רגישות ודתיות

לא, לא - לא בקשר לדיונים בפורום.
אני מסתובבת די מדי פעם ודי מזמן בחברה החרדית. לרוב לא קשרי חברות, אלא לקנות ספר, כיור פלסטיק לפסח ודומיהם. ופעם אחר פעם לאחר המגע הזה מכוננת בי תחושה לא נעימה: נדמה לי כי מבחינת אינטליגנציה רגשית מדובר באנשים שהתפתחו כחברה באופן שונה לגמרי. כמובן, שיש אנשים מאד רגישים בין החרדים, אבל ברמת הסטטיסטיקה הרגישות היא (לפי תחושתי) ירודה.
אני מדברת על דברים נורא פשוטים - לאפשר לי לעבור עם עגלת ילדים בלי שאני אדרוך עם גלגליה על רגלי המביט/ה בי והלא זז/ה; לשאול אם אפשר לעזור; לתפוס משהו שנופל, מתגלגל ויש לך אפשרות פשוטה לעצור זאת... קצת לנחש מה יעזור לזולת. אני רגילה שזה מה שעושים - מנסים לנחש מה יעזור. וכאן - הם מסתכלים עליי, אף בוהים, ולא מציעים שום עזרה. זה קורה בלי מתאם לרמת הדוסיות של לבושי.
הדבר מעציב - כי לא ניכר קשר בין חיי תורה אינטנסיביים לבין רמת הרגישות כלפי זולת.
התופעה מזכירה לי התנהגותם של אנשים קשיי יום - אין לך כוח לחיוכים ונחמדות ועזרה, כי בקושי יש לך כוח לעצמך. מין קמצנות רגשית (שנמצאת גם בציבורים אחרים, אבל במידה פחותה).
הייתי רוצה לשמוע אם יש למישהי/ו חוויות דומות.

תוקן על ידי - divsha - 22/04/2005 1:03:45

כבשת הרש:

אם תשים לב שאלתי את אותו שאלה בהודעה הראשונה שלי. עדיין לא ברור לי התשובה.

התיאור של דיבשה קשור יותר לאפאתיות אופיינית של אנשים קשי יום שחיים בצפיפות וזו לא פעם ראשונה שהם רואים אשה עם עגלה שמתחככת בהם ודורכת עליהם.
 האפתיה פועלת גם לצד החיובי(?) - כשרכב עוצר באמצע רח' ר"ע בב"ב נשמעות פחות צפירות מאם נתעצר ברחוב צדדי ומרווח בת"א, בדוק ומנוסה.

אין לזה קשר לשום דבר אחר. 

לב

תמיד בכגון אלה המקטרג הוא "ביקורתי" ו"מפוכח" והמסנגר הוא "אפולוגטי" ו"מתרץ"... אך מה נעשה שיש לפעמים דברי קטרוג שתשובתם בצידם גם מצד האמת?
אני לא נוקט עמדה לגופו של ענין כאן.