מי פתח את התיבה. עוד דיון על רבנן והשגחה

מאן יימר???

אינני מבין את השאלה.

"סמיכה" מימות משה נעלמה כלא היתה? ממילא כל החכמים הפועלים על פי דרך המוסמכים,הם הראויים לאיצטלת "חכמים".
גם בעידן שאין בו סמיכה.

הוי אומר ההולכים בדרך התלמוד,עד דורינו.ולמי שהתלמוד מעטר בעטרת "חכם" זוהי הגדרת "חכם" המקובלת מימות הסנהדרין המוסמכת איש מיד איש עד משה רבנו.

לב

אין חולק על הסמוכים, הדיון התמקד בזמן שנתבטלה הסמיכה.

הגדר: ההולכים בדרך התלמוד, מי הם, מנין שאכן כן הוא, ומנין שכל מה שאמרו אכן קיבלו.

ישנו פרדוקס מובנה בדבריך, בכדי להסתמך על התלמוד בהגדרת חכם, עליך קודם כל להוכיח את אמיתות התלמוד. ואמיתות קבלת חכמיו. כמובן.

ואם אחזור שוב על תמצית הענין, אגדירו כך. האם ישנו מבחן אמפירי הקובע מיהו חכם שדבריו ותורתו נכנסים לתורה שבעל פה כשם שהיה קיים מבחן כזה לנביא, בכדי שתתאפשר הכנסת נבואתו לתורה שבכתב. ומהו. [ולכשתדקדק תמצא כי שאלה זו תקיפה במידה גם לגבי סמוכים.]

חסדאי,

ראה מאמרו של הרש"ז פרופ' הבלין ב"הגיון" כרך ג'

עמ' 25-42 "פרקי יסוד בעיקרי התורה שבעל פה"

חסדאי,

שיטת "המצליח מנצח" טוענת כי הנצחון הוא העדות לאמת. לפי"ז כל הדרכים (דמגוגיה, כפיה, רמאות) כשרות ואם תצליח להפיץ את דעתך היא תהיה דעת התורה.

ומה המסקנה משיטה כזו כיום, כשרוב ישראל חילוניים .... את זה אני משאיר לך להסיק.

חסדאי,

"אין חולק על הסמוכים, הדיון התמקד בזמן שנתבטלה הסמיכה"

-גם בזמן שנתבטלה הסמיכה,הרי הגדרת הראוי להיסמך או להקרות חכם לא נשתנתה.

*

"הגדר: ההולכים בדרך התלמוד, מי הם, מנין שאכן כן הוא, ומנין שכל מה שאמרו אכן קיבלו."

-אם שאלתך אחר חתימת התלמוד,אם כן,צא וראה מהי דרך התלמוד,והפועל לפיו הוא הראוי להקרות חכם.אני יודע שאכן כן הוא,מפני שהתלמוד הוא הוא תורה שבעל פה הבאה במסורת הדורות.ואם כוונתך,על זמן התלמוד,הרי שנעשה בקיבוץ כל חכמי ישראל וישיבות בבל.והראוי להיכלל נכלל.איני צריך להזכירך כי התלמוד לא נערך ונאסף ביום אחד,אלא היה תהליך ארוך וממושך של בירור אחר בירור.

*

"ישנו פרדוקס מובנה בדבריך, בכדי להסתמך על התלמוד בהגדרת חכם, עליך קודם כל להוכיח את אמיתות התלמוד. ואמיתות קבלת חכמיו. כמובן."

-המסורת מאמתת את התלמוד שנערך בפרהסיא בקיבוץ כל חכמי ישראל ולעיני כל העולם.ואמיתתו מוכחת מעצמו כפירוש המשנה.אם בידך פירוש טוב יותר למשנה הבה נשמע.ואז נחליט את מי להעדיף.ועניין פרסום התלמוד גדול מפירסום מעמד הר סיני (אם נתעלםמ המדרשים השונים) מפני שנעשה בכמה דורות.ולעיני כל העולם.ולא נמצא איש שיכחיש כי הוא מסורת ה"פרושים"(מלבד כמה תמהוניים, שאף הם ייחסו עצמם לשמאי הזקן.ואכמ"ל)

*

"ואם אחזור שוב על תמצית הענין, אגדירו כך. האם ישנו מבחן אמפירי הקובע מיהו חכם שדבריו ותורתו נכנסים לתורה שבעל פה כשם שהיה קיים מבחן כזה לנביא, בכדי שתתאפשר הכנסת נבואתו לתורה שבכתב. ומהו. [ולכשתדקדק תמצא כי שאלה זו תקיפה במידה גם לגבי סמוכים.] "

-ישנו הבדל עצום בין הצורך לבחינת נביא,בין בחינת החכם.מפני שהנביא אחר שהתקבל דבריו אמת גם אם אין השכל יכול להשיגם,מה שאין כן החכם שהשכל הוא כלי עבודתו ובו ניתן לבוחנו.ואם אתה מחפש שופט,לא תבחר אלא את הבקי בדיני המשפט והפועל לפי אותם חוקים.במילים אחרות,חכם וצדיק.כל דור לפי רמתו.

****

סוף דבר,דומני שבתוך תושבע"פ נמצאים הכלים הראויים לבחינת ולתואר חכם.בין בזמן שישנה הסמיכה ובין כשהיא נעדרת.והרי מנגנון שמירתה מובנה בתוכה.


-

לב היקר

א. אכן אשמח להגדרה מי הוא הראוי להיסמך? האם אין הסמיכה בסופו של חשבון הבעת אימון של המסמיך בנסמך? או שמא די בגדלות תורנית הלכתית ומראית גדלות רוחנית? [לפי קריטריונים אלו היה נסמך דרך משל ש"י פרינדלנדר מחבר הירושלמי על קדשים, שהיה תלמיד חכם ברמה לא מצויה. ומכיון שהיה נסמך היינו מחויבים להאמין אף בשקריו היותר גדולים.]

ב. לצערי לא הבנתי מה בכך שנאסף התלמוד ממה שנאמר במקהלות עם ובקיבוץ חכמים. האם יש בכך ראיה לכך שכל אותם חכמים היו ראוים לפרש את התורה, ולהודיע את רצון ה'?

ג. האם האמון שרחשו מסדרי הש"ס והמשנה לאותם חכמים מוכיח בהכרח שאכן היו נאמנים אף בלי כל מבחן שיוכיח זאת? האם אין בכך הסתמכות על מקור סמכות בצורה ברורה וקיצונית ביותר? הסתמכות משמעותית הרבה יותר מהסתמכות על מקור סמכות בקשר לאמיתות קדמות הזוהר דרך משל.

ד. מדוע בכדי לערער על הפירוש הקיים עלי להביא פירוש נוסף?

ה. דומני שאף אתה תסכים שאין כל דרשות החכמים שכליות. להיפך רבים מהם קבליות.

*

בעיקרן של דברים דומני שיש בינינו הסכמה. גם אני סבור כי חכמי הדור שהתקבלו על הדור הם המוסמכים לפרש את התורה. אלא שאם אני צודק בסיבת הדברים הרי שיש לכך השפעה עצומה גם על ההתיחסות היום למנהיגי ומנהגי העם, בעבר ובהווה. ולכל סוגיית מקור סמכות. [ואולי גם קצת לענין הרביים והגדוילים..]

תוקן על ידי - חסדאי - 28/04/2005 16:42:06

חסדאי,

א-"אכן אשמח להגדרה מי הוא הראוי להיסמך?"

-אם על רמת הידע הדרושה כוונתך,תוכל למצוא זאת בדברי הרמב"ם בפירושו ובחיבורו(הל' סנהדרין פרק ד).אך אני מניח שלא לכך נתכוונת.

"האם אין הסמיכה בסופו של חשבון הבעת אימון של המסמיך בנסמך?"

-בהחלט כן,שהרי עניין התורה אינו מצבור ידיעות גרידא שדי לו מבחן השכלתי.אך מה בכך? הרי זהו מה שמאדיר את תוקף הסמכות,שהרי זה עניין של הכרת הנסמך, מעבר לעניין של חכמה בעלמא.

"או שמא די בגדלות תורנית הלכתית ומראית גדלות רוחנית?"

-כבר ציינתי לעיל ,שלפי מיעוט הבנתי,הגדלות המעשית היא תנאי בל יעבור לפני הכשרת האדם להתקרי "חכם".ושכן הוא לפי מסורת חז"ל.די לראות גודל גנותם מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים.

"לפי קריטריונים אלו היה נסמך דרך משל ש"י פרינדלנדר מחבר הירושלמי על קדשים.."

-לא היית מחוייב להאמין לו,אם אחרי סמיכתו,היו באים ומוכיחים את שקרותו ונבלתו.ועל טעויות בהוראה ואף במוסמכים כבר התריעה התורה בפרשת זקן ממרא.ברם איני מוצא בכך כל קושיא מפני מיעוט מקרים הנתון לבקורת מתמדת והוא בהחלט הפיך ובר תיקון.

ב-"לצערי לא הבנתי מה בכך שנאסף התלמוד ממה שנאמר במקהלות עם ובקיבוץ חכמים. האם יש בכך ראיה לכך שכל אותם חכמים היו ראוים לפרש את התורה, ולהודיע את רצון ה'? "

-דבריי נאמרו כתשובה לשאלתך,"מניין שאכן כן הוא" כלומר שהתלמוד הוא עדות המסורת הפרושית.מעבר לכך,זה משיב גם על שאלתך הנוכחית,מפני שכל המופיעים בתלמוד נכללו בו ע"י הסמכות(אף אם לא נסמכו-דוגמת שמואל) שניתנה להם מקודמיהם,וקודמיהם מקודמיהם,בדרך המסורה עד משה רבנו.מכאן-שלהם ורק להם,ניתנה הזכות הלגיטימית לפרש את התורה.ואין אצלי ראיה גדולה מזו.

ג-"האם האמון שרחשו מסדרי הש"ס והמשנה לאותם חכמים מוכיח בהכרח שאכן היו נאמנים אף בלי כל מבחן שיוכיח זאת?

-לא מסדרי הש"ס רחשו אמון לחכמים,אלא החכמים הראשונים בטחו באחרונים,ומסדרי הש"ס מלאכה בעלמא הוא דקא עבדו.ועל שאלת ה"מבחן" הרי שהוא נעשה ע"י הקודמים לאותם חכמים,מי יכלל מן החבריא ומי לא.

"האם אין בכך הסתמכות על מקור סמכות בצורה ברורה וקיצונית ביותר?"

-זה תשאל את התורה שהאמינה לשופטי כל דור ודור.כמו כן,התורה אינה מתמתיקה,וחשש טעות בהוראה תמיד קיים,ואפשרי,אך מפני שהיא אינה חכמה מופתית, שאלת וחשש ההשענות על מקור סמכות באופן גורף מאבדת מעוקצה.

(הערת אגב,לדוגמתך מהזוהר-הוא הוא אשר דברו המתנגדים-שו"ת תשוב"מ ועחכה"ק,ועוד-,שלא עמד הספר במבחן ובקיבוץ כל חכמי ישראל כשם שנעשה הש"ס,לכן סמכותו אינה תקפה.)

ד-"מדוע בכדי לערער על הפירוש הקיים עלי להביא פירוש נוסף?"

-ציינתי שאמיתות התלמוד הוא מסביבו,דהיינו המסורת והפרסום,וכן מפאת עצמו.אם כן,לא שאתה מחוייב לתת פירוש חדש,אלא שאם אתה מערער על אמיתותו מחמת עצמו,הבה נשמע את שיטתך.כמובן שהכופר בסמכות התלמוד,לא נדרוש ממנו פרשנות אלטרנטיבית.


ה-"דומני שאף אתה תסכים שאין כל דרשות החכמים שכליות. להיפך רבים מהם קבליות"

-זוהי שאלה אחרת.הראויה לדיון בפני עצמו.ויש להבחין ביןדרשות הבאות בקבלה מרבותיהם לבין השגות אישיות,ההשלכות ההלכתיות בזה ,וכיצד נבחנות האמיתיות בעניינים הללו.

בכללי כללות ,לדעתי אלמלא ידעו החכמים שאף השגה פרטנית זו,תואמתאת שאר חלקי התצרף הרוחני,או שהיא מבט אחר לאותו מושג,לא היו חוששים להתנגד לו.ואף להזהיר מפניו.אבליש בזה אריכות.ובשמחה כדאי לדון בנושא בנפרד.

בהתיחס למה שסיימת לגבי דורינו ,דומני שלפי כל האמור עלינו להבין שאנו רחוקים מאד ממושג הסמכות הבלעדית של חכם יחיד.ועיקר הסמכות היום נובעתמ הסכמות כלליות שלרוב מוחלט של חכמי הדור.ברמה הפרטנית אפס עצור ועזוב.

חסדאי,

ההצעה שלך היא ודאי אמיתית, שבאמת מאוד מסתבר שלא יטוש ה' עמו, ולא ייתן לתורתו להתעוות מעבר לגבול מסוים. ידוע הוא שרגילים לומר על חיבורים רבים של גדולי ישראל, כגון הגמרא, פירוש רש"י ועוד, שנכתבו ברוח הקודש. רגילים גם לייחס סייעתא דשמיא מיוחדת לפוסקים חשובים, ונותנים לדבריהם מעמד מיוחד גם בגלל הסיוע הזה. (וראה מקורות לשתי נקודות אלו ב'אקדמות' ד, עמ' 25 והלאה.) כל שכן שהגיוני הוא שישנו סיוע כללי למהלך הכולל של כיוון לימוד התורה ופסיקת ההלכה.

גם הכוזרי הלך בדרך זו בויכוחו כנגד הקראים, כשבא להסביר את מקור הסמכות של הסנהדרין. הוא כותב שכיון שהם ישבו במקום המקדש, הרי שהיה להם סיוע אלוקי בפסיקת ההלכה. (בכלל, למי שמתלבט בשאלות האלו של נכונות המסורת של תורה שבעל פה, כדאי לו לעיין שם בכוזרי בחצי השני של מאמר שלישי, וכן בכל הויכוחים של הראשונים כנגד הקראים.)

אלא שנראה לי שהסבר זה אינו מספק דיו על מנת שיהיה ניתן להסתמך אך ורק עליו.

הבעיה העקרית שאני מוצא בזה היא ההסתמכות בחיים המעשיים אך ורק על עניין סגולי על טבעי. כבר מצד ההלכה זה בעייתי ביותר, שהרי רגילים לפסוק ש"לא בשמים היא" – וגם אם באמת ה' משגיח שפסיקת ההלכה תהיה נכונה, הרי שלכאורה אין להשגחה הזו משמעות הלכתית פרקטית.

אך, לדעתי, הבעיה היא יותר עמוקה מזו. אני חושב שלא לחינם אמרה התורה "לא בשמים היא". אני רואה בזה הדרכה חינוכית מעשית, והסבר של דרך הנהגת ה' את העולם. ה' לא התכוון שאנחנו נסתכל על כל ההבנות וההגיוניות בעולם ונאמר שהם שטויות, שהתורה היא האמת האבסולוטית היחידה בכל העולם הזה השקרי. ה' נתן לנו את התורה, כדי נבנה רמה נוספת על גבי הרמה הטבעית. אין רצונו של ה' בעולם שכולו מיסטיקה, ואין בו שום ראליה.

באותה דרך ה' מנהיג אפילו את הניסים שהוא עושה בעולם. הרבה ראשונים כותבים שהטבע אהוב בעיני ה', והוא לא משנה אותו לחינם. זהו העקרון של "למעט בנס עדיף". כבר הגמרא מספרת על האיש שנבראו לו דדים, ואומרת "כמה גרוע אדם זה". זוהי הגריעות של חזקיהו שישן במיטתו כשה' הרג את אויביו, לעומת דוד המלך שאמר "ארדוף אויבי ואשיגם". כל זה נכון במיוחד בתקופה זו של גאולה בדרך הטבע – "כי לא בחיפזון תצאו", לעומת גאולת מצרים שהייתה בחיפזון בדרך על טבעית.

כל נס שה' עושה בעולם – מצריך תמיד איזו אתערותא דלתתא כדי שתבוא האתערותא דלעילא. אנחנו צריכים להכין את הכלים, על מנת שיוכלו להחיל את השפע האלוקי. הדבר בולט מאוד בנס של אלישע עם השמן – האשה הייתה צריכה להביא כלים שבורים כדי שיכילו את השמן. לכאורה מה מועילים בכלל כלים אם הם שבורים – אלא שתמיד צריך שיהיה לנס על מה לחול. תמיד מוטל עלינו לעשות את שלנו, ו"לא לסמוך על הנס".

אני מבין שגם הכוזרי ודאי לא התכוון שניתן להסתפק אך ורק בסיוע האלוקי הזה לסנהדרין, בלי כל שאר ההסברים שהוא מסביר שם, מדוע באמת גם בלי זה הגיוני לשמוע לסנהדרין. גם מה שרגילים לומר שהפוסקים פוסקים ברוח הקודש – לא זאת עיקר הסיבה ששומעים להם, אלא בגלל גדולתם בתורה. רוח הקודש היא רק תוספת נופך, שאחרי שאנחנו מתנהגים בדרך הנורמלית, ישנו סיוע נוסף על גבי זה.

(עוד יש לי להעיר, שלפי דרכך, אין צורך לדקדק בהלכה לפרטיה, שהרי מסתבר שרק באופן כללי ה' שמר על התורה, ולא ממש בכל סעיף וסעיף.)

יש לי גם אריכות דברים בתשובה לעצם השאלה, מדוע אני סומך על המסורת – אך את זה אשאיר להודעה אחרת.