| נשלח ב-13/3/2005 19:08 |
 |
| |
מלת "בעיה" בלשון הקודש
איך אומרים "פראבלעם" בלשון הקודש ?
בעיה - היא מלה מחודשת בעברית המודרנית, ונלקחה מלשון הגמ' איבעיא להו, בעי רב פפא וכדו'. אבל זה טעות בהחלט, כי תרגום האמיתי של לשון הגמ' היא לשון שאלה: איבעיא להו - שאלו. בעי רב פפא - שאל רב פפא.
בקובצים תורניים מלפני השואה, ראיתי שכתבו: פרובלימה, פרובלימתו, פרובלימתם וכדו'.
מי שיכול לעזור לי, אודה לו מאד.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2005 19:20 |
|
| |
בלשון הקדש אין בעיות.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2005 20:14 |
|
| |
בעי הוא גם שורש של רצון ולא רק שאלה.
המשותף לשני אלו הוא הרצון (רצון סתם או רצון לפתרון). גם בעיה היא משהו אנחנו רוצים לו פתרון.
על כן ההערה מהארמית ניתנת להידחות ולומר שבעיה זו בכל זאת מילה ארמית לא רעה לבעייה.
אולם בלשון הקודש אכתי קשיא. ולולא דמיסתפינא הייתי אומר 'קענפליקט'.
שוב נזכרתי שמבעה זה שן (או רגל), ראה בריש ב"ק. "אי תבעין בעיו". אז אולי הארמית כאן נכנסת ללשון המקרא (הרי המשנה אינה כתובה ארמית, ומבעה מופיע במשנה), כמו טוטפות, יגר סהדותא וכדו'.
אמנם זה עדיין לא פותר את הבעיה המעניינת שבמקרא עצמו אין מילה כזו. כנראה קעלעמר צודק. בעיות זה עניין מודרני.
אגב, נקודה זו מעלה אצלי הערה משעשעת. אינני מכיר (אמנם איני בקי בנושאים אלו) מילון עברי-ארמי, אלא רק ארמי-עברי. הנה אתגר מעניין (אא"כ יש כזה).
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2005 20:28 |
|
| |
.
עיין רש"י, מסכת כתובות סו: , ד"ה "שבת ראשונה":
"איני יודע ליישב סדר בעיות הללו, לפי שיטת הש"ס"[
בקיצור, מה לך מקשה על העברית המודרנית, לך הקשה על רש"י.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2005 20:39 |
|
| |
הרב אברהם,
קונפליקט פירושו ניגוד מפאת חוסר התאמה.
ואתי שפיר שלבעיה יש קונפליקט עם לשון הקודש.
תוקן על ידי - semedia - 13/03/2005 20:44:02
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2005 20:47 |
|
| |
מספרים על ר'יואליש מסטמר ששאל דובר עברית איך מתרגמים "ערלאכער איד" בעברית? והטעים נו..בעברית אין ערלאכער איד.
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2005 22:31 |
|
| |
.
ההסברים הבאים, מוקדשים לאמשלום:
בעיה
שורש עברי: בע"י (או בע"ה למי שמתעקש).
מלים בעברית מהשורש:
בָּעָה: כמו בעבע, העלה בועות. למשל - במים רותחים. ועיינו בישעיהו "מיים תבעה אש" .
בָּעָה: גילה, חשף. והמקור לכך מהתנ"ך, אם כי בבנין נפעל:
נִבְעָה: שוב בישעיהו "כפרץ נופל נבעה בחומה... , או הציטוט היותר מוכר מעובדיה "נבעו מצפוניו".
בָּעָה: ביקש. בעברית כמו בארמית, ושוב, מישעיהו, "אם תבעיון בעיו" .
משמעות זו זהה למשמעות בארמית של המלה "בעא" , כמו גם למלה בערבית "בע'י" .
המשנה במסת פאה מביאה לנו מלה אחרת מהשורש: "שלוש אבעיות ביום" , ושם משמעות המלה "אבעיה" - זמן, מועד.
הרמב"ם מפרש שם לפי "בקשות" , ויש שפירשו לפי גילויים, ורש"י פירש "לקיטה" , על דבר התרגום לארמית של הפסוק ונותרה בת ציון...כמלונה בכרם - מתורגם "במקשיא בתר דאבעיוהו" - כלומר - לאחר שליקטוהו.
ומכאן, פירוש נוסף לשורש, לשון לקיטה.
כפי שצוטט לעיל מרש"י, השימוש המודרני למלה "בעיה" , הוא עתיק יומין.
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2005 22:36 |
|
| |
"פראבלעם" אף הוא משמש בשני המשמעים, ואף המשמעות ה"בעייתית" שבו שרשה הוא בכך שיש כאן מצב הדורש פתרון, וראו למשל ההגדרה ממילון M-W:
1 a : a question raised for inquiry, consideration, or solution b : a proposition in mathematics or physics stating something to be done
2 a : an intricate unsettled question b : a source of perplexity, distress, or vexation c : difficulty in understanding or accepting <I have a problem with your saying that>
|
|
|
|
| נשלח ב-13/3/2005 22:58 |
|
| |
.
וכמובן, סנילי שכמוני שכח את "המבעה" מאבות הנזיקין, שאף הוא מאותו השורש.
|
|
|
|
| נשלח ב-14/3/2005 06:15 |
|
| |
מואדיב,
תודה מקרב לב.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2005 01:09 |
|
| |
להשלים דברי מואדיב:
השורש ב.ע. משמש לציון יציאה מחלל סגור אל החוץ, או לחליפין - שאיפה לצאת, וקרוב לשורשים פ.ק. ו-פ.צ. . כך "מבוע", "נביעה" = מעיין המתפרץ מסלע,
"בועה" = העומדת לפקוע/להתפוצץ (במואבית מוחלפת ע' ב-ק' כמו נחל יבוק [=יבוע, ינבע]; חלופי ק' ב-צ' מוכרים במספר לשונות באזור),
"יביע" (אומר) - יהגה, ידבר
וכן "בקבוק" על שהוא משמיע קול בעבוע ב-ק' גרונית.
אינני יודע על קשר בין ב.ע.ה לרגל. אגב: אין לקשור את "ב.ע.ה" עם "בעט" מ"האזינו" (ישמן ישורון ויבעט/ שמנת עבית כשית). כאן השורש הוא ע.ב.ה, יש כאן חמישה פעלים המורים כולם על התרחבות, וההטיה "יעבה" עברה שני תהליכים נפרדים:
- חלופי פ' הפעל ב-ע' הפעל כשפ' הפעל גרונית ויש ו' ההיפוך בנסתר, (כפי שאנו מוצאים ב- "ויעף דוד" ובשורשים רעף/ערף, רעץ/ערץ)
- החלפת ה' סופית מוטעמת ב-ט' (כמו ב-"ויצבט לה קלי" = ויצבה)
הקשר בין ב.ע.ה לבעיה נובע מהתחושה הפנימית של משהו המעיק ומאיים להתפרץ. קשור כמובן גם ללידה ול"משבר". דומני שיש אצל אפלטון דיאלוג בו סוקרטס משווה עצמו למיילדת (כפי שהיתה אמו) בכך שהוא עוזר לאנשדים להוציא את הדבר המציק להם, ובוחן אותו.
הקרבה של "בעיה" ל"פראבלעם" היא מחוייבת ולא ניתן למנוע אותה. כך גם "קושי" הקרוב ל"קושיה". נסו לתרגם למשל
Euston, we have a problem
ל-יוסטון, יש לנו צרה. נשמע לא מתאים: כשאומרים "צרה" לא ברור שמבקשים מוצא. לא כן בעיה.
מאן דבעי (אחד עם בעיה)
תוקן על ידי - מאן_דבעי - 16/03/2005 1:25:18
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-16/3/2005 07:23 |
|
| |
מאן דבעי,
איני בטוחה שהבנתי, ואשמח אם תסביר כמה עניינים:
א. אתה מסביר את השורש ב.ע - ואני לתומי חשבתי, שבעברית השורשים הם בני שלוש אותיות.
ב. כיצד אתה מקשר בין "מבוע" (משורש נ.ב.ע) ל"עבה" (אין לי מושג מאיזה שורש), ומדוע דוקא "ויבעט" (משורש ב.ע.ט) אינו שייך להם?
ג. למה כוונתך ב - "החלפת ה' סופית בט' להדגשה"? מה הקשר בין צ.ב.ה ("בטנה צבה" למשל) לבין צ.ב.ט ("ויצבט לה קלי" למשל)?
תודה רבה.
אגב, נדמה לי כי אין לומר - "יש לנו צרה" אלא - "אנחנו בצרה", אבל עדיף לא להזדקק לביטוי כלל  ...
[תוקנה שגיאת כתיב לבקשת אמשלום]
תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 17/03/2005 6:12:39
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2005 09:16 |
|
| |
אמשלום,
אין לי האסמכתא לציין כאן, אבל יש שורשים (ואולי רוב השורשים) בעברית נגזרו משורשים "קדומים" בני שתי אותיות. חלק ע"י הכפלת אות מסיימת (ומכאן נקבל למשל: גלל, פלל, רצצ, סככ, סננ, ערר, קשש...); חלק ע"י החדרת ו' בין האותיות (גזרת נחי ע"ו) וחלק ע"י הוספת אות שמקורה ב"בנין", כמו ת' (הדוגמה של מואדיב באשכול על המוהל), א' (מקור א.ה.ב לפי המילון של ווטו) ש' ו-נ').
במקרה האחרון אנו פוגשים תהליכים דומים גם בימינו, לגבי שרשים משולשים ההופכים למרובעים ע"י הוספת אות. לדוגמה, אנו מטים את השורש ש.ע.ב.ד בצורות שונות (שיעבדו, השתעבדו, שועבדו) כאילו היה זה שורש מרובע, אבל הרי שורש זה נוצר מהשורש ע.ב.ד, בהוספת ה-ש' המציינת גרימה או עשיה-מחדש (השווי: לשכתב, לשדרג, לשפעל, לשערך) ייתכן שבעוד שלושת אלפים שנה הקשר לשורש המקורי לא יהיה ברור.
קראתי שהמלה "סידור" נגזר המשורש השמי "טור" (הקרוב ל"שורה") ושמשמעות השורש המורכב: לשים בקו ישר. מכאן נולדה המלה "שדרה" וכנראה המילים המקבילות בשפות אירופאיות (street, strasse).
כנראה שכדי להתאים שורשים השמיים קדומים בני שני עיצורים לבניינים עבריים המחייבים שורש משולש היה צורך להשחיל אות נוספת במקום כלשהו. אגב, אם נתבונן בדוגמה של מואדיב , ה"מוהל", אנו מוצאים שתי צורות נוספות להפוך את השורש למשולש: האחת, שנתקבלה, היא "מ.ל.ל" (חשבי על מה יאמר "למולל") והאחרת, שנדחתה, היא "נ.מ.ל" (ונמלתם את בשר ערלתכם)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2005 11:55 |
|
| |
מאן דבעי,
בשפות השמיות המוכרות לי (חלקן עתיקות מאוד, או שומרות על מבנים עתיקים ביותר, כגון אמהארית, געז וסורית) אין שורשים בין שני אותיות, וגם לא בני ארבע אותיות. רק שורשים בני שלוש אותיות.
בהחלט ייתכן שידיעותי מוגבלות, ואני מודה שאין זה התחום שלי, אבל נראה לי מעט דרשני להניח שורשים של שני אותיות, רק בגלל שזה מתאים לתיאוריה רעיונית וערכית מסויימת...
|
|
|
|
| נשלח ב-18/3/2005 12:47 |
|
| |
.
מאן_דבעי:
כבר ניהלנו כאן דיון ארוך בעבר, וידועה דעתי כי הטוען כי בעברית הקדומה היו שורשים בני שתי אותיות, עליו להתאמץ מאד כדי להוכיח את דבריו, ובדרך כלל, על דרך הדרשנות המתפלפלת. למעט השורשים המתחילים באותיות פ"צ, ההוכחה קשה (לינקי ? ).
וספציפית לגבי דבריך למעלה " השורש ב.ע. משמש לציון יציאה מחלל סגור אל החוץ..." הרי שגם הם טעונים הוכחה, ואולי תדרש לפלפול כדי ליישב בתוכם פעלים כגון בעל, בען, בער. כמו כן, מאחר והוספת לנו את אלו בהן נוספה אות לפני שתי אלו (נב"ע), הסבר נא עבורנו את טבע ואת צבע.
לגבי בקבוק, הרי שמדובר באונומטופיאה – במלה הבאה לחקות קול – שכן קול יציאת המים מן הפיה הצרה משמיעים קול שהמלה מנסה לחקותו, ורבות האונומטופיאות בכל שפות העולם, כמו גם בעברית, ולא רק בשמות עצם, אלא גם בפעלים (זמזם, רשרש).
לגבי הקשר שהבאת בין לצבוט לבין לצבות, אין לי אלא להרים גבה בתמיהה, שכן כשלתי מלמצוא את הקשר בין שתי מלים אלו:
צבט: אחז באצבעותיו, לקח באצבעותיו, אחז בחוזקה.
צבה: תפח, התנפח. ולכן, מדובר שם על בטנה שתתנפח, כחלק מהעונש הגופני.
ואין צורך לומר כי אם מתאוריית "שתי האותיות" אתה בא, הרי שיש לנו גם צבא, צבע וצבר כדי לחפש מה הקשר ביניהם.
ולגבי הודעתך הבאה אחריה:
תרם נוצר לא על ידי התפתחות שורשים בני שתי אותיות אלא בדרך בה הסברתי שם, ועיין שם. כך גם לגבי 'מל' ו'מהל' , שמדובר בהשפעה ארמית, ולא בהתפתחות שורש חדש, שאחרת עליך להסביר את מחל, מלל, מעל ומשל, ואת הקשר בינם לבין המוהל.
ואגב מוהל, כבר הסברתי בהודעתי שם כי "ונמלתם" , מבניין נפעל, ושורשו מו"ל ולא נמ"ל, וע"ש.
"שעבד" איננו יצירה של שורש בן ארבע אותיות, אלא השפעה ארמית של המשקל שפעל. האות 'ש' איננה שורשית אלא חלק מהמשקל, בדיוק כשם שבמלה התפעל, האות 'ת' איננה חלק מהשורש.
המלים האירופיות לרחוב/שדרה, מקורן במלה הלטינית stratum , שמשמעותה לכסות. מאחר ומשמעותם היא כיסוי (לא רק סלול אלא גם מכוסה באבנים או בחומר אחר), הרי שאין קשר בין מקורם לבין מלה שמית כלשהי הקשורה למשהו המסודר ישר. גם הקביעה כי המלה שורה קשורה למלה הארמית טור טעונה הוכחה, ביחוד שמשמעות המלה טור בארמית, כמו גם בערבית, היא הר, וראה בגמרא טורא מלכא ודומיו.
|
|
|
|
|
|
...
