הקושי לכתוב את אשר חובר קודם במחשבה

מיהו הכותב?


כמה סבל נאלץ מכתבי האומלל לסבול עד שנכתב. עכשיו שהדלת שבינינו מתחילה לזוז, ועל כל פנים אנחנו אוחזים בידית לפחות, יכול אני, ואולי אף חייב אני לומר זאת. לו ידעה העלמה אילו מצבי רוח תוקפים אותי! גשם של עצבנויות יורד עלי בלי הרף. אני רוצה משהו וכעבור רגע איני רוצה עוד. כבר עליתי במדרגות עד למעלה ועדיין איני יודע באיזה מצב אהיה כשאכנס לדירה. עלי להוסיף התלבטויות על התלבטויות עד שתצא לי מהן איזו ודאות קטנה או מכתב.
כמה פעמים - כדי שלא להגזים אומר עשרה ערבים - חיברתי בראשי לפני השינה את המכתב הראשון ההוא! ואולם אחת מהצרות שלי היא שלעולם איני מצליח להעלות על הכתב במשיכת קולמוס אחת דבר שקודם לכן חיברתי היטב בראשי.
אכן יש לי זיכרון רע מאוד, אבל גם הזיכרון הטוב ביותר לא היה יכול לעזור לי לכתוב במדויק ולו פיסקה קטנה אחת שהגיתי ושיננתי לי קודם לכן במחשבה, שכן בכל משפט ומשפט יש מעברים, שעד שהם נכתבים הם נשארים תלויים ועומדים. כשאני יושב איפוא לכתוב את המשפט ששיננתי לי, איני רואה לפני אלא שברים שברים, איני רואה לא בעדם ולא מעבר להם, ולולא הייתי חסר נחישות כל כך הייתי פשוט משליך מידי את העט. ואף על פי כן התלבטתי אם לכתוב את המכתב ההוא, שהרי כלל לא גמרתי בדעתי לכתוב אותו, ולבטים כאלה הם כמובן הדרך הטובה ביותר להניא אותי מן הכתיבה. פעם אחת, אני זוכר, אף קמתי ממיטתי כדי להעלות על הכתב את מה שניסחתי לה במחשבה, ואולם מיד חזרתי אל המיטה, כי האשמתי את עצמי - וגם זו אחת מצרותי- שאי השקט שלי היא איוולת, ודימיתי לי שגם בבוקר אוכל לכתוב את מה שיש לי בראשי לכל פרטיו. לקראת חצות, ידן של האשליות תמיד על העליונה..









תוקן על ידי - riv - 30/03/2005 20:12:07

....אני אוהב אותך, פליצה, בכל הטוב האנושי שבי, בכל מה שעושה אותי ראוי להתהלך בין החיים. אם מועט הוא, כי אז אני עצמי מועט. אני אוהב אותך בדיוק כמו שאת, את מה שטוב בך בעיני וגם את מה שאינו טוב בך בעיני, הכל, הכל. לא כך אצלך, גם אם כל שאר התנאים מתקיימים. את אינך מרוצה ממני, יש לך כל מיני טענות נגדי, את רוצה אותי שונה ממה שאני. שאחיה יותר "בתוך המציאות", שאתאים את עצמי "למה שיש" וכו'.
האם אינך מרגישה שאם את רוצה בזאת מתוך איזה צורך אמיתי, כי אז לא אותי את רוצה עוד כי אם לעקוף אותי? לשם מה לרצות לשנות בני אדם, פליצה? לא טוב הדבר. את בני האדם יש לקבל כמו שהם או להניח להם. לשנותם אי אפשר, לכל היותר אפשר לשבש להם את מהותם. הרי האדם אינו עשוי חלקים חלקים באופן שאפשר להוציא כל חלק לחוד ולהחליפו במשהו אחר.
אלא הכל שלמות אחת ואם את מושכת קצה אחד, גם הקצה האחר ניסוט שלא מרצונך. ואף על פי כן, פליצה- אפילו את הדבר הזה, שכל מיני דברים בי אינם לרוחך ואת רוצה לשנותם, אפילו את הדבר הזה אני אוהב, אבל אני רוצה שגם תדעי זאת.
ועכשיו החליטי, פליצה! מכתבך האחרון עדיין איננו החלטה, עוד יש בו סימני שאלה. תמיד ראית את עצמך בבהירות רבה יותר משאני רואה את עצמי. אסור לך עכשיו לפגר אחרי בעניין הזה.
ועכשיו עוד אנשק את היד שתשמוט את המכתב הזה

שלך, פרנץ.






תוקן על ידי - riv - 31/03/2005 18:37:10

פראג, 16 ספטמבר 1916


יקרה שלי, שוב רק כמה מילים, אבל שיוצאות מהלב, ה"מעון" הוא שמקרב אותנו כל כך.* אל תפחדי משאלותיהן של הילדות, או מוטב: פחדי מהן והיאחזי בפחד הזה כבתועלתו הגדולה מכל של ה"מעון". הרי לא זה ששואלים שאלות מפחיד אותך, בעצם, כי אם ודאי מפחיד אותך גם זה שאין שואלים שאלות, גם זה מעיק עלייך לפעמים, ולא רק השאלות שהילדות שואלות, אלא גם אלה ששואלים ה"אנשים המועילים" ההם המאיימים או המברכים, שכתבת עליהם דברים טובים ובנאמנות. ואגב, יהיה עלייך לבסס את אמונם בך על משהו אחר, לא על היסוד הדתי דווקא, ואם יידרש לצורך זה מכנה משותף, יהיה עלייך להניח למכלול האפל של היהדות בכללה, שיש בו כל כך הרבה דברים סתומים, לפעול את פעולתו.
אסור כמובן לתת לזה לטשטש משהו, כמו שנוטים לעשות פה, למשל. זו תהיה בהחלט טעות, כמדומני.
לא עולה על דעתי ללכת לבית הכנסת. בית הכנסת אינו דבר שאפשר לבוא אליו בגניבה.אי אפשר לעשות זאת כיום כשם שלא היה אפשר לעשות זאת בילדות. עודני זוכר איך בילדותי טבעתי בחוסר הטעם האיום של השעות הארוכות בבית הכנסת. אלה היו חזרות שהכין לי הגיהינום לקראת כינונם של חיי המשרד בעתיד. הללו שנדחפים ובאים לבית הכנסת רק בגלל השקפת העולם הציונית שלהם דומים בעיניי לאותם אנשים שהלכו אחרי ארון הברית וביקשו להיכנס בעזרתו לבית המקדש בכוח במקום להיכנס בשקט דרך השער שנועד לכל האנשים.
אבל אצלך, למיטב הבנתי, פני הדברים שונים לחלוטין. בעוד שאני הייתי חייב לומר לילדים(כמובן, שיחות כאלה ראוי שלא לעורר כלל, ומעצמן הן מתעוררות רק לעיתים רחוקות מאוד, כי ילדים החיים בעיר הגדולה בקיאים למדי בהוויות העולם, ואם הם ילדים יהודים ממזרח אירופה, יודעים הם איך לשמור על עצמם ובו בזמן לקבל את האחר), הייתי חייב לומר להם שבשל מוצאי, חינוכי, נטיותי וסביבתי אין לי עם אמונתם שום דבר משותף שניתן להצביע עליו, שמירת המצוות אינה משהו חיצוני כלל, להיפך, תמצית היהדות היא, ובכן, בעוד שאני הייתי חייב להודיע להם זאת איכשהוא(והייתי עושה זאת בגילוי לב, בלי גילוי לב אין לכל זה שום טעם), הנה לך אולי יש עם האמונה איזה קשר שאפשר להצביע עליו.
אמנם אולי אין אלה אלא זיכרונות נשכחים למחצה, שקבורים תחת המולת העיר, חיי המסחר, תחת עירבוביה של כל הדיבורים והמחשבות שחלחלו במשך השנים הרבות. איני מבקש לומר שאת עדיין עומדת על הסף, אבל אולי בכל זאת, מרחוק, את עוד רואה היכן שהוא את ניצנוץ הידית של הדלת. אני מתכוון לומר, שכשישאלו אותך הילדים תוכלי לענות להם לפחות תשובה עצובה, אני אפילו זאת לא אוכל. אבל יהיה בכך די בכל אופן לקנות את אמונם. ובכן מתי את מתחילה, מורה יקרה?...

פרנץ

* "המעון ההיהודי העממי" בברלין, מעון ומוסד חינוכי לילדי פליטים ממזרח אירופה בחסותם של מכס ברוד, בובר, לנדאואר ואחרים ובהנהלת המחנך הציוני הידוע ד"ר זיגפריד להמן.
פליצה התנדבה לעבוד שם בהשפעתו של קפקא. רבים ממכתביו אליה בתקופה ההיא עוסקת בפעילותה ב"מעון", חלקם באריכות ובפירוט רב. קפקא נותן לפליצה עצות רבות, נכנס לעניינים דידקטיים, שואל שאלות, מציע לה, ואף שולח ספרים.