משל משלו חכמים באשה

פתחתי את האשכול לפי פניית חברים, שהעדר הבנת האנטומיה האנושית הפריע להם בהבנת דברי חז"ל.
אין לי שום עניין להכנס לפולמוס כלשהו, ואנסה לנהל את האשכול אך ורק באופן ענייני.
לכן אני מבקש מהמנהלים להמנע מהבלעת אשכול זה באשכול אחר כלשהו.
אם יוחלט שלא להשאירו כעצמאי, אני דורש למחוק אותו לחלוטין.


משל משלו חכמים באשה

המשנה (נדה, ב, ה) מתארת את אברי הרביה של הנקבה בדרך משל:
משל משלו חכמים באשה: החֶדֶר והפרוזדור והעליה.
דם החדר טמא, דם העליה טהור.
נמצא בפרוזדור ספקו טמא לפי שחזקתו מן המקור.

אחת הסוגיות העמומות היא השאלה מהי העליה המוזכרת במשנה. ראה נשמת אברהם, כרך ב, (יו"ד) הקדמה להלכות נדה, עמ' עו-עח.
בשורות הבאות יוצג הסבר פשוט ובהיר של דברי חז"ל בנושא, המתאימים באופן מלא לידע האנטומי של ימינו. ההסבר מבוסס על פירוש רבנו חננאל (פי' ר"ח לב"ב כד, א, מודפס ב"סיני", כרך כג, ניסן תש"ח), אותו כבר קילס הרשב"א "שכל דבריו דברי קבלה".

לעניננו נוגעים שלשה אברים: ה"חדר" (uterus), ה"עליה" (כיס השתן) והלֵדָן (vagina) הכלול בפרוזדור האמור במשנה.

החדר והעליה

ה"חדר" קרוי רֶחֶם בעברית הרפואית החדשה. הוא איבר חלול, בעל קירות שריריים עבים, דומה לאגס שטוח והפוך. שתי חצוצרות נפתחות לגוף החדר, בחלקו העליון (המרוחק מהלדן), בשתי זויותיו. החצוצרות מתחילות סמוך לשחלות בבטן בחלל האגן, ומגיעות, כאמור, עד לחלל ה"חדר".

חלקו הצר של המבנה דמוי אגס (הדומה לחלק הצר הקרוב לעוקץ של האגס) קרוי בשפה הרפואית "צוואר-הרחם", והוא בולט ונכנס לתוך חלל הלדן. הנקודה המקשרת בין חלל תעלת הצואר לבין חלל הלדן היא הפה החיצוני של הצואר. הנקודה המקשרת בין חלל תעלת הצואר לבין חלל ה"חדר" היא הפה הפנימי של הצואר.

לפני ה"חדר", ומובדל ממנו לחלוטין, נמצא כיס השתן שהוא ה"עליה" לפי פירוש רבנו חננאל, כך שכאשר האשה שוכבת פרקדן, כיס השתן מונח מעל ה"חדר" ומעל חלק מהלדן.
התיאור בתלמוד הירושלמי הוא מדוייק מאד מבחינה אנטומית: "החדר לפנים מן הפרוזדור, והעליה נתונה על גבי החדר עד חצי הפרוזדור" – (ירושלמי, נדה, פ"ב, הל' ה).

הפרוזדור

הלֵדן (=נרתיק) הוא מבנה שרירי כיפתי חלול ומאורך הסגור בחלקו הפנימי ופתוח אל חצר הפות (האזור המוגבל על ידי שפתי הפות של האשה). צואר-הרחם בוקע, כאמור, לתוך הלדן בחלקו הפנימי, כך שהקיר העליון הפנימי של הלדן מקיף ועוטף את צואר-הרחם. בקצהו החיצוני של הלדן קירות הלדן יוצרים מעין קמט דק הסוגר לא באופן מלא, את פתח הלדן החיצוני. קמט זה קרוי גם קרום בתולים, ברוב המקרים נוצרים בו קרעים בודדים בעקבות יחסי מין והוא נעלם כמעט לחלוטין לאחר לידה.
מעבר לצד החיצון של קרום הבתולים סוגרים שפתי הפות - לרוב השפתיים הקטנות - את חצר הפות אליה נפתחים הלדן מלמטה, ולמעלה מעט מפתח הלדן נפתחת אליה השופכה. חצר הפות אף היא קרויה פרוזדור בלשון התלמוד. ומאחר וסגירת חצר הפות על ידי השפתיים איננה מצויה בבהמות, מבדיל התלמוד בין "בהמה שאין לה [את החלק הזה של ה]פרוזדור" לבין "אשה שיש לה [את החלק הזה של ה]פרוזדור"
(בכורות, מו, ב. וע"פ האמור כאן מיושבת בפשטות קושיית התוס', נדה, מב, ב, ד"ה כשהוציא).

הלול

לפי התיאור המובא כאן, מובן באופן בהיר מהו ה"לול הפתוח בין העליה לפרוזדור" המתואר בתלמוד (נדה יז, ב). ה"לול" הזה הוא צינור השופכה המחבר את כיס השתן עם החלק החיצון של הפרוזדור, דהיינו חצר הפות המוגבלת ע"י השפתיים, אליה נפתחים הלדן והשופכה, אזור הקרוי גם הוא, כאמור, "פרוזדור" בלשון חז"ל (בכורות מו, ב).

ההסבר האמור כאן, מיישב בשופי את הקשיים בהבנת דברי חז"ל במשל שמשלו חכמים באשה, הן בבבלי והן בירושלמי, קשיים שנבעו בעיקר כתוצאה מחוסר ידע ולפעמים אפילו מבורות אנטומית של המתקשים.

ראיתי שואלים:

איך אסרו חכמים את הנידה הרי דם נידה הוא בעצם דם מכה, ודם מכה מותר?

השאלה הזו מבוססת קודם כל על טעות בסיסית (ולפעמים על הטעיה מכוונת).

הנידה לא נאסרה על ידי חכמים, אלא על ידי התורה בכבודה ובעצמה ובצורה המפורשת ביותר.
התורה אסרה את האישה על בעלה בימי נידותה,דהיינו בימי הדמם המחזורי שלה, לפחות שבעה ימים.

בנוסף אסרה תורה את האישה לבעלה בימי זיבתה, דהיינו בימים בהם קיים דימום רחמי לא סדיר מעבר לימי המחזור, והצריכה (בזבה גדולה) לספור שבעה נקיים לפני הטבילה המתירה.

המנגנון של הדימום המחזורי כידוע לנו היום, כולל השפעה הורמונלית מחזורית שבעקבותיה (הפסקת הפרשת הפרוגסטרון ע"י הגופיף הצהוב) מתקלפת רירית הרחם שעברה לפני כן,כבכל חודש, הכנה לקליטת עובר. את הדימום הזה אסרה תורה. דימום כזה איש לא יכול להגדירו כדם מותר שהרי התורה אסרתו במפורש.

כדאי לדעת גם כי עצם המושג "דם מכה" איננו מפורש בתורה, אלא מקורו בעיונם של חז"ל.

חז"ל, מניתוח של המצבים שאסרתם תורה, למדו שדימום שאיננו מחזורי אלא נובע מ"מכה" איננו אוסר.
"מכה" לענין זה היא תהליך פתולוגי של
טראומה מגורם חיצוני,
או דלקת
או גידול.

ואכן דימומים פתולוגיים מסוגים אלו אינם אוסרים אם ברור לנו שהם באמת כאלה.

על כל פנים, נסיון להתיר "דם נידה" המפורש בתורה, על פי הגדרות "דם מכה" של חז"ל, הוא מוטעה ומטעה.

לדגים

רשימת פוסקים, שהתייעצו עo רופאים בני זמנם, על מבנה איברי הריביה של האשה, ב"אנציקלופדיה הלכתית רפואית", (שטיינברג) חלק ו עמוד 165 הערה 61

דגים,

התיאור
הנה אודות החולי המצוי בקצת נשים שקורים פארפאל, שכתבו כמה תשובות אחרונים שהוא נפילת המקור, הוא החדר או הרחם, ששלושתן דבר אחד הוא בלשון חז"ל, שהוא מקום שהוולד נוצר בו ומשם דם נדתה יוצא. ולפעמים הוא נעקר ממקומו ונופל למטה לבית החיצון שבלשון חז"ל לפ"ד האחרונים הנ"ל.

מתאים לתופעה די שכיחה בגיל המבוגר הנקראת בשפה הרפואית המודרנית "צניחת רחם".

חשוב להעיר שבלשון חז"ל "רחם" איננו המקור, אלא הלדן (הנרתיק). ראה מאמרי (אסיא סא-סב)

על משמעות המושג "רחם" בלשון חז"ל ו"אוטם ברחם" בלשון הפוסקים

http://www.medethics.org.il/articles/Assia61-62.12.doc

לעומת זאת התיאור התחליפי של "רומע"ל"
שהמקור, הוא חדר הרחם, אינו נופל למטה לעולם רק הפארפאל הנ"ל הוא נפילת צואר הרחם בלשון הרמב"ם פ"ה, והוא מתוח בחוזק ומחובר במקומו בעצבים ומיתרים. ולפעמים ניתק ונופל ותלוי למטה.
איננו מוכר לי, והאמירה ש"חדר הרחם אינו נופל למטה לעולם" היא שגויה ללא ספק.

לגופה של שאלה, מקור הדימומים הלא סדירים במצבים של צניחת רחם הוא לעיתים קרובות מפצעים וזיהומים של צואר הרחם החיצוני, דימום הנחשב לדם מכה (וזו כנראה סיבת התעניינותו של הרב השואל). אך אין מניעה שיהיה דימום ממקור תוך רחמי, ויהא אסור.

בדיקת רופא/ה פשוטה תבדיל, בדרך כלל, בין זה לבין זה.

(לא יכולתי להתאפק)

הגישה שפולמוס מהוה סתירה לעניניות סותרת אבן יסוד בפורום (ולטעמי לא רק בפורום). לא ברור לי מה אני יכול לשאול ומה לא. ומספק, הריני מצהיר שקיבלתי דבריך.





הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

כנראה השאלה כאן, למה התכוונו חכמים ב"פרוזדור"
למה לא להסיק שהתכוונו לנרתיק, נשמע הכי פשוט?

ומה לגבי החיה שלא היתה ולא נבראה, דם חימוד?

השאלה בכל זה היא, שהרמב"ם ודאי למד את מבנה הגוף לפי הניתוח של בני זמנו, ומבאר (אסו"ב ה, ג) שיש כמו נקב בין הפרוזדור ובין שבילי הזרע.
מישהו יודע משהו בזה?

ובענין הפארפאל, הרי ברור שבתחלה סברו שהרחם עצמו נופל, ולכן בפארפאל אין הדם טמא, כיון שלא יצא מהרחם אל הפרוזדור כדרכו.
אח"כ ביאר הד"ר אל רבנו בעל התניא, שהרחם אינו נופל כלל, וא"כ אין להתירו כלל מטעם האמור בכל הפוסקים (ומובא בשו"ע הרב סי' קפח ס"ק י) שדינו כמו חתיכת מקור שנעקרה, אלא טעם ההיתר הוא כיון שהוא מכה, כי הדם הזה אינו בא מהמקור כלל, שמנגיעה קלה יוצא דם מדפני הפרוזדור.

kisarita,

ההיגיון שלך ישר, כתמיד.

למענך כתבתי בחלק התיאורי שבראש האשכול את המשפט הבא:

חצר הפות אף היא קרויה פרוזדור בלשון התלמוד. ומאחר וסגירת חצר הפות על ידי השפתיים איננה מצויה בבהמות, מבדיל התלמוד בין "בהמה שאין לה [את החלק הזה של ה]פרוזדור" לבין "אשה שיש לה [את החלק הזה של ה]פרוזדור"
(בכורות, מו, ב. וע"פ האמור כאן מיושבת בפשטות קושיית התוס', נדה, מב, ב, ד"ה כשהוציא).

מטעמים מובנים אני לא מצרף איורים להסבר, אך למבינים כמוך די בכך.

עכ"פ חז"ל החשיבו כפרוזדור את שני החלקים. גם את הנרתיק כמו שהיצעת, וגם את חצר הפות.

נושא דם חימוד מחייב דיון נפרד.
אשתדל, בל"נ, להציג את הידוע לי בהזדמנות קרובה.

תוקן על ידי - דר_הלפרין - 04/04/2005 11:46:25

כישרית

בנוגע לדם חימוד אקצר לכבוד בעל האשכול המבטיח דיון נפרד, אבל הרי ידוע על הפרשת דם מחמת חימוד כמו כלה סמוך לנישואיה (ידועות עובדות). אולי את מתכוונת שדם זה אינו שונה, אבל אז בכל זאת לא נשלל המעמד ההלכתי השונה.

הפרט הזה שאתה כותב בפשיטות, שחצר הפות נכלל בפרוזדור בלשון חז"ל, הוא בכלל לא פשוט. בשו"ע הרב (מהדו"ב לסי' קפג, ריש הגהה שניה) מוכיח מכמה הלכות בתלמוד וברמב"ם שאינו נכלל, ושהוא נקרא בשם כותלי הרחם. ואח"כ מנסה ליישב שאפשר שהוא כן נכלל.

תשו"ח לד"ר הלפרין על טירחתו ומאמציו להביננו בינה. הנני מקווה שאוכל להטריחו ולבקש ממנו, לתת דעתו על תשובת הד"ר ישעי' מדרויא, שאליו פנה רבינו בעל השו"ע לברר העניין. כפי שכתבתי זו תשובה ארוכה ומפורטת בצד האנטומי, ומעניין לעמוד על הידע הרפואי של אותו זמן.

לצערי התשובה הזו ארוכה, וקשה להעתיק כולה כאן, וקיוויתי שהספר מצוי. בינתים איני מוצא שהביאו שו"ת זו בשולי שו"ע הרב, בכלל קובץ השו"ת, ולא בהוספות. אף לא מצאתיה באתרים הממוחשבים של חב"ד (של הספרייה, ובתקליטור). איני יודע לפ"ש אם נכללה באג"ק של אדמוה"ז.

אולי הלבן יוכל לסייע לנו בשירותיו, לקבל כאן את מלוא התשובה. אם לא יצליחו המאמצים אשתדל לסרוק אותה מתוך ספר אגרות בעל התניא ובני דורו להרד"צ הילמן. אגב, יצא לפני כמה שנים הספר אגרות חסידים, בעריכת י' ברנאי. ההוצאה נראית כמהדורה מדעית, אך אפשר לקבוע בלא היסוס שהספר אגרות בעל התניא, שנראה כהוצאה רבנית, עולה, בדיוקו, בדיוניו ובהערותיו פי כמה וכמה על הקודם, אף מבחינה מדעית וביקורתית. (בספר אג"ח, למשל לא ידע שלאדי וליאזנא הם מקומות שונים, וחשב שהם כינויים שונים לאותו מקום, על מקומות ידועים הוא מציין שהמקום לא אותר, וחמור יותר שהדפיס אגרת אחת שתי פעמים, כל פעם ממקור אחר, כאילו הן שתי אגרות שונות, ואף מציין שנויי נוסח מאחת לחבירתה!)

מכתב אדמו"ר הזקן אל הד"ר ישעי' ריף, בנושא הפאר-פאל, נדפסה באגרות קודש שלו אגרת סג, ובמהדורה החדשה של השו"ע שלו ח"ה ע' תקיב.
חלק מהמענה של הד"ר ישעי' ריף, הועתק ע"י אדמו"ר הצמח צדק בתשובותיו, במהדורה החדשה סי' שיד אות יח, ומועתק בזה משם:



כאזמו"ר הגאון נ"ע להדאקטער החכם מ' ישעי' נ"י שיבאר לו מהות עקירות המקור הנק' פארפאהל מהו ע"פ חכמת הניתוח והרפואה. והיתה תשובתו שנפילת האם ממש הוא מילתא דלא שכיחא כלל אלא שהנרתק הנק' בל' הגמ' בית החיצון הוא הנופל. וז"ל. זה הפארפאהל נעשה בכל מקום מהנרתק וכדומה בתכלית לנפילת הכרכשתא מפי הטבעת. כי פי הטבעת בעצמו אינו נופל לעולם כי היא מקושרת בקשר אמיץ וחזק לעור ובשר בתחתיות האגן. אולם מעי הכרכשתא שמבפנים נתרפה מאיזו סיבה וניתק ממקומו ונעתק לחוץ ואז נתהפך שטח הפנימי' חוצה. כמו כן יקרה למעי הנרתק. אך על כמה אופנים. הא' נפילה צדדית. היינו שנעשה רפיון בצד אחד מהנרתק למעלה או למטה או באמצע. פעמים שזה הרפיון הוא כך גדול עד שנתארך ונעתק חוץ לגוף אף ממקום היותר גבוה. ולפעמים הרפיון אינו כ"כ גדול. אז נעתק ממקומו ונשאר בתוך הנרתק. ועל שתי נפילות אלו אפשר לטעות ולחשוב שזהו העתקת האם. ר"ל שנתהפך פנים מהאם ולחוץ כי נקב לא נמצא במרכזו. הב'. נפילה סבבית כשהרפיון נעשה סביב הנרתק ויהי' ג"כ כאמור. אם שהרפיון הוא גדול נעתק מפנימי' הנרתק ולחוץ. וכשאינו כ"כ גדול תשאר הנפילה בתוך הנרתק כאמור בנפילה הצדדית. אך בשתי נפילות האלו יהי' תמיד נקב במרכזם. שני האופנים האלו אפשר לברר ע"י מדידה וע"י משוש ידה. ע"י מדידה הנה אמרנו לעיל שמעי הנרתק ארכו ששה עד שבעה אצבעות. ע"כ למדוד מפי הנרתק עד מקום הנפילה למטה ולמעלה ממקום הנפילה עד פי האם בין שהי' נפילה צדדית או סבבית. הנה אמרנו לעיל (שם לעיל מיני' האריך בניתוח ולא העתקתיו) שבין כיפולי הנרתק נמצאו חללים ע"כ יהי' באפשרי שיקרה נפילה צדדית ונקב חלול כזה ימצא בו. אך זה יבורר ע"י משוש. כי תמשש בידה ותמצא הבליטה מצד אחד ומצד שכנגדה לא תמצא כלום. וגם ע"י מדידה כנ"ל. ובאם שיקרה הרפיון סביב פי האם אזי פי האם ניתק ממקומו ויפול פעם בתוך הנרתק ופעם מן הנרתק ולחוץ. וזה יבורר ע"י הסדק האמור לעיל (בניתוח האם. ג"כ לא העתקתיו) שנעשה כמו נקב. וגם זאת שמנקב הנ"ל עד תקרת האם הוא קרוב מאד כאמור לעיל. גדלה כגודל אגוז. וקרה לאשה שהיתה מעוברת בהאם והאם תלה חוץ לגוף בתוך הנרתק כלו להולד חדשיו ונולד. ולפעמים נקרה שהאם תנתק ממקומה ותפול בהנרתק וחוץ להנרתק וזה לא ימלט בלתי שהמעיים או שומן החופה את המעיים שיפלו לחלל שנעשה ע"י העתקת האם ממקומה כי עור החופה את פנימי' הבטן לא יהי' לו משענת מהאם. ואז תתרפה ותתמשך כפי חוק ומשפט שבר הנימצא גם בזכרים. ולזה יש תרופה ע"י כלי שנק' פעסאריום. וזה הכלי מועיל גם לשאר נפילות כי יש בזה הכלי כמה אופנים 1 הנפילה. וגם בהמעוברת הפארפאהל הוא בנמצא ונפילה כזאת יהי' בודאי מהנרתק. כי העובר מדורו בהאם והאם היא מונחת בהאגן (צ"ע דסותר א"ע למה שאמר תחילה וקרה לאשה שהיתה מעוברת כו'. וצ"ל דזהו מיקרי דלא שכיח כלל וכלל). וזאת לדעת שמנגיעה קלה להבליטה מהנפילה אף אם עבר דבר רך כמו מוך יוכל לצאת דם ממקום הנגיעה. כי העור נתפשט ונתרפה. וזה דומה בתכלית לנפוח הנעשה בבשר השינים הנק' שקארביט שמנגיעה קלה לבשר הנ"ל יוצא דם. ויקרה לפעמים צמיחת בשר חי' בהנרתק כאמור בהאם הנק' (פאליבוש). ולפעמים יקרה שנעשה מכה הנק' (שצירהוס). ומשצירהוס הזה נעשה למכה הנק' סרטן בל"א אין קרעבש. וזהו אפשר לברר ע"י קושי המכה. כי הפארפאהל או הבשר הוא רך וניתן להניח בחוץ לפנים בחזרה. ואלו עומדים במקומם בקשה ערפם. זאת לדעת שמצמיחת בשר חי הן בהנרתק או שנפל מהאם לנרתק כאמור לעיל שותת דם בהתמדה. ומשצירהוס לא יזול כ"א מנגיעה אף קלה. ויקרה ג"כ שבר בהנרתק. היינו שהמעיים יובקעו דרך בשר תחתיות האגן ויפלו ביחד עם עור החופה את בטן הפנימי' מהאם בהנרתק או דרך הנרתק ולחוץ. ובאם שיהי' באפשרי לתחוב ספוג בפי האם וזה הספוג יהי' מתוקן היטיב עם חוט ארוך וחזק בכדי שתוכל להוציא ספוג הנ"ל. אזי יותרו כל הספיקות. הנה אמרנו לעיל שנזילות דם וסת בא מפיות העורקים הנמצאים בהאם. ואמרנו ג"כ שסעיפים הבאים מגזעי עורקים הנ"ל נמצאים ג"כ בהקנים ובהנרתק. ומזה יקרה לדם וסת שיבא מן הקנים היינו מן העלי' דרך הלול. או מהנרתק. ע"כ יהי' בהכרח שדם וסת כזה הוא בא מהנרתק דוקא ולא מהאם. כי בזולתו אפשר שיבא מן האם מפאת שפי האם הוא סגור ומסוגר בעת ההריון. ע"כ מצאתי מכתב הדאקטער.