המשגיח הגה"צ ר' שלמה וולבה זצ"ל

אני מתנצל על היותי חמור קופץ בראש. ודאי ישנם כאלה שהכירו אותו טוב הרבה יותר ממני.

ביוגרפיה קצרה (לפי מיטב ידיעתי, ובוודאי ישנן טעויות, שאשמח אם יתקנו אותן): הרב וולבה נולד בגרמניה והיה חניך שיטת תורה עם דרך ארץ. בהיותו סטודנט לפסיכולוגיה בשוויץ "נשרף" והצטרף לישיבת מיר. שם נעשה לתלמידו המובהק של ר' ירוחם ליבוביץ'. לימים נשא לאשה את רבקה גרודז'נסקי, בתו של ר' אברהם גרודז'נסקי, המשגיח מסלובודקה (ומחברת הספר "ואמונתך בלילות"). לאחר עלייתו ארצה, התמנה למשגיח של ישיבת באר יעקב, שם חיבר טת ספרו 'עלי שור' כרך א' (בעילום שם) ושם קנה את עיקר פרסומו כאחד מגדולי המוסר בדורנו. הספר הוא הנסיון הראשון, למיטב ידיעתי, לכתוב ספרות מוסר לבן-ישיבה מן הסוג החרדי-ישראלי שהחל להתפתח לאחר קום המדינה, בעברית מודרנית ובהתייחסות אל התמודדויות של כאן ועכשיו. לאחר מלחמת ששת הימים, עם התעוררות תנועת התשובה, נרתם הרב וולבה למאמץ ההחזרה בתשובה, ולמעשה היה אחד הראשונים שהרימו את הכפפה בעולם החרדי, וכנראה הראשון-ממש במחנה הליטאי. כמחזיר בתשובה פנה אל הצד האינטלקטואלי, ובכך תרם לנוכחות הבולטת של השכבות המשכילות בתנועת התשובה בשחר ימיה (ולכולנו ידוע כיצד התפתח ההמשך). הרצאותיו ומאמריו מן התקופה שבין מלחמת ששת הימים ('ששת') למלחמת יום הכיפורים ('עשור') כונסו בספרו 'בין ששת לעשור' (לימים 'עולם הידידות'). ובו הוא מתגלה כהוגה בהיר-ניסוח, רציני, חריף, המוכן להתפלמס עם היריב הרעיוני גם במגרשו-שלו.

כמו כן כתב קונטרס קטן וחשוב על ר' ירוחם ממיר, 'האדם ביקר', הכולל חלק ביוגרפי וחלק של סיכום שיטתו המוסרית של רבו. ספרו הגדול האחרון 'עלי שור' חלק ב', המבוסס על שיחותיו בבית המוסר בירושלים, כבר הולך בתלם חרדי-סטנדרטי יותר, ובעל דגשים חינוכיים-מעשיים יותר, אך עדיין שומר על אופי מעמיק. מלבד אלה כתב קונטרסי הדרכה לכלות (למיטב ידיעתי עדיון בסטנסיל) ולחתנים, וכן ספרון אחרון, מאכזב, בשם 'זריעה ובנין בחינוך'. הוא גם כתב מאמרים רבים, חלק גדול מהם ב'המעיין', (כתב העת הקטן, אך המוצלח, של הייקים הלא-צעירים, שבו עדיין מתווכחים בלהט על שיטת תורה עם דרך ארץ, ושבו חרדים ומזרחניקים עדיין מנהלים דיאלוג פתוח).

לאחר פרישתו התמקד בעיקר במסירת שיחות בבית המוסר בירושלים, שהיה בעצם בית מדרשו ה"פרטי" (תחילה ברח' סורוצקין, אח"כ בגוש 80). דווקא לעת זקנתו קפץ עליו רוגזו של הרב שך, שמתח עליו ביקורת. מעניין לציין, שבניגוד למקרים אחרים בני הישיבות ברובם לא התרחקו ממנו עקב כך, ורבים המשיכו לבוא ולקבל עצות והדרכות מפיו. חי תמיד בתנאים צנועים, נסע באוטובוס, וביתו היה פתוח לכל דורש.

כאמור, לא זכיתי להכיר את הרב וולבה לעומק. הכרתי אותו תחילה מפי כתבו. אמנם ספריו כתובים ברובם בעילום שם, אך זהות המחבר הייתה ידועה לכל בוגר ישיבה חרדית, ודרך חברים נודעה גם לי. ספרו הראשון שהכרתי היה 'בין ששת לעשור', ולאחר מכן התוודעתי אל ספרי 'עלי שור' ו'האדם ביקר', וכן אל מאמריו ב'המעיין' ואל כתביו האחרים. התרשמתי שמדובר באחד ההוגים החרדיים הרציניים ביותר בדורנו.

רק לאחר מכן, כאשר הגעתי ללמוד באוניברסיטה בירושלים, הלכתי לראות מי האיש. שמעתי כמה משיחותיו בבית המוסר, ולאחר מכן גם נפגשתי איתו בביתו שברח' כתב סופר, בגבעת שאול (ירושלים). בכל המפגשים הללו התרשמתי שהזיקנה נתנה בו את אותותיה, ושהוא כבר לא באותו כושר שבו היה עת נכתבו ספריו. כאשר הזמנתי אותו להרצות במכון מזרוחניקי בירושלים על תנועת המוסר, הוא סירב באמתלאות קלושות. לא ניהלנו מעולם שיחה על משהו רעיוני עמוק.

נותרתי אפוא בעיקר עם הרב וולבה שבכתב. כתביו אינם תח"י כעת, אך מן הזכרון אני ממליץ במיוחד על המאמר 'העמדה הקלאסית של ההלכה' (פולמוס עם פרופ' זילברג), ב'עולם הידידות', על פרקי האמונה ב'עלי שור' חלק א', את המבוא 'מהו מוסר ומה הוא איננו' ב'עלי שור' חלק ב', ועל החוברת 'האדם ביקר' (כולה). המלצה איננה בהכרח הסכמה עם התוכן, כנודע, אלא רק המלצה על כך שמדובר בחומר מעניין. אני מניח שלאחר שליחת ההודעה איזכר בדברים נוספים.

תהא נשמתו צרורה בצרור החיים


אידך גיסא

היתה בשעתו התכתבות מעניינת בין הרב וולבה לבין פרופ' זאב לב.

קישורים לחליפת המכתבים הזו הובאו כאן בפורום.

לינקזעצער, איכה?

לא אוכל להאריך עתה, רק זאת אומר: הרב וולבה היה איש היגיון ששילב יושר נדיר עם אמונה כנה ונדירה לא פחות.

מימי לא שמעתי אותו מדבר בסיסמאות.

לבדד
כנראה כוונתך לזה
http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/hamaayan/beinyan-2.htm

אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.

הוא היה בין האוסרים Making of a Godol ועל כן אפשר להסתפק עד כמה היה רחב הראות. ואולי אפשר ללמד עליו זכות שעשה כן בזקנותו.

בס"ד
ברוך דיין האמת בצער וביגון רב נפטר האי גברא רבה
ר' שלמה וולבה ז"ל מחה"ס "עלי שור" ת.נ.צ.ב.ה.

הלויה מתי?

זכרו ברוך, איש אמיץ וישר.

מתי ההלויה??

בן ציון

קבל

כיהודה ועוד לקרא לדבריו המאלפים של אידך גיסא:

הרב וולבה זצ"ל היה אכן אחד ההוגים והדוברים הראשונים והחשובים בחינוך החרדי, שילוב מופלא של 'יקה' ומוסר. כמדומני שלא גדל בצעירותו בבית מדרשה של 'תורה עם דרך ארץ', אלא שמאלה משם... ודילג היישר ימינה אל תוכה של תנועת המוסר, וככזה, התווכח עם פרופ' לב ופרופ' ברויאר מעל דפי 'המעין'.

הנה אשכול סמוך בנושא:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1355953

זכיתי להכירו ולשמוע מפיו שיחות, ואף לשוחח איתו בהזדמנויות שונות. במבט לאחור נראה שהרב וולבה היה מעט חידתי: מחד, נון-קונפורמיסט בכל הנוגע להשקפת בני ברק, שהחלה למשול בכיפה בעשורים האחרונים, ומאידך, הצליח לכבוש לו דרך רחבה משלו בתוך עולם שמרני ומפוקח, וביקרתו של הרב שך עליו כמעט שלא הורגשה. הוא תמיד הלך על חבל דק, וניסה לא למתוח אותו יותר מידי ולא להרגיז את בני ברק.

פריצתו אל הקונצנזוס הליטאי הגיעה לאחר שפרש מתפקידו ב'באר יעקב' (עקב סכסוך מקומי) לפני 25 שנה, והגעתו לירושלים. בתקופת באר יעקב הוא נודע רק באמצעות כתביו, וגם דרך חינוכו היתה בעלת אופי סגור ואליטיסטי. לעומת זאת בעיר הגדולה התרבו שומעיו, הוא החל להרצות בישיבות שונות וב'בית המוסר' שלו, ואף שיטתו השתנתה וקיבלה אופי המוני יותר, אף לטעמו. הוא קבל על כך לא פעם באוזני מקורבים, ולדבריו העיר הגדולה 'עשתה לו בית ספר' על אופיו הירוד של הדור. נראה לי שמאז חל בו שינוי והוא החל 'לזרום עם זה', תוך וויתור מדעת על עקרונות שהיו חשובים לו בעבר, ושדגלו בהעדפת האיכות על פני הכמות. בערך באותה תקופה פרסם את חלק שני של 'עלי שור', שגם הוא כמדומני מבטא מעט את השינוי שחל בעמדותיו.

לדבריו, החוויה המכוננת שלו היתה המפגש עם ר' ירוחם במיר. אולם ברור לגמרי שמעבר לכך היה מדובר כאן קודם כל במפגש יחודי של סטודנט ממוצא גרמני עם עולם התורה המוסרני. חווית-גילוי זו היא שכוננה את דרך חינוכו ומחשבתו כל ימיו, וכמובן במשך הזמן עברה תמורות והתאמה לדור הישראלי, והיא זו שעמדה בבסיס ספריו הנודעים 'עלי שור'.

מלבד זאת, ניתן לראות בו 'בעל תשובה' במובן מסויים (במושגי שנות השלושים, במרחב שבין גרמניה וליטא) ומשום כך היה הוא מהראשונים שנרתמו לתנועת התשובה הישראלית בסוף שנות השישים (במרחב הליטאי לפחות) ואולי ה'מסבירן' החרדי הליטאי הראשון. היה ממקימי 'אל המקורות' והרצה בבסיסי צה"ל ובקיבוצים, ועל ברכיו התחנכו גדולי ה"מרצים" (ערכים ושות').


מאוחר יותר כאשר נחשף למשבר של 'בעלי התשובה' בקרב החברה החרדית, חיבר עבורם את 'אור לשב'.

גם הספר 'לדעת בארץ דרכך' נכתב בהדרכתו. הספר נדון באשכול זה:
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=774528






תוקן על ידי - שלויימלע - 26/04/2005 11:40:57

האיש שבא משם
הרב שלמה וולבה זצ"ל, שנפטר בחג הפסח, היה "המשגיח" הנודע של עולם ישיבות-המוסר הליטאיות בארץ ישראל. האיש, שתחילת חינוכו בשיטת "תורה עם דרך ארץ", הביא עמו בשורה חדשה לעולם החרדי: עולם-ישיבות בוטח בעצמו, רהוט ורלוונטי, המצטט את סוקרטס והאמין ש"בדור הזה צריך רק לאהוב". מסע מברלין עד באר יעקב, דרך מיר

מאת:אלחנן ניר
24 ביוני 2005, י"ז בסיון תשס"ה
בראשית המאה ה-19 נוסדה על ידי ר' חיים מוולז'ין, תלמידו הנאמן של גדול היהדות הליטאית לדורותיה, ר' אליהו מוילנה - ישיבת וולוז'ין, הישיבה הליטאית-מודרנית הראשונה. ישיבה זו, ובעקבותיה כל הישיבות עד ימים אלו ממש, שמה לה לדגש לבנות עולם אינטלקטואלי-מסורתי מחד אך מסודר ומובנה מאידך. שמונה שנים מאוחר יותר, בשנת 1810, בעיר זגר הסמוכה לקובנה, נולד ר' ישראל מסלנט, שהיה לאחת הדמויות היותר משמעותיות בהמשך ובשגשוג עולם הישיבות הליטאי.
ר' ישראל הצטיין בכישרונותיו עוד מקטנותו והיה לראש ישיבת 'רמיילס' הווילנאית הנודעת כבר בהיותו בן שלושים. בישיבה זו החל להפיץ את דרכו המוסרית, שבבסיסה עומדת ההנחה שעבודת האדם צריכה להתמקד בתיקון עצמי ('תיקון המדות'), על ידי עמל מודע, עקבי ומתמשך. בהדגישו את הצורך לשינוי סדרי העדיפות של העולם המסורתי ובצדדו בערכים מוסריים אוניברסליים, חרג ר' ישראל מן המקובל על רוב רבני דורו, ולא מעטים התנגדו לדרכו. מנגד זכה להערכה לא מועטה בבמות שאינן מסורתיות. כך פורסם ב"השחר" של סמולנסקין בשנת 1880, עם המעבר של ר' ישראל לפריס:
"ר' ישראל מסאלאנט אנחנו רואים כגיבור מושל ברוח העם, ואשר בדרכיו הישירים קנה את לב כל יודעיו אשר מדי יחפצו לתת יקר לרעיון נחמד או למדה ישרה יקראו את שם ר' ישראל עליהם". בנוסף, כשהוקם ב1848 ביוזמת המשכילים סמינר הרבנים למורים בוילנה, הציעו המשכילים לר' ישראל להיות רקטור הסמינר. אולם הוא חש בכוונתם לסנף אותו ואת תורתו לדרכם והוא סרב להצעה, ואף עבר-ברח לקובנה לכשגברו לחצי המשכילים עליו (הרב יחיאל יעקב וינברג, שו"ת שרידי אש, ח"ד, עמ' רצ-רצא).
ר' ישראל אף כתב שהוא מעוניין בספרים על היגיון, ולאו דווקא אלה שנכתבו בידי יהודים, אלא שידיעותיו בגרמנית אינן מספיקות (H. Lutske, History in their Hands. P. 56). נראה אם כן ששילובו את דרך היהודית המסורתית עם מתודות חדשניות ומודרניות היא שגרמה להצלחתה (הזמנית משהו, יש להעיר) של שיטתו. אמנם, לא קלים היו חייה של תנועת המוסר; רבים היו הקמים עליה מחוץ ובעיקר מבית, אבל כנגד רוחות ההשכלה והמחקר שנשבו באותם זמנים בעוז ובחוזקה והפילו לא מעט כובעים מראשיהם של צעירי ישראל, היתה תנועת המוסר כח מסורתי שהציע מענה אטרקטיבי, חדשני והולם לאותם רוחות. נסיבות אלה מסבירות גם את התפתחות תפיסת 'יקר האדם' בקרב חלקים מתנועת המוסר, תפיסה שהביאה בעקבותיה הופעה מרשימה ולבוש מוקפד ומודרני. מעבר לאמירה הרוחנית שבהדר החיצוני, גרסו אותם בעלי המוסר שבכך ייטב עליהם להוות חלופה מכובדת לברק ההשכלה.
היו מי שניסו למתוח קווים משותפים בינו לרבי ישראל אחר, הלא הוא רבי ישראל בעל-שם-טוב מייסד החסידות, בכך ששניהם ניסו להחיות בדרכם שלהם את היהדות המזרח אירופאית מעלפונה, אלא שגם מותחי הקווים הללו הסכימו ש"לא עלה בידי רבי ישראל האחרון (סלנטר) אלא המעט ממה שעלה בידי רבי ישראל הראשון (הבעש"ט)" (שם, עמ' רפד), שכן תנועתו של האחרון הפכה לתנועה חברתית רחבה ומקיפה, בעוד זאת האחרונה לא זכתה לכך והיתה רק לתנועה למדנית אריסטוקראטית.
ר' ישראל נפטר ב-1883, אך דרכו כבר עלתה על הדרך ההיסטורית. הישיבה המרכזית בה פעלה שיטת המוסר של ר' ישראל היתה ישיבת סלובודקה, שנוסדה ב-1882. הדמות המרכזית בישיבה הייתה דמותו של ר' נתן צבי פינקל, 'הסבא מסלובודקה'. בצעירותו נתפס פינקל להשכלה, חזר לתלם הישיבתי באמצעות ר' שמחה זיסל, תלמידו של ר' ישראל מסלנט, והפך לאחד מגדולי התורה החרדיים היותר חדשניים ופוריים במאות השנים האחרונות. הסבא תיקן תוכנית לימודים מסודרת של לימוד מוסר ושאף לחזק את הפן החוויתי של הלימוד. כך למשל היו התלמידים משננים משפטים קצרים - מעין מנטרות - עד כדי בכי, מתוך רצון להחדירם ולהספיגם עד כלות לתוך אישיותם. הד לאותה רוח פלאית שנשבה אז בסלובודקה מצאתי בעדותו של יהושע ליב ראדוס, שלמד ב1887 בסלובודקה, והוא אז אך בן שתים עשרה (!): "מי יתאר ומי יציר את התמונה תמונת לימוד המוסר בשלל צבעיה. אם יופיע פתאום איש זר בבית-המוסר וישמע באזניו וירא בעיניו את הצעקות, הגניחות, העוויות וההכאות על הקיר באגרופים, בצדק ישפוט כי הופיע אל בית המשוגעים, אל בית של חולי הרוח" (מתוך: ישיבות ליטא – פרקי זכרון, עורכים: ע' אטקס, ש' טיקוצ'ינסקי, עמ' 338).
הסבא פתח ישיבות בשדובה, בשקלוב ובשצוצין שהיוו למעשה סניפים ישירים של ספינת הדגל המוסרית שבהנהגתו, הלא היא ישיבת סלובודקה. בנוסף, דרך קשרי חיתון, החדיר את שיטתו למעוזים ישיבתיים קיימים. הוא חיתן את בנו, ר' אליעזר יהודה פינקל, עם בתו של ראש ישיבת מיר, ר' אליהו קמאי, מעשה שהקנה לתנועת המוסר דריסת רגל גם בישיבת 'מיר' היוקרתית, אותה ישיבה שנמלטה על שלש מאות תלמידיה ורבניה לשנחאי הרחוקה בימי האימה של מלחמת העולם השניה.
ממיתה, רוחנית, לחיים
המבוא הארוך הזה נצרך ומתבקש בכדי להבין ולעמוד על דמותו הייחודית של 'המשגיח', הרב שלמה וולבה זצ"ל שנפטר בפסח האחרון. הרב וולבה נולד בברלין בשנת 1914 בבית יהודי דתי-משכיל ואורייני. אביו היה מרצה בברלין לענייני פילוסופיה יהודית והוא עצמו ידע מדעים, תרבות כללית ויוונית על בוריה מהבית. בגיל התיכון נדד הרב וולבה ללמוד בישיבה בפרנקפורט, ומשם המשיך למונטרה השוויצרית שם היה חניך שיטת "תורה עם דרך ארץ" (שמאוחר יותר יצא ללא הרף נגדה). בשוויץ 'נתפס' למוסר ועבר לישיבת מיר הליטאית, מעבר שיותר משהיה בו מעבר גיאוגרפי היה בו מעבר תודעתי-מנטאלי ממערב אירופה למזרחה, מעבר שיוצר לנגד עיני המתבונן בו נכוחה קווי מתאר הדומים למדי לקווי המתאר של מייסד שיטתו, הסבא מסלבודקה. קווי המתאר הללו מסבירים את מלחמת השניים, כל אחד בדורו ובכוחו, כנגד התרבות המערבית השלטת וניסיונם המתמשך "להקמת התורה מהריסותיה" ולגידולם של "חכמי תורה בעלי רמה גבוהה מאד", כפי שהגדיר זאת הרב וולבה (אחרי פטירתו של הרב יוסף ברויער, המעין, טבת תשמ"א).
במיר הפך לתלמידו המובהק של ר' ירוחם ליבוביץ', שתורתו הייתה נר לרגליו ועליו הוא אומר ש"החיה אותי ממיתה רוחנית ממש" (!). על אף שלמד ממנו רק שנתיים, הוא ראה בו את רבו הגדול שכל תורתו באה לו ממנו. בשנות המלחמה שהה הרב וולבה בשוודיה ועסק לבדו בשליחת דרכונים ואישורים לבני הישיבות שהיו אז בווילנה, ובכך הציל רבים מהם. בשנת 1948 עלה לארץ ובעצת 'החזון איש', מנהיגה הבלתי מעורער של היהדות החרדית-ליטאית בימי ראשית המדינה, הקים את ישיבת באר יעקב. בישיבה היה נותן שיחות מוסר רבות ושם חיבר (בעילום שם) את ספרו 'עלי שור', ספר המוסר הראשון שנכתב לבני הישיבות הליטאיות שלאחר השואה בשפה מודרנית ועכשווית. ב'עלי שור' הוא מתמודד התמודדות ראשונה עם העולם המערבי המזומן לפתחו של בחור הישיבה. ספריו היו ועודם מצויים גם על מדף הספרים הישיבתי הדתי-לאומי, עובדה כמעט חסרת תקדים בדור הזה.
תכניו הם אמנם חרדים קלאסיים ביסודם, אך את ספרו 'עלי שור' הוא בוחר לפתוח לא בחפץ חיים ולא בגאון מוילנה אלא דווקא בסוקרטס המסתובב באתונה ושואל את העוברים ושבים כיצד לחיות (ואגב, גם בכך יש קווי מתאר משותפים לו ולסבא מסלבודקה שהרבה להזכיר בשיחותיו את סוקרטס, וראה למשל בספרו של הרב י"י וינברג - לפרקים, עמ' עד). תכני המוסר העמוקים המולבשים בשפה רצופה וקוהרנטית ומתובלים בפנינות מדעיות ובשיטות פסיכולוגיות עכשוויות הם שהיוו למעשה את הדרישה הגדולה לספר זה ואת פתיחת הדלתות להן זכה.
דבקותו ומסירות נפשו לענייני המוסר הייתה לשם דבר. חתנו סיפר שבחתונתו, כלומר בחתונת בתו של הרב וולבה, הוא נעלם מיד לאחר החופה לחצי שעה, כשחיפשו אחריו מצאו אותו לומד כהרגלו מדי יום את 'סדר מוסר' בהיכל בית המדרש. כשעזב את באר יעקב ועלה לירושלים היה מוסר שיחות מוסר עם צאת השבת בישיבת 'קול תורה'. באופן אישי זכיתי לשמוע ממנו כמה מהשיחות הללו, שיחות שמעבר לתכנים הנוקבים שנאמרו בהם ולחפירה הנפשית-מוסרית המתמדת אותה הוא דרש במפגיע משומעיו, היו נאמרות באינטונציות לב ועליות-ירידות קול מרשימות ומרטיטות, ומעבירות את המשתתפים בהם לעולמות אוטופיים וקסומים. פעמים רק הרוח הירושלמית הצוננת שטפחה על פני עם היציאה מהיכל הישבה הזכירה לי שאינני נמצא במיר או בסלבודקה אלא בירושלים הישראלית של שנות התשעים, במקום וזמן שתנועת המוסר הייתה כבר (כמעט) לנוסטלגיה ולזיכרון.
היהדות אינה פרובלמה
סיפר לי חבר שפעם באחד משיעוריו בירושלים, שאל אותו אחד המשתתפים מהו סוד החינוך היום, הרב וולבה לא השתהה וענה מיד: "בדור שלנו צריך רק לאהוב! לאהוב, לאהוב, לאהוב!" זאת, בניגוד ליראה ולפחד, הבלתי ניתנים לתיאור, ששלטו בכור מחצבתו הרוחני – ישיבת סלובודקה. הרי לפנינו דמות של אדם קשוב ומתבונן, הבוחן ללא הרף את האינטראקציה הנדרשת בין תורת העבר לצורכי דור ההווה ועמל ללא הרף להתאים בניהם.
הרב וולבה, בעצמו חוזר בתשובה במובן מסוים, היה מהראשונים שנרתמו לתנועת התשובה החרדית-ליטאית בעקבות מלחמת ששת הימים. הוא היה ה'דובר' הראשון והרהוט של המגזר שעד אז פנה אל החילונים ככאלו הניצבים בצדו השני של המתרס וככאלה היושבים על העגלה הריקה, אך מאז גילה רצון ועניין לקרבם ולהביאם אל עגלתו שלו. הוא הרבה להתווכח ולהתנצח עם שיטת "תורה עם דרך ארץ" ממנה בא ואליה לא שב, עם אותה שיטה שגרסה שיש לשלב את היהדות עם עיסוק פרודוקטיבי בעולם המעשה. הוא התפלמס עם שני יוצאי גרמניה אחרים - ד"ר מרדכי ברויאר הי"ו ופרופ' זאב לב המנוח, שהקים באותן שנים בצעד אוונגרדי לא-קטן את 'מכון לב' – ישיבה תורנית המשלבת לימודים טכנולוגיים-מדעיים-אקדמיים בתחומה.
הרב וולבה התפלמס כארי עם טענתו של הפרופסור לב בדבר כישלונותיו החינוכיים של עולם הישיבות הליטאי בכלל ושל תנועת המוסר בפרט, אולם למי שהכיר וידע את דרך חייו של הרב, נקל היה להבחין שבין מילותיו הוא מדבר ללא הרף על עצמו, הסטודנט הברלינאי שנשבה בקסם המוסרי המזרח-אירופאי העז. וכך הוא פונה באחד ממכתביו-מאמריו לפרופסור לב: "איך אתה מסביר פרופ' לב היקר, את התופעה שמאות בני מערב אירופה וארה"ב הלכו לישיבות הליטאיות, וביניהם בעלי השכלה גבוהה, ודווקא שם נוסכה חיות באמונתם? פעם אמר לי פרופסור ידוע: 'במערב הייתה היהדות פרובלמה – במזרח הייתה חוויה'. הגדרה מדויקת! וחוויה זאת לא הייתה רומנטית אלא גילוי של מעמקי תורה ושל גדלות-אדם שלא היו ידועים באורתודקסיה המערבית" ('על הישיבות', המעיין, טבת תשנ"ג). החווייתיות של היהדות במזרח אירופה עולה שוב ושוב בכתבי הרב וולבה, וכך הוא כותב כמעט שלושים שנה קודם לאותו פולמוס נזכר: "ליהודי, במיוחד לנוער שגדל בסביבה של גויים – היהדות היא בעיה; בישיבה היא חוויה... בישיבה הגישה ליהדות היא פנימית: אנו חיים בעולמה של התורה". (בן-ישיבה כרב, המעיין, תשרי תשכ"ו).
בלי רכב ונהג
הרב וולבה ידע להקשיב לרוחות הזמן ולתת להם מענה כרוחו. ב 1976 הוציא ספר שיחות לו הוא קרא "בין ששת לעשור", בהתייחס למלחמות ששת הימים ויום כיפור. עיקרו של הספר הוא התמודדות עם השבר הזהותי והתודעתי שעברה החברה הישראלית בעקבות מלחמת יום כיפור. הרב וולבה חש שהמלחמה אינה על הקיום הפיזי אלא בעיקר על זה הנפשי, "החילוניות לא תעניק למדינה זכות קיום, על אף כל המסירות-נפש המרובה, ההשגחה העליונה מחכה למפנה פנימי" (בין ששת לעשור, עמ' קמח). את המפנה הפנימי, מזהה הרב וולבה בצורך לפרוץ החוצה מתוככי בית המדרש ולהשפיע על החברה כולה. וכך הוא כותב בהקדמתו לספר: "כל תלמיד חכם שניחון בשפת לימודים – יצא מחוץ לכותלי בית המדרש לעיתים, ללמד ולהסביר. כל בן תורה המושך בעט-סופרים יכתוב, לקרב ולהבהיר. בנו תלוי הדבר"! במהדורה השניה של הספר, שיצאה ב-1994, שמו הוחלף – לא במפתיע, בהתחשב בתמורות שעברה מאז החברה החרדית - מ"בין ששת לעשור" הרומז להוויה הישראלית-ציונית ל"עולם הידידות". הרב וולבה הסביר את שינוי השם בכך ש - "כעת, השם 'בין ששת לעשור' אינו אומר הרבה לדור החדש, ורצוי לשנות שם הספר ל'עולם הידידות', שהוא נושא המאמר הראשון בספר, ושם זה ממחיש באמת את רוח כל הספר" - אולם יותר מאדם אחד ידע לנקוב באזני בסיבה האמיתית לשינוי השם. הרב אליעזר מנחם שך זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז' ומי שהיה המנהיג הבלתי מעורער של הציבור הליטאי בעשורים האחרונים, התקשר לרב וולבה ודרש שישנה את השם, שכן אין ראוי לציין את המלחמות הציוניות בספרי הקודש, וכש"ראש הישיבה" מבקש אין בכלל שאלה. למותר לציין שכל אלו שסיפרו לי על כך עשו זאת רק על תנאי שלא אצטט זאת בשמם.
ענוותנותו של הרב וולבה היתה לשם דבר, לא רק בשל העובדה שלא כתב את שמו על ספריו המבוקשים ורבי המהדורות וההדפסות, אלא בעיקר בשל זוטות היום-יום בהם הצטיין. על אף הנוהג בחברה החרדית שרבנים חשובים נוסעים ברכב שרד עם נהג אישי, הוא היה נוסע באוטובוסים כאדם רגיל ופשוט, ובבית הכנסת "אוהל יונתן" בירושלים בו כיהן כרב ובו התפללתי לא אחת - מיאן לשבת ב'מזרח' והיה יושב כאחד המתפללים מאחור. הרב וולבה נפטר בפסח, זמן שאין מספידים בו, אולם גם אם לא היה מצליח לצאת מהעולם בזמן שכזה - הרי שבצוואתו הוא 'הקדים תרופה למכה' וביקש בכל לשון שלא יספידוהו, שלא יתארו אותו בשמות ובתארי שבח וכבוד מלבד שמו הפרטי, ושיקברו אותו לא בחלקת רבנים כמקובל, אלא בחלקה רגילה. בימים אלה שנדמה שהכל רודפים אחר הכבוד, מתעצם זוהרו של הרב וולבה שכל חייו ברח מהכבוד ושכל חייו היו סמל של אצילות, ענווה ופשטות המעוררת השתאות. ("מקור ראשון")

רק הערה צדדית.
העובדה שספריו מצויים גם בישיבות הציוניות אינה ייחודית. ספרים רחדיים אחרים מצויים ששם אף יותר מאלו שלו (שדווקא איני רואה אותם הרבה בישיבות הסדר). מכתב מאליהו, קובץ שיעורים ומאמרים, וכל מה שיוצא בעולם החרדי, מגיע או יכול להגיע לישיבות ההסדר.
אין צורך לציין שהמצב אינו סימטרי. מעניין האם ספרים שיצאו בעולם הישיבות הציוני הגיעו לשולחנו של הרב וולבה ו/או ל'בית המוסר' שלו. מאד אתפלא לשמוע שכן.

מיכי

מיכי,

המהדורה הראשונה של "שתי עגלות" אזלה בטרם התוודע הרב וולבה אליה, והוא נפטר לפני צאת המהדורה השניה לאור.

כאשר הייתי באה"ק פסח השתא חיפשתי בנרות ספרו של הרב מיכי אך ללא הצלחה.