| נשלח ב-26/4/2005 19:10 |
 |
| |
קביעת רגע המיתה
הולך לו חיים ברחוב ביום בהיר ומתעמק במחשבותיו, על הא ועל דא. כל בעיות העולם רובצים על כתפותיו הצנוצים. כמעט ושהוא פתר את הבעיות לשמחת האנושות והוא צונח והיה כאבן שאין לה הופכין. חבריו הזהירו אותו לא לנסות לפתור את בעיות כולם, ולהתרכז במקרר הריק הנמצא בדירת חדר שלו ביחד עם 12 ילדיו, אבל ר' חיים התעקש. הוא רצה לעזור, להיטיב, לשפר ולתקן. והנה עכשיו, שילם את המחיר.
מגיע איש זק"א בודק את הדופק ואת האק"ג ואין שום סימן חיים. טס לו איש זק"א על הטוס טוס אל וועד להצלת משפחות במצוקה וכבר יוצא הכרוז על ת"ח מופלא ס"ת שנשרף עם 12 ילדים כששמונה עוד לא התחתנו ובבית אין כל.
שתי דקות לאחר איש זק"א מגיע איש הצלה ומתחיל בפעולת החייאה, ולאחרי עשר דקות מתעורר חיים שלנו ומתחיל לנשום.
עוברים עוד כמה דקות, ומגיע מד"א ולוקחים אותו לבית חולים.
כשבועיים לאחר מכן חיים שוב מטייל לו ומנסה לפתור בעיות העולם כאילו לא קרה כלום.
(אני משמיט את הויכוחים והמריבות בין זק"א, הצלה ומד"א כיון שאין זה מענייננו.)
ואני שואל האם חיים מת או לא?
לפני שהגיע איש הצלה, האם היה מותר לכהן לגעת בחיים?
האם אשתו מותרת לו מבלי שיחזור ויקדשנה?
לפני שהגיע איש הצלה, הוא היה מת ממש, מבלי נשימה ומבלי דופק, ולא היה בינו לבין כל מת אחר.
אם הוא חזר לחיים, אז זה תחיית המתים. או שלא?
אנא חברים יקרים, עזרו לי, כי כבר רבות בשנים שאני מנסה להבין איך להתייחס לתופעה הזאת בין מבחינה הלכתית ובין מבחינה משפטית.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2005 23:02 |
|
| |
נשאלתי ע"י ר"מ חשוב אחד שליט"א אודות ניתוח לב שמבצעים באדם, דהסדר הוא שמוציאים את הלב לגמרי מן האדם החולה ומחברים אותו בצינורות אל העורקים הממלאים את מקומו של הלב בנתינת חיות לגוף, ולאחר הניתוח חוזרים ומחברים אליו את הלב, ובהיות דאי אפשר לאדם לחיות בלי לב הרי דינו אז כנבילה מחיים.
אם כן מה דין אשתו באותה שעה - האם הותרה האישות שביניהם ודינה כפנויה להבא עליה,
וכמו כן האם צריך בעלה לאחר מכן לחזור ולקדשה מחדש?
זו פתיחת תשובתו של הגרא"י וולדינברג על ניתוח לב בהלכה, בספר אסיא ו.
http://www.medethics.org.il/articles/ASSIA/ASSIA6/R0061020.asp
דומני שבדבריו שם יש גם תשובה לשאלת האשכול.
תוקן על ידי - דר_הלפרין - 26/04/2005 23:05:26
|
|
|
|
| נשלח ב-26/4/2005 23:35 |
|
| |
אני לא מדבר על מקרה של מוות לאורך זמן וגופו נרקב שאז פשוט שאם חוזר לחיים שזה אדם אחר, ואשתו אינה אשתו ונכסיו אינם שלו, אלא אני מדבר על אדם שמת ולאחר כמה דקות חוזר לחיים, ואז אנחנו מתייחסיו אליו כאילו לא מת. זה דבר שאני לא מצליח להבין, הרי הבן אדם הזה מת!
|
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2005 00:04 |
|
| |
מוות - זה סוף, זה לא תחנה באמצע. אם האדם חוזר חזרה עם אותו גוף ואותה תודעה - לא מדובר בסוף. אולי פשוט מושגים רפואיים שלנו כוללניים יותר ממה שאנו מתכוונים אליו בשפה הרגילה. לכן גם מוות כזה, אם אינני טועה נקרא מוות קליני, ולא מוות סתם שממנו אין חזרה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2005 00:54 |
|
| |
דיושה.(דיבשה)
בספר עבודת הקדש מזכיר את העצם הנשארת לאחר מיתה כאחרון שבשדרה,אבל כמדומני שמקובל לחשוב שזה העצם הסמוך לצוואר.(ושמו נסכוי)
לגבי הדיעה שתהיה תחיית המתים אחת כללית ואחת רק לצדיקים,גמדומני שלשיטתהרמב"ם אין דבר כזה.
(על ניתוחי לב,אם נניח כי הוא מת,נמצאו הרופאים מחיים מתים.ואם היה טריפה באותה שעה לא נפטר מזיקת אישות.ואחר כך נרפא.)
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2005 07:26 |
|
| |
ברגע ההוא, הוא היה מת אבל מאחר שהוא חזר לחיים ועכשו חי,
צריך לדון אותו כחי, למפרע
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2005 08:49 |
|
| |
דר_הלפרין:
בתשובתו של הגרא"י ולדנברג מדובר באחד שיש לו סימני חיים, הדם זורם בעורקיו, המוח ממשיך לפעול ורק הלב דומם, ואינו דומה למקרה הזה. אמת הוא שמעלה שמה מקרים אפה שמת האדם לגמרי, אבל אינו מסביר אם נקרא חי או לא, ומביא פוסקים שסוברים שהוא מת ממש.
כישרית:
מצב שבו אני אומר נתגלה הדבר למפרע, הוא כשהמצב עכשיו נותן לי לפרש את המציאות שקודם בצורה אחרת ממה שחשבתי. אבל איך אני יכול להניח שהאדם הזה היה חי בזמן ההוא, הרי הוא היה מת ממש, ולא היה בינו לבין מת אחר שום הבדל כלל.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2005 12:03 |
|
| |
בויכוח בין דיבשה לכישריתה, דיברי דיבשה מתוקים מדבש ונכונים.
ראשית כך פסק הלכה למעשה הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, לגבי השאלה של צ'אוטונג:
מי שליבו הפסיק לפעום, וריאותיו חדלו לנשום.
ואז - בוצעה החייאה.
אם ההחייאה נכשלה, הלב והנשימה לא חזרו, הרי הנ"ל מוגדר כמת לכל דבר מרגע שחדלו הלב והנשימה.
אבל אם ההחיאה הצליחה, הלב חזר לפעום באופן עצמוני, וכן הנשימה שבה,
אזי איגלאי מילתא למפרע שהנ"ל לא היה מת מעולם.
הערה לצ'אוטונג:
הדוגמא של הרב וולדינברג היא דומה מאד,
בגלל שבזמן ניתוח לב פתוח הלב הטבעי שובת, והריאות אינן מתפקדות והחימצון של הדם נעשה במכונת הלב-ריאה שמחוץ לגוף,
אינו שונה מהותית ממה שמתרחש בזמן החייאה.
גם בזמן החייאה יש זרימת דם מכוח עיסוי הלב, כמו שבזמן ניתוח לב פתוח זרימת הדם היא מכוח המכונה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2005 13:11 |
|
| |
הסברא הפשוטה לכא', שכל קריטריון שרק יימצא לגבי מוות בעוד הגוף שלם, נחשב הדבר שהתגלה למפרע שהאדם לא מת. אנו כנראה נניח שלפעמים נשארת חיות קטנה למשך זמן ופעם ב... היא מצליחה לגבור. זה היחס הטבעי ואין סיבה לחשוב שההלכה או החוק יחשבו אחרת.
באותו רגע אם היו יורים בו לא היה נחשב לרצח, אך לאחר מכן נתגלה שבמקרה זה עדיין לא מת, ואין אנו חוששין לזה כלל כי זה מיעוט דמיעוט דמיעוט שאינו מצוי וחזקה וכל מיני טעמים בסגנון זה.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2005 13:15 |
|
| |
ד"ר הלפרין
נראה לי שאין ויכוח בין דיבשה לכישרית, אלא סברותיהן משלימות זא"ז. מכיוון שכדברי דיבשה, המוות היא סוף ולא תחנה באמצע , הרי שצריך להסתכל מה יהיה בהמשך, אם האדם המשיך לחיות אגלא מילתא למפרע שה"מוות" הקליני לא היה אלא תחנה באמצע, ואם התברר שזה כן סוף הרי שנתברר שאכן רגע המוות היה בזמן שהלב הפסיק לפעול. וזו גם התשובה לשאלת שוטנג.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/4/2005 13:28 |
|
| |
דר_הלפרין:
לא שמתי לב לויכוח בין דיבשה וכישרית. שתיהן נדמה לי אומרות אותו דבר.
הדוגמה של הרב ולדנברג דומה למה שקורה בעת החייאה, אבל אינה דומה למצב שמקודם להחייאה.
נישטאיך:
מדובר באחד שכל המדענים והרבנים יסכימו שהוא מת. השאלה היא מה קורה אח"כ כשמחיים אותו.
יהוסף:
מי אומר שנשאר בכלל חיות קטנה? אולי גופו של זה יותר נוח להחיות מגופו של זה בגלל חוזקו ובריאותו. אבל מדת החיות בשתיהן היא שוה לאפס.
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2005 06:38 |
|
| |
דעתי האישית, לא ההלכתית,
שקביעת רגע אחד שמפריד בין החיים למות סתם שרירותי
שלפעמים בן אדם מת הרבה לפני שהוא מפסיק לנשום, ולפעמים הוא עוד חי גם לאחר שהפסיק, כמו בדוגמא של CHOUTENG
מה עשינו? בחרנו בשני סימנים קרובים לקצה התהליך סתם ליתר יעילות
|
|
|
|
| נשלח ב-28/4/2005 09:34 |
|
| |
צוטנג
לא טענתי להוכיחה, אלא שזהו היחס הטבעי, ולא גרע מכל קרוב, רוב, וחזקה. זו ההתייחסות החזקה, ועניינים בלתי ידועים בהחלט נקבעים על פי יחס האדם, בהלכה ובעולם בכלל.
|
|
|
|
|
)
