מה כפירה מצאו בתוכנית מגירה?

בחברה החרדית, בכדי לזכות בתואר "כופר" אין צורך לכפור בה' או בתורה מן השמים.

די לחרוג במשהוא מצורת החשיבה המקובלת - המתאימה לילדים בני עשר- בכדי לזכות בתואר זה.

במעט שקראתי לאחרונה על תוכנית המגירות, נראה לי שעיקר "סכנתה" באפשרות הניתנת לנשים לחשיבה אלטרנטיבית ממה שבעליהן חושבים ומבינים.

מהי תכנית המגירות? האם מישהו מוכן להסביר לעמי ארצות כמוני?

מיכי

"תוכנית המגירות" נשמע כאיזה תוכנית צבאית.

מה הנושא?






הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!

http://www.haaretz.co.il/hasite/pages/ShArtPE.jhtml?itemNo=562421&contrassID=2&subContrassID=4&sbSubContrassID=0

שיטת מודעות עצמית שנולדה בגוש קטיף סוחפת מאות נשים דתיות וחרדיות ברחבי הארץ ואפילו במאה שערים. יש חרדים שרואים בה כת:

היא מגיעה עם עגלת ילדים, מתנשפת. לא מתנצלת על האיחור. אין צורך, היא לא היחידה. אחריה, במשך המפגש, יזרמו לחדר עוד ועוד מאחרות, שקיות הקניות בידיהן, תינוקות על הידיים - היישר משגרת הבית והקניות. גם בבוקר זה שבין פורים לפסח - אולי התקופה הכי עמוסה בלוח השנה של האשה החרדית, בשל הניקיונות לקראת החג - נשים מכל הזרמים, גם הקיצוניים ביותר, עשו מאמץ והגיעו לכאן. חדר לא גדול, בלב שכונה חרדית ותיקה בירושלים.

כ-30 נשים בכל הגילים - מצעירות שאך נישאו ועד למבוגרות מהן בשלושה עשורים - יושבות בצפיפות. קצתן חובשות שביס מעל הפיאה או מטפחת שחורה, לרגליהן גרביים שחורים בסגנון מאה שערים, אחרות בעלות חזות חסידית, ויש גם ליטאיות אחדות. ביניהן יושבות גם כמה נשים חרד"ליות ונשים ללא כיסוי ראש. למרות ההתקרבות הרעיונית בשנים האחרונות בין שני הציבורים - הדתי-הלאומי והחרדי - שני הציבורים כמעט שאינם נוהגים להימצא יחד באותה הזירה. ואילו כאן הגבולות נחצים.

בעגה הפנימית שפיתחו, הנשים המשתתפות בקבוצה זו באו "לעשות עבודה במגירות". שיטת המגירות - סדנה למודעות עצמית המשלבת תכנים ומושגים מתחום הטיפול הנפשי ומהדת כאחד - סוחפת בשנתיים האחרונות מאות נשים בריכוזים חרדיים כבני ברק, ירושלים, ביתר והשכונות החרדיות בערים כבאר שבע, בית שמש ומודיעין עילית. למרות הפופולריות שלה בקרב החרדיות, מקורה של השיטה דווקא במעוז ההתנחלויות, גוש קטיף. פיתחה אותה תושבת היישוב קטיף, סילביה דהרי, אף שלא קשה לזהות שהיא שואלת ממקורות שונים, לא דתיים, כמו שיטת אדלר ושיטות טיפול דינמיות שונות.

לפני כעשר שנים החלה דהרי לאסוף סביבה גרעין של תלמידות, שמאוחר יותר נהפכו למנחות מרכזיות במערך השיעורים הצפוף של השיטה. בהן גם תמי פרלמן מהיישוב גן אור ומיכל פרץ, אשתו של הרב רפי פרץ, רב היישוב בני עצמון. שיטת המגירות, מסבירה פרץ באחד השיעורים, היא טכניקה בעבודת השם ועבודה על המידות. זו נרכשת דרך שיטות ארגון וסדר מוחשיות וסמליות כאחד.

קו ישיר להשם

שלב ראשון וחשוב בשיטה הוא מיון פריטים במגירה שמביאה אחת המשתתפות והגדרתם. פעולה זו אמורה להכניס סדר חדש בחיי האשה. על פעולה בסיסית ראשונה זו תיבנה התורה כולה, שלב אחר שלב. השלבים הבאים יכללו רכישת כלים כמו ברכות ותפילות (כוח הדיבור) ורכישת מידות (למשל: קשב, ריכוז, התאפקות, ויתור, שתיקה, ענווהועוד).

בהנחיה של המדריכה מתבקשת בעלת המגירה להצביע על הנחוץ לה באמת. לפי השיטה הדוגלת בצמצום ודיוק, כל מה שעודף ומיותר מפריע להתקדמות הרוחנית. כי המגירה משקפת את הפנימיות. אולי זה נשמע טריוויאלי, אבל נשים מתארות בהתרגשות את המהפך שהמגירה חוללה בחייהן. א' מבני ברק, בת 41, מתארת בעיקר תחושות גופניות נוכח הדרישה לוותר על פריט אהוב שלא השתמשה בו יותר משנה. "המדריכה אמרה שאני אתרום אותו, אעביר לחברה. הרגשתי שאני מזיעה, רעדו לי הרגליים, היה לי יובש בפה".

ברברה, המשתתפת בקבוצה של פרץ בבאר שבע, מספרת שהביאה מגירה של מפות שבת. "הרגשתי באותו רגע סערה. הבנתי שאני משתמשת בשתיים שאני לא אוהבת, רק בגלל שקניתי, ואילו המפה שאני אוהבת, אני לא משתמשת בה כי צריך לגהץ אותה. והיו שם עוד כמה שלא היו משמעותיות בעיני. זה עשה אותי מאוד לא מאושרת, הרגשתי שאני לא ראויה ולא נאהבת על ידי ה'". ברברה קיבלה נוסח תפילה: "אנא השם עזור לי להרגיש ראויה ואהובה בעיניך. תעזור לי להיות בישרות (ישרה רק עם עצמי - ת"ר) ושיהיה לי קו ישיר ממני אליך".

היא מספרת על תסכול מתמשך מכך שאין לה קריירה ומקצוע. "עכשיו, בעקבות המגירות, אני אוהבת את התפקיד שלי שהוא להיות אמא. להיות אשה יהודייה. לפעמים אני מרגישה מדוכדכת מכך, ואז אני מתפללת: 'ה' תעזור לי לאהוב את התפקיד'. אני צריכה לעבוד על זה. במגירות אומרים לנו שזה התפקיד שלנו. נשים שצריכות לצאת ולפרנס זה בסדר, אבל רק אם את זוכרת מהו התפקיד העיקרי שלך".

את הפעולה הראשונית הזאת מקדימות, כמו בכל הפעולות ("הליכים" במגירות) הצהרות חיזוק. אחריה מלמדת המדריכה תפילה מיוחדת. התפילות המיוחדות הן מעין מנטרות החוזרות על עצמן ומלוות את האשה במשך היום. כך, למשל, לפני עשיית המגירה ייאמר המשפט המעצב, המשקף משהו מהשפה הייחודית לסדנה: "אני אשה יהודייה מכובדת, אהובה, יקרה, מושגחת ומוגנת, מחובקת... בת מלך". משפט שמזכיר סדנאות חילוניות לאסרטיוויות, שבהן צעירות קמות ואומרות על עצמן כמה משפטי שבח כדי לעודד את הביטחון העצמי שלהן. נשים מקבלות נוסחי תפילות שמחזקות אותן בקיום מטלות בית מתסכלות כמו כביסה או כלים.

התפילות האישיות הן מקצת הסיבות שבעטיין מתנגדיה החריפים ביותר של שיטת המגירות, אנשי ארגון "לב לאחים", נחושים למגר אותה. לחולה בדלקת ריאות חוברה התפילה: "הקב"ה, אני מאמינה שיש לי הכוח לרפא את עצמי", והיא הבריאה, מספרת פרץ באקסטזה. אליעזר רובינשטיין מ"לב לאחים" בטוח ששיטת המגירות היא כת, לא פחות. לדבריו, סביב דהרי והמנחות הראשיות "נוצרו הילה ואווירה של הערצה שמזכירה התנהלות של גורו". זאת, לדבריו, גם משום שנשים מפתחות תלות במדריכה. "כל דבר הן מצלצלות לשאול את המדריכה. כל היום הן בטלפון".

חתירה לאושר

לא הרבה ידוע על סילביה דהרי. היא ובעלה אביגדור דהרי היו מראשוני המתיישבים בגוש קטיף. בגוש אומרים שהיו מחסידיו של עוזי משולם, לפני שעלה לכותרות. אביגדור נרצח בנובמבר 1989, כאשר תושב מחנה הפליטים נוסייראת דרס אותו למוות. תחילה חשבו שהיתה זו תאונה, אבל כעבור שנה משרד הביטחון אימץ את הטענה בדבר פיגוע דריסה. ביישוב שלה לא חושבים שסילביה דהרי רכשה השכלה מקצועית או שיש לה רקע טיפולי, אבל אומרים עליה שהיא בעלת כריזמה. לאחר מותו של בעלה נראה שעברה משבר אישי והתחזקה בדת, אומרים בגוש.

הקבוצות של דהרי החלו ביישוב גן אור, שם הן עוררו תרעומת גדולה. "נשים נשאבו לקבוצות הללו", אומרת אחת הנשים ביישוב. "החלו להגיע באמצע הלילה, היו מוכנות לאבד משפחה, חברות טובות של שנים. הן דיברו על דברים נעלים, אבל ביום יום לא ראינו שהן הפכו ליותר טובות". לדבריה, רבנים אסרו את השיטה באופן פרטי. באתר האינטרנט "כיפה" סיפרה אחת הגולשות שהרב מרדכי אליהו אסר על אמא שלה באופן פרטי את השיטה. לדברי הרב שמואל אליהו, רבה הראשי של צפת, אביו לא פסק נגד השיטה אלא אולי במקרים מיוחדים. "אני בעצמי נשאלתי כמה פעמים ולמדתי את הנושא ולא ראיתי שום בעיה עם זה". ואולם בתגובה לכך שאנשי "לב לאחים" הגדירו את השיטה כת, אומר הרב אליהו כי יש מקום לבדוק זאת שוב, כי "אנשי 'לב לאחים' רציניים ואם הם קבעו, יש להם בוודאי סיבות מוצדקות".

הדרמה המתפתחת ברחוב החרדי והניסיון להבין מהו הצורך שעליו עונות הסדנאות הסוחפות אליהן מאות נשים מעוררים עניין לא פחות מהשיטה שמעודדת את הנשים להשלים עם מקומן בבית. למשל, בשיעור של אחת המדריכות בשבוע שעבר היא אמרה, שהאשה היא קניין של הבעל. "אין לך מה לדאוג כי ביהדות קניין הוא עניין מחייב", אמרה המדריכה. "כמו שכשאדם קנה שדה הוא מחויב במצוות השדה, כך בעלך מחויב לך". לדבריה, אשה צריכה להבהיר לילדיה שהבית ותכולתו לא שייכים לה או להם, אלא לבעל הבית - האב והבעל. כמו כן יש להסכים עם הבעל בכל דבר. להכין לו ארוחת בוקר, לשבת ולדבר אתו. מדוע אם כן כל כך חוששים ממנה?

"הכל כאן זה הפוך על הפוך", טוען רובינשטיין מ"לב לאחים", שהאזין ל-20 קלטות משיעורי המגירות שהוקלטו על ידי המשתתפות. "את עניין ה'הן' לבעל הם הוסיפו רק בשלושת החודשים האחרונים, כשראו שבעלים מתחילים להתנגד". רובינשטיין פועל, לדבריו, בשל חששו מהתפרקות הבית והמשפחה כתוצאה מהמסרים המרדניים והעצמאיים הללו. עתה הוא ממתין להחלמתו של הרב יוסף שלום אלישיב החולה, כדי לערב אותו ואת הרבנים הליטאים בפעולה נגד התופעה.

ההתכנסות הנשית הזאת מדי שבוע בלב לבן של השכונות הירושלמיות החרדיות, לא הרחק משכונת גאולה, עוררה רגשות עזים במיוחד באזור מאה שערים. לפני כשלושה שבועות אנשי מאה שערים הטריחו את עצמם לבד"ץ (בית דין צדק) כדי לנסות ולהביא לפסיקה נגד המגירות. העיתון החרדי העצמאי "משפחה" דיווח בשבוע שעבר שהדיון בבד"ץ, לפני כשבועיים, היה סוער. לדיון הוזמנו ארבע הנשים העיקריות שמפעילות את הקבוצות, כדי להגן על השיטה, ומנגד הופיעו אנשי "לב לאחים". בחוץ עמדו זה לצד זה הקנאים והמצדדים בשיטה וצעקו זה על זה. עדיין לא ניתנה הכרעה סופית.

לדברי אברך צעיר מחוג המקורב לעדה החרדית, היה זה חסיד "תולדות אהרון" שהלך לבד"ץ להתלונן על שיטת המגירות. "אין לי אשה", בכה שם. לדברי האברך, אנשי מאה שערים חוששים שהנשים ימרו את פי בעליהן. הוא סיפר עוד שכ-30 נשים צמו ביום אבל ותפילה נגד ההתנתקות שהוכרז בגוש קטיף כאות הזדהות עם דהרי. "זה לא מתאים לנו", אמר.

מה שמפחיד את אנשי מאה שערים, אומר האברך, הוא שלראשונה חדר לשם משהו חדש. "יש השפעות חדשות בשנים האחרונות. למשל, נשים עושות כושר או הולכות לשיעורי התעמלות, אבל זה לא מהותי ועקרוני כמו המגירות. כאן המהפכה: דרך חדשה בעבודת ה'. ואנחנו הרי מאמינים בישן, בדרך של האמהות שלנו: שנשים צריכות להישאר בבית ולא להיחשף להשפעות חדשות".

לצד המסרים המחזירים את האשה למטבח ולסירים, נשות המגירות מדברות על מהפכה. הן מבטיחות שעבודה במגירות תביא לשינוי, תחילה באשה ואחר כך בבית, בילדים ובבעל. "אם את חושבת שתבואי לשמוע שיעורים של מגירות ולא תשתני - זו טעות", אמרה אחת המדריכות בשבוע שעבר. "מה שאלמד אתכן זה דרכי חשיבה", אמרה מיכל פרץ באחד השיעורים. "לימדו אותנו לא לחשוב. לקבל את החומר כמו גרבר. אמרו לנו: אנחנו חיים לפי סיסמה. לא העזנו לשאול שאלות בלי לפחד... אל תסכימו לשום דבר אם לא מסבירים לכם את כל מהלך החשיבה ואיך בן אדם הגיע למסקנה שלו. למה, מי אמר שהוא צודק?"

החתירה לאושר מיידי ומנחם, אחד מסממני העידן החדש, קיימת במגירות לצד אמירות חוזרות ונשנות על עבודה קשה. "מי שעובדת במגירות צריכה להגיד לעצמה שהיא רוצה להיות אשה אחרת", אומרת פרץ. "לא אשה מסכנה, נרגנת. כוח הדיבור משנה מציאות. אם את מברכת מישהו, הוא מבורך כל היום. זה כוח".

מנחות המגירות מזכירות דרשנים עממיים. הן רחוקות מלהיות הזרם המרכזי. הן מדברות בלהט, כמו המחזירים בתשובה. רוב הזמן בסחבקיות, אם כי בנוסח עדין יותר, לפעמים בנזיפות. הן לא מתיימרות לדבר כרבניות. "לא מעניין אותי לצטט פסוקים ולהביא אלף מדרשים", אמרה פרץ באחד השיעורים. "אני בטוחה שאתן יודעות יותר ממני. אנחנו רוצות לחיות בקודש. מה הפסוק היחיד אומר לי על החיים שלי". ב"לב לאחים" רואים בכך זלזול במקורות.

השיעור של מיכל פרץ ושל סילביה דהרי מתנהל בשפה עממית, מובנת לכל, מתובל במשלים ובסיפורי נסים. נשים שעשו מגירות, סיפרו באחת הקבוצות, הבריאו ממחלת ריאות; בקבוצה אחרת סיפרו שהן סגרו מינוס בבנק ושגרמו להצלחה בבגרויות. במה שונות נשות המגירות מאמנון יצחק, למשל? מדוע אליו יש יחס של הערכה מהול בחיבה בציבור החרדי? מדוע הרבנית לאה קוק אינה מוצאת אל מחוץ לחוק הדתי? גם אצלם השפה שונה, אבל יצחק אינו פונה לאליטות החרדיות אלא בעיקר לשכבות העממיות. שיטת המגירות הצליחה להיכנס לדתיקן - למאה שערים.

מדברים על רגשות

מעבר לבעיות הפנים-חרדיות, הרושם החזק ביותר שמתקבל מהשתתפות באחת הקבוצות הוא עד כמה נשים חרדיות זקוקות לקשר ולתמיכה, ועד כמה הן רוצות לדבר על עצמן. כי כשמקלפים את המעטפת הדתית מגלים דינמיקה קבוצתית העובדת בכוח השיתוף וההיחשפות של חברי הקבוצה והאמון שהם נותנים זה בזה. אביבה רולר משכונת הר נוף בירושלים, שאירגנה מפגש מגירות בביתה בעבור בתה הבכורה (בגיל סמינר), אומרת ש"אלי זה לא דיבר. אבל ככל קבוצות התמיכה למיניהן, יש נשים רגישות שזקוקות לקשר ולהיחשפות הזאת בקבוצה. זה עושה להן טוב". אשר להתנגדות הממסד החרדי, רולר אומרת שלכל התנועות ביהדות התנגדו בהתחלה. גם לתנועת המוסר. אז מה?

אין ספק שנשים חרדיות גילו את הנחמה שבפסיכולוגיה בגרוש ובניתוח של הילדות (אף שהמדריכות אינן מסכימות לדבר על ההורים). נוגעת ללב היתה תגובתה של אשה בשביס מוגבה, תושבת מאה שערים, לאמירה של המנחה שאמא צריכה לעשות הכל בבית. "כשהייתי בגיל 18, לפני החתונה שלי, אמא שלי הפסיקה לעשות לי אוכל לסמינר. הרגשתי שהיא לא אוהבת אותי יותר". אשה אחרת הינהנה בהתרגשות וסיפרה שכשהיתה בת עשר אמא שלה עשתה אותו הדבר. "הרגשתי שהיא רוצה זמן לעצמה", אמרה במרירות, "ושאני עול בשבילה". במגירות עושים שימוש רב במלה אהבה, מלה שממעטים להשתמש בה בציבור החרדי. מה תהיה ההשפעה של הכנסת המושג הזה לחיים החרדיים - ימים יגידו.

נשים לומדות שאפשר לדבר על רגשות, על תסכול. אחת התלמידות באחד השיעורים של פרץ הביאה מגירה עם צבעים וספרי אמנות, שריד משנות לימודיה. היא סיפרה שחשה תסכול מכיוון שמיום שנישאה עבדה כמורה וחשה כל הזמן שהחמיצה משהו. "אמא שלי ובני משפחתי נאנחים ואומרים לי כל הזמן: 'כמה חבל שאת לא משתמשת במה שלמדת'". לדבריה, היא הרגישה תחושות לא טובות גם ביחס לאמהות ובגלל תגובות על החלטתה להיניק זמן רב מהמקובל. המדריכה אמרה לה: "תהיי ישרה עם עצמך בלבד. אל תשמעי לאחרים, לא לאמא שלך ולא לאחותך".

הד"ר תמר אלאור, חוקרת החברה החרדית והדתית וראש מרכז לייפר ללימודי נשים באוניברסיטה העברית, אומרת שיוזמות פמיניסטיות בחברות שמרניות תמיד מתחילות מהטריטוריה הביתית. "שנים מטיפים לנשים הללו שהייעוד שלהן הוא להיות נשים לבעליהן, מרכז הבית, אבל אלה הן מלים ריקות. ואז באות נשים ואומרות, אנחנו ניקח את הייעוד הזה וניצוק בו תוכן משלנו. אנחנו נחגוג את זה. נתמקצע ונתייעל ונהיה הכי טובות שיש. כאן תתחיל המהפכה שלנו. ואז פתאום זה מפחיד את החברה".

בקרב חוקרי החברה החרדית ניטשת מחלוקת נושנה אם הנשים החרדיות מנציחות את השיטה - כלומר, את המציאות של חברת הלומדים - או שהן גורם לשינוי. "מהפכות פמיניסטיות אינן ליניאריות", אומרת תמר אלאור. "אמנם דתיות לאומיות החלו ללמוד תלמוד כמו הגברים, אבל זה לא הופך אותן לפמיניסטיות, לליברליות או לשמאלניות. כך גם בעניין שיטת המגירות: זה שנשים יושבות בקבוצה ומדברות על הספונג'ה, לא מבטיח כלום. אבל, מצד שני, לא יכול להיות שהאנרגיה הזאת תישאר במגירות ובספונג'ה". ואכן, פה ושם בשיעורים הן מתחילות לדבר על פרשנות נשית חדשה לטקסטים, לקריאת המגילה, למשל.

אלאור אומרת שהמהפכה היא רק בעובדה שנשים יושבות ביחד לדבר על עצמן. "זהו סוג של חוויה חדשה, גם אם אין בה תוכן. הנשים מגלות סוג של אינטימיות נשית, סוג של רשת נשית". הן גילו גם את הרוחניות. אלאור, שבעבודת הדוקטורט שלה על נשות חסידות גור בקרית החייל בתל אביב גילתה שלנשים חרדיות אין עולם רוחני, לא מופתעת מההתלהבות שלהן. "אצל נשים, אם יש אלוהים הוא חבוי בכביסה, בכלים ובאקונומיקה. עכשיו זה השתנה. הן גילו את תפילת הנשים". תמיד התפללתי, אמרתי ברכות, אבל פתאום יש לי מערכת יחסים עם הקדוש ברוך הוא, אומרת ברברה.





(סליחה על שפרצתי לתגובתך. רק העתקתי לטובת המשתתפים את הכתבה. קעלעמר)

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 17/04/2005 4:47:33

מה שמדהים הוא שהציבור החרדי אינו מסוגל לתת תוכן אמיתי לבניו/בנותיו וכל כך קל להתפתות לדמוי פסיכולוגיה הזאת, שאין בה ממש, והיא משתמשמשת בעיקר כ"אוטוסגסטיה" (שכנוע עצמי) ולא בערכים אמיתיים.

כמובן שהצד השני שלא מסוגל להתמודד עם סיסמאות חדשות הוא טיפש לא פחות מכיון שגם הוא לא מסוגל לתת אלטרנטיבה.

כך שבעיני שני הצדדים פתטיים באותה מידה.



תוקן על ידי - asher177 - 25/04/2005 3:33:30

שי,

האם אתה מציע ללמד בדרך זו גם נשים?

----------------

אגב,
אחד הפנים המעניינים ביותר של ההתנגדות הוא, שהיא אינה לחלוטין נובעת מן התוכן של השיטה (שהרי זו - ע"פ הכתבה, לפחות - אינה מעודדת נשים "לשבור" את מסגרות חייהן, אלא דוקא להישאר בתוכן ולשמור עליהן), אלא בעיקר מעצם קיומן של קבוצות לנשים, בהן הן משוחחות, לומדות, מוצאות אוזן קשבת בינן לבינן ומעצימות זו את זו.