.
הס, ילד. הספינה על צד
כורעה, נושקת מים.

כורעת הספינה על צד,
עולה שלופת ציפורן!
על אם הדרך עץ נכרת,
נכרת ויהי לתורן...

על הסיפון ניצב הוא רם,
חבוק בחבל פלד,
העץ השב משיר העם,
מזמר הקפלות.

אליו נקרעת רוח ליל, -
וכאילו שוב, לפתע,
כולו טובל בצחוק וילל
של תוף וקלרינטה.

הס, ילד. שער התהילה
לתורן יפתח.
הוא גם היום עמוד תפילה,
הוא גם היום מזבח.

על אם הדרך עץ עמד
ולא יפול אפיים.
נום, ילד. הספינה על צד
חותרה, בוקעת מים.


[באדיבות שירונט]

ודאי שהוא מושפע ממנו, הוא אף מרמז על כך ("על כך סופר בשיר יפה, שכוח"). הוא רואה את עצמו כהמשכו הלגיטימי של אותו שיר - המשך שלאחר הניתוק (העץ נכרת, ויהי לתורן). אין ספק - לפנינו האתוס הציוני בנוסח בית מדרשו המפא"יניקי של אלתרמן, במלוא הדרו.

גו"ג -

קעלמר:

לעניות דעתי הפרשנות שהצגת לפיה השיר מציג דילמה של חופש מול מסורת היא פשטנית, אם לא מוטעית לחלוטין. השיר הרבה יותר מתוחכם ומורכב ממה שנראה בתחילה ולמעשה קשה מאוד לפענחו.
לפי פרשנותך כל הציפורים נטשו את העץ (המסורת) אל החופש (ניתוק מהעבר) והמשורר, ציפור גם הוא, מעוניין להצטרף אליהם. אך אימו מונעת זאת ממנו.


אך זו ממש לא מה שהמשורר אומר. הוא אומר:

וועל איך מאמע \ איינס און צוויי באַלד אַ פֿויגל ווערן'\ 'איך וועל זיצן אויפֿן בוים \ון וועל אים פֿאַרוויגן,\ איבערן ווינטער מיט אַ טרייסט,\מיט א שיינעם ניגון''.


כלומר: אני (המשורר) איני ציפור, אך משום שהעץ ננטש, אהיה אני ציפור אעוף אל העץ ואנחמנו בחברתי ובשירת ציפורים. הרי שמבקש המשורר להיות ציפור לא כדי לעוף אל החופש אלא אדרבה כדי להישאר עם העץ.

עכשיו איפה יכולה פרשנותך לעמוד על רגליה. אם העץ הוא כדבריך המסורת, האם דווקא עליו להיות ציפור כדי להיוותר עם העץ לבדו? והאם דווקא האם היהודיה היא זו שמונעת ממנו את המעשה הזה??? האם היא זו שמונעת ממנו להישאר על העץ כלומר מונעת ממנו שמירה על מסורת???

מכיוון שכך כמדומני שאין מקום להציג את השיר כמדבר על מסורת מול חופש ולכן קישורו לשירים האחרים מוטעה גם הוא.

כדי לא להותיר עכשיו את השיר לבדו ערום ועריה ללא פרשנות. אנדב לה פרשנות אפשרית המתאימה יותר לדרמה המתחולללת בשיר.

הציפורים הריהם ידידיו של העץ הזקן אבל הסערה הבריחה ממנו את הציפורים. לכן אולי העץ מסמל את הדברים הדורשים תיקון, דברים בעלי ערך שננטשו בשל סכנה אבל עדיין זקוקים להם.

העץ הנטוש אולי מסמל את ערכי האדם שעליו להילחם עליהם מול קשיים גדולים ואם נרצה לעגן אותם במציאות ההיסטורית בה חי המשורר הוא מסמל את המאבק לשינוי המשטרים העריצים בעולם הישן שעליו נשפך דם כה רב.

המשורר מודע לכך שהוא בן אדם, לא ציפור דהיינו לא ראוי ממש להיות מתקן העולם, הוא מרגיש חייב לנסות את כוחו גם. אבל האם המגוננת אינה מאפשרת לו לצאת לסערה ללא הגנה.

מהרגע שהציפור מוגנת מידי היא כבר חדלה להיות ציפור ולא יכולה בעצם לצאת אל הקרב.

המתח כאן מורכב משלושה צלעות המשורר בינו לבין עצמו, המשורר והעץ, המשורר ואמו.

כאן התקיים דיון על השיר:

http://www.haayal.co.il/thread?rep=197358

מוישה גרויס .

האשכול מצדיק את עצמו-גם אם אקבל את בקורתך בהכנעה- ולו רק בשביל שתגיח אלינו ממסעותיך המפרכים בשדות זרים.
ובהזדמנות זו לבקש ממך להשאר מעט עמנו.


ראשית, אני מקבל את פרשנותך היא יפה ולגיטימית.

אולם, השיר (לטעמי,כמובן.) הוא בעיקר על שאיפה לחופש מול כבלי הדת.
זה כמובן לא אומר שאכן הדת חייבת בכל מצב להתפס ככובלת.
אך ודאי היתה זו התפיסה המקובלת אז,ואולי אף היום.
אני במפורש כתבתי שאין הוא עדין ציפור ,כלומר בעל יכולת לעוף, אבל זו שאיפתו. במשא ומתן עם אמא, לרוב אין אמירה נחרצת "אמא אני רוצה לעוף ולנטוש" אלא זה מתחיל במשהו מרוכך יותר,והוא הקטע שהבאת. ואני מצטט את עצמי:
<ולא! לא אמא, איני מתכון לגמרי לעזוב את העץ הישן והטוב, אשב עליו ורק אנענע, אנער אותו מכל שכבות ההבל שדבקו בו, מכל לשלשת הציפורים הלא זהירות אשר מלאו אותו וכיסוהו. מן הלכלוך והיושן שבגללם כמעט כבר לא ניתן לראותו בטהרתו. ואף אשוב אליו בחינת רצוא ושוב.> סוף ציטוט.[נכון שהמשורר לא האכיל אותנו בכפית, אך הרעיון נמצא שם.]
אך האמא מזהה את האוירה ואת השאיפה,ואינה מסוגלת לתת לו לפרוח .(ומדרך הטבע אמא אינה מעונינת בשום צורה של עזיבה.)
כן, יש כאן מאבק משולש והוא בינו לבין הדת\המסורת, ובינו לבין האמא שהיא לאו דוקא באה מתוך הענין האידאולגי אלא החברתי.

ועוד תוספת שאולי תקל עליך . הציפורים הם אלו שמקיימים יחסים עם העץ הוא תורם להם והם תורמים לו. הם 'חיים' עליו. אלו אנשים שהשלב הראשון בדרכם הוא להפסיק להיות תחת צל העץ אלא להתחיל להשתעשע עמו. ולתרום לו משלהם. הילד עדין לא הגיע גם לזה.וזו שאיפתו הראשונית.

שלויימלע

אכן ראיתי את הדיון הנ"ל ומנעם סטאריק למדתי שהשורה הראשונה מבוססת על השיר הציוני. ועל כך תודות לו.


הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!



תוקן על ידי - קעלעמר - 02/03/2005 0:56:48

אינני מכיר מספיק את הרקע , אבל לכאורה נראה שהמשורר הוא היהודי הלאומי החדש שגילה את שרשיו העתיקים , בניגוד לאלה שהתבוללו ועפו לכל עבר והוא עומד גם בניגוד אליהם וגם נגד הדור הישן שרואה בכך הרפתקה. זה מסלק גם את קושייתו של מוישה גרויס.