גם וגם
תודה ויישר כוח!
זה המאמר, והוא נראה חשוב מאד בעיני:
לא כל יום פורים, ולא כל יום קורים שני נסים
מאת תומר פרסיקו
שני נסים גדולים מאוד, אם כן, ניתנו בפורים: האחד, הצצה אל המוחלט; השני, חזרה אל המוגבל
מצבה ועליה הכתובת "של המשתה" מפלמירה (תדמור) שבסוריה, 200 לספירה
מיחייב איניש לבסומי בפוריא: מצווה בפורים להתבסם, "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (בבלי, מגילה, ז ע"ב). לא קשה לכאורה להבין מה נדרש מהיהודים ביום הזה, אלא שברבות הדורות והפרשנים רוכך ציווי זה וניתנה לו משמעות חלשה יותר ומאיימת פחות. ר' אפרים פסק שישתה אדם יותר ממנהגו, הרמב"ם - עד שיירדם, וכיוצא באלו הקלות, כדי שלא ממש יהיה חייב אדם להשתכר.
כל זאת למה? שכן מיד אחרי הפסיקה דלעיל, מביא לפנינו התלמוד סיפור נורא על חגיגת הפורים של רבה ורבי זירא, שהסתיימה באסון: "רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי (=עשו את הסעודה ביחד) איבסום (=השתכרו). קם רבה שחטיה לרבי זירא (=קם רבה ושחט את רבי זירא). למחר בעי רחמי ואחייה (=למחרת ביקש עליו רחמים והחייהו). לשנה אמר ליה ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי (=כעבור שנה אמר לו יבוא אדוני ונעשה סעודת פורים ביחד). אמר ליה לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא (=אמר לו לא בכל שעה ושעה קורה נס)". כדי שמקרה כזה לא יתרחש בעתיד, ננקטו איפוא אותם אמצעי זהירות פרשניים ופרגמטיים מאוד.
הסיפור, כמובן, לא נגמר בהריגתו של רבי זירא. למחרת היום, בהתפקח רבה, הוא רואה מה עולל ומבקש רחמים (על מי? על עצמו כמובן, לרבי זירא הלא כבר אין דאגות), והנה שב המת לחיים. בדיוק שנה אחר כך מזמין רבה שוב את רבי זירא לארוחה (או שמא להפך?), אך הלה מסרב שכן "לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא". אכן, נסים לא מתרחשים כל הזמן, שהרי אחרת לא היו נסים, ולא כל יום פורים.
אך מה היה אותו נס? לכאורה היה זה נס קימתו של רבי זירא לחיים. אבל ייתכן שעוד לפני תחייתו של רבי זירא התרחשו שני נסים, גדולים אפילו יותר ממנה. הנס הראשון הוא השיכרון המוחלט באמת של רבה. הוא באמת הגיע למצב שאין הבדל בעיניו בין ארור המן לברוך מרדכי; אפשר להתקנא בחוויה מוחלטת ומשחררת שכזאת. אכן, להיות במקום שאין מכירים בו בין צדיק לרשע, זו מדרגה מיסטית גבוהה, שכן המקום הזה קרוב, בוודאי, למקומו של עולם. האלוהות נמצאת מעבר לחסד ולדין, מעבר לנצח ולהוד, מעבר אף לבינה ולחוכמה. האל הוא המקום שבו, על פי מיסטיקנים רבים, הקווים המגבילים של ההפכים (טוב ורע, יפה ומכוער, אמת ושקר) ואף של הזמנים נפגשים ומתאחדים. רבה הגיע לשם, ומשם, מנקודת המבט של הנצח, הכל שווה והכל שווא. להגיע לשם, לצאת מתוך מעגל הסיבות והתוצאות, מתוך כל החוקים הטבעיים והאנושיים, להיות בטרם דעת טוב ורע, זה נס.
מהו הנס השני? הנס השני הוא החזרה. החזרה אל החוקים וההגבלות, אל השיפוטים וההגדרות. רבה זכה לנס נוסף כאשר, בוקר אחרי עלייתו מעלה מעלה, ידע לרדת מטה, להבחין במעללו ולהבין את חומרת המעשה. לא רק זה, גם לבקש רחמים הוא ידע. גם לפנות אל האל כאילו הוא, האל, מעליו, נבדל ממנו, ולבקש ממנו בקשה ידע. זה נס. זה נס, כי לא תמיד חוזרים אלו שעלו מעלה, מטה, ומוכר ביותר סיפור כניסתם של הארבעה לפרדס (בבלי, חגיגה, יד ע"ב). שם עולים מעלה, אל ההיכלות העליונים, ארבעה מגדולי התנאים, בן עזאי, בן זומא, אלישע בן אבויה, ור' עקיבא. בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע (כלומר, השתגע) ורק השניים האחרונים חוזרים מטה: אחר (מי שהיה לפני כן אלישע בו אבויה) ורבי עקיבא.
אך לא רק החזרה עצמה חשובה, אלא אופי החזרה, שכן בעוד רבי עקיבא זכה לחזור שלם ("רבי עקיבא יצא בשלום"), אלישע בן אבויה קיצץ בנטיעות. ומה פירוש קיצץ בנטיעות? בקצרה, התפקר. חדל לקיים מצוות. לא רק זאת, אלא שמיד עם חזרתו הלך לזונה, בשבת (שם, טו ע"א). אותו רב גדול, אם כן, מורו של רבי מאיר, פורק כל עול, ובהפגנתיות מחלל שבת וכבודה של אשה. זו דוגמה מובהקת למיסטיקן שלא חזר. הוא נשאר מתבוסס ומתענג באותה רמה שבה הכל אחד; שם אין טוב ורע, אסור ומותר, ואחרי שנים של קיום מצוות ניצל את החופש המוחלט שתודעתו בישרה לו כי זכה בו, כדי לעשות, כנראה, את שתמיד רצה ולא הירשה לעצמו. על כן נמחה שמו והוא מכונה "אחר".
רבי עקיבא ידע, או זכה, לחזור בשלום. לחזור אל כל אותם חוקים ומשפטים, הגדרות והבחנות אשר מהם מורכב העולם הזה, התחתון. החזרה הזאת, אחרי החשיפה לאמת העליונה, לנקודת המבט של הנצח, קשה לא רק מבחינה נפשית (להתעסק שוב בכל "השטויות"), אלא גם מבחינה תיאולוגית-דתית, כי אחרי ההתבוננות באחדות המושלמת, המפוארת, הנצחית, קשה קצת להבין מדוע כלל נברא עולם, וממילא קשה לפעול בו כהלכה. אך רבי עקיבא מסוגל, ובזה גדולתו.
זו גם הסיבה שנותן ר' עקיבא כראיה לדבריו שמגילת אסתר נאמרה ברוח הקודש (כלומר, היא טקסט מקודש): "שנאמר 'ותהי אסתר נשאת חן בעיני כל רואיה'" (מגילה, ז ע"א). ר' עקיבא מסיק שרק ברוח הקודש יכול היה מחבר המגילה לדעת שאסתר נשאה חן בעיני כל רואיה ממש. לענייננו חשובה כאן גישת הפרשנות: חן אפשר לשאת רק בעולם מוגבל וזמני, שהרי במוחלט והנצחי הכל יפה (זה הרי "הים של היפה" האפלטוני), ואין יותר ופחות. רבי עקיבא יודע להבדיל בדקויות הקיום הארצי, וחשוב לו להיתלות בהם לפרשנותו.
שני נסים גדולים מאוד, אם כן, ניתנו לרבה בפורים: האחד, הצצה אל המוחלט; השני, חזרה אל המוגבל. לא בכל שעה ושעה מתרחשים נסים כאלו, שמולם אפילו נס קימה לתחייה מן המתים נראה טריוויאלי, ארצי מאוד. בפורים אנו מוזמנים, לפחות יום אחד בשנה, לתת אפשרות לנסים כאלה להתרחש גם לנו.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
 |
|
|
