| נשלח ב-4/5/2005 09:08 |
 |
| |
מנהגי שבת-להוציא מלבן של קראים.
במקומות רבים בתלמוד הבבלי, מופיע הביטוי:
"כדי להוציא מלבן של צדוקין".
פירושו של ביטוי זה הוא:
ההלכה נקבעה כך שתתנגד להלכות הצדוקים.
ייתכן שגם בזמנים מאוחרים יותר, בעת ה"מלחמה" עם הקראים, נקבעו ע"י הגאונים מנהגים והלכות, שכל מטרתן היתה, קביעת מנהגים שהם נגד מנהגי והלכות הקראים.
עם הזמן נשכחו הטעמים ה"אמיתיים", ולכן "נוצרו" טעמים חדשים, אך פה ושם מופיעים הסברים, הקושרים את התקנות והמנהגים, במלחמת הגאונים בקראים.
הסברים כאלו מופיעים במקורות קדומים, ובמקורות מאוחרים בני זמננו.
******
אחת המחלוקות הידועות בין הקראים לרבנים היא בהיתר בעירת האש בשבת.
לדעת הקראים, הפסוק "לֹא תְבַעֲרוּ אֵשׁ בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת", (שמות לה פסוק ג), אוסר בעירת כל אש בשבת, ואילו לדעת הרבנים, האיסור הוא רק על הבערה בשבת, אך לא על בעירת אש, שהודלקה לפני כניסת השבת.
האבן עזרא, המתייחס לפירושי הקראים, במקומות רבים בפירושיוו, מתייחס בפירושו לפסוק זה, (הפירוש הקצר שמות לה פסוק ג), למחלוקת הקראים והרבנים בדין אש בשבת, וכותב:
"טעם לא תבערו ... והשם יכפיל שכר הגאון שהשיב תשובות גמורות על הצדוקים האוסרים נר בשבת. ופעם אחת התחבר עמי אחד מהם. ואמרתי לו, שנעזוב דברי הקבלה, ונרדוף אחר הכתוב לבדו. אז שמח, ואשאלהו לאמר: מי אסר להדליק הנר בלילי השבת, ואחר שקוע השמש. אז ענה ואמר, לא תבערו אש, גם אני עניתי, כי הכתוב לא הזכיר כי אם היום.. .".
ובסיומו הוא כותב:
"והזכרתי אלה הדברים, בעבור שיוכל האדם המבין לפרש הכתובים לטעמים רבים. על כן אנחנו צריכים בדברי כל המצוות לקבלה, ומסורת ותורה שבעל פה כאשר החלותי בספר הזה".
ובפירושו הארוך לפסוק זה, הוא כותב:
"חבר הגאון רב סעדיה ספר נכבד, תשובות על החולקים על קדמונינו על נר שבת".
******
להלן, מספר מנהגים, בדיני שבת, והקשורים לבעירת אש בישול, שייתכן שהם נקבעו ע"י הגאונים, כדי להוציא מלבן של הקראים האוסרים.
******
הדלקת הנר בערב שבת.
"שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו, ערב שבת עם חשכה, עשרתם ערבתם הדליקו את הנר". (משנה שבת פרק ב משנה ז).
דברים אלו היו צריכים להעשות לפני השבת, מפני שעשייתן בשבת אסורה, ואי עשייתן בערב שבת היתה "מקלקלת" את השבת.
מאמר אחר בגמרא מייחס לנרות השבת "סגולת שלום בבית",
"ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה. מאי ותזנח משלום נפשי? - אמר רבי אבהו: זו הדלקת נר בשבת". (שבת דף כה עמוד ב).
מהו הקשר בין שלום והדלקת הנר?
לדברי רש"י:
"ובמקום שאין נר אין שלום, שהולך ונכשל והולך באפילה".
אף שהדלקת הנר היתה "רק" כדי שלא ישבו בחושך, מצאנו, שחז"ל ייחסו לדבר חשיבות מיוחדת להדלקת הנר בשבת:
"תניא, רבי יוסי בר יהודה אומר: שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע. וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומטתו מוצעת, מלאך טוב אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך. ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו. ואם לאו, מלאך רע אומר: יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך, ומלאך טוב עונה אמן בעל כרחו". (שבת דף קיט עמוד ב).
לדברי המשנה (שבת פרק ב משנה ו, דף לא עמוד ב):
"על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה, בחלה, ובהדלקת הנר".
במדרש תנחומא (ורשא פרשת מצורע סימן ט), מובא ההסבר הבא:
"כך שנו רבותינו על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר, למה בשעת לידתן שאין השטן מקטרג אלא בשעת הסכנה, ושלשתן מן התורה נדה דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה, חלה דכתיב (במדבר טו) ראשית עריסותיכם חלה הדלקת הנר דתנו רבנן מניין שחייב אדם להיות זהיר וזריז בהדלקת הנר בשבת שנאמר (ישעיה נח) וקראת לשבת ענג זו הדלקת הנר בשבת".
ובמדרש תנחומא (ורשא) פרשת נח סימן א, באה תוספת לאחר הסבר "מצוות" הדלקת הנר:
"ילמדנו רבינו על כמה עבירות נשים מתות בשעת לדתן, כך שנו רבותינו על שלשה וכו' ושלשתן מן התורה, נדה דכתיב (ויקרא טו) ואשה כי יזוב, חלה (במדבר טו) ראשית עריסותיכם, הדלקת הנר דכתיב (ישעיה נח) וקראת לשבת עונג זו הדלקת הנר בשבת, וא"ת לישב בחשך אין זה עונג שאין יורדי גיהנם נדונין אלא בחשך שנאמר (איוב י) ארץ עיפת' כמו אופל".
במדרש לקח טוב (שמות פרק טז ד"ה ח), מופיעים טעמים נוספים להדלקת הנר:
"וכן אמרו רז"ל לא יאכל אדם תבשילו אלא לאור הנר, כדי שישבע, הסומין אוכלין ולא שביעין, ומי שאוכלין בלילי שבתות בלא הנר בחשך ידמו, כי אין אוכלין לשבוע נפשם.
ועוד שמא יפול זבוב במאכל או שום דבר איסור ואין רואהו, לפיכך אמרו רז"ל הדלקת נר בשבת מצוה, שיתענג בשבת במאכל ובמשתה.
ואם יאכל מבעוד יום קודם שקידש היום חושבו כתענית ציבור, דהיינו ט' באב שאוכלין מבעוד יום, ואין זה תענוג שבת, אלא תענוג חול, דכתיב וקראת לשבת עונג (ישעי' נח יג), משעת קריאתו אתה חייב להתענג בו".
מדרש זה הובא גם בספר שבולי הלקט ענין שבת סימן נט.
וראו גם בשבולי הלקט סדר יום הכיפורים סימן שז:
"ואחי ר' בנימין זצ"ל פי' כל האוכל ושותה בתשיעי כאילו נתענה תשיעי ועשירי, להוציא מלבן של צדוקין, שמתענין גם בתשיעי, לפי שלא ניתן הכתוב לידרש אלא לחכמים, וחכמים דרשו עינוי זה, שהוא באכילה ושתייה, אך שצריך להפסיק אכילתו מבעוד יום, והרי הוא כאילו התענה תשיעי ועשירי, שמפסיק אכילתו מבעוד יום, בעוד שהוא יום תשיעי, עד שלא יכנס עשירי, הרי הוא כאילו התענה תשיעי ועשירי, ולאו משום תוספות חול על קודש נקט לה, אלא להודיע שכך הדין, שאוכל ושותה כל היום, ואותה שעה קלה חשיבה לו כתענית שלם".
במקום אחר (שמות פרק לה ד"ה ג) אף מייחס מדרש לקח טוב, את ראשית "מנהג" ההדלקה לימי משה רבנו, אף שמלשון התלמוד ניתן להבין, שחיוב ההדלקה אינו אלא מנהג מאוחר:
"ללמדך: שקבלה היתה לישראל מימי משה רבינו להדליק הנר.וחכמים אומרים מצוה להדליק מפני שלום ביתו, ושלא יבא אדם לידי חילול שבת, ולידי חילול מזיד, כגון שהוצרכה לו נר לחולה ולחיה, ועוד משום שלא יאכל בחשך, ואפילו שרץ בקערה אינו רואה".
וראו ילקוט שמעוני תורה פרשת חיי-שרה רמז קט, מובא ברש"י בראשית פרק כד פסוק סז:
"כל זמן שהיתה שרה קיימת היה נר דלוק מלילי שבת ללילי שבת, כיון שמתה שרה פסק וכיון שבאת רבקה חזר אותו הנר".
במדרש לקח טוב זה, הוראה נוספת:
"ללמדך: שלא נאסרה הבערה אלא לבו ביום, אבל אם הובערה מאתמול אינה אסורה, וכל חכמי הדורות לא נחלקו כלל, [אלא במה מדליקין ובמה אין מדליקין, אבל בהבערה עצמה שראוי להדליק לא נחלקו כלל].
בספר חסידים (מרגליות) סימן תתשמז, מובא טעם "כללי" נוסף:
האור הוא ברכה, והחושך הוא קללה.
"זאת התשובה השיב רבינו משולם נ"ע למינין, שאינן מדליקין נרות בבתיהם בשבת, מפני שאומר הפסוק (שמות ל"ה ג') לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת.
והשיב להם כך:
כתיב (בראשית ב' ג') ויברך אלהים את יום השביעי, אין אנו יודעים במה ברכו, אלא ממה שאנו רואים בקללות שקלל איוב את יומו שקיללו בחשיכה, שנאמר (איוב ג' ו') הלילה ההוא יקחהו אופל וגו' יקוו לאור ואין (שם ט'), מכלל שהברכה שבירך הקב"ה השבת היא אורה, שהיא שלום הבית. וכל מה שאמר איוב בקללה, יש לומר להיפך גבי שבת לברכה".
******
סיכום הטעמים להדלקת הנר:
א. היה מנהג ישראל מימי משה רבינו להדליק הנר.
ב. שלום בית-כדי שלא יכשל כשילך באפילה.
ג. כדי שיאכל תבשילו לאור הנר וישבע.
ד. שמא יפול זבוב במאכל או שום דבר איסור ואין רואהו.
ה. כדי שלא יבא אדם לידי חילול שבת, ולידי חילול מזיד.
ו. הישיבה בחושך היא קללה.
כל הטעמים מעוררים את השאלה:
למה מברכים על הדלקת הנרות?
וכי היכן ציוונו?
לעיל הבאתי מהמדרש תנחומא הכותב, שהציווי להדליק נרות שבת, הוא בפסוק שבו נאמר וקראת לשבת ענג, אולם ברור שהוא הסבר הדרשי ולא הלכתי.
ייתכן שההסבר לברכה זו הוא:
כדי להוציא מלבן של קראים שאסרו בשבת בעירת כל אש, אפילו הואר דלק מערב שבת, חייבו הגאונים לברך על הדלקת נרות השבת.
ואכן, החובה לברך על הדלקת נרות השבת, הופיעה לראשונה רק בספרות הגאונים, בעוד שבגמרא מופיע רק החיוב שיהיה אור בבית בערב שבת, וכאשר יש נר דולק אין חובה להדליק נר לכבוד שבת.
ואף שאין לתקן ברכות חדשות, לאחר התלמוד, (ראו תשובות הגאונים גינצבורג (גאוניקה ח"ב) עמוד 50 בשם רב יהודאי; ארחות חיים ח"א תפלת ערבית בשם רש"י, בנוגע לברכת יראו עינינו, ועוד), הרי מצאנו ברכות שנחברו ע"י הגאונים שנתקבלו, למשל ברכות "הנותן ליעף כח", ו"שעשני כרצונו" שבברכות השחר.
חיוב ונוסח הברכה מופיע בסדור רב עמרם גאון (סדר שבתות):
"המדליק נר של שבת צריך לברך: ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת".
בתשובות הגאונים, מופיעה התשובה הבאה:
"וששאלתם: עיקר ברכה להדליק נר של שבת מנהגא או הלכתא ואי הלכתא היכא כתיבא בתלמוד ... והשיב: נר של שבת הלכתא היא, ואע"ג דלא אמרה בהדיא, דאמר ליה רבא לאביי שאני אומר הדלקת נר בשבת חובה, ותנן במתניתין שלשה דברים צריך אדם וכו' ותנן על שלש עברות נשים מתות וכו', וקי"ל כאביי דאמר דמאי דדבריהם בעי ברכה". (תשובות הגאונים - שערי תשובה סימן צא, תשובה "לרב האי", תשובות הגאונים - מוסאפיה (ליק) סימן פב, לרב שרירא ורב האיי. וראו גם אוצר הגאונים לשבת, תשובות סימנים פג-פה).
הראב"ן כותב בספר המנהיג, (סימן יז) שרב אחא כתב שיש לברך על הדלקת נרות שבת, וכנראה שכוונתו לרב אחא משבחא (הידוע כרב אחאי גאון) בעל השאילתות, אך בשאילתות שלפנינו, מופיע רק חיוב הדלקת נרות שבת, בשתי שאילתות, (תצווה סג, ובהעלותך-סימן קכב), אך אין שם כל זכר לחיוב הברכה.
בין הראשונים מצאנו מי שחולק על חיוב ברכה על הדלקת נרות שבת, וסובר שאין לברך:
האור זרוע, (ח"ב - הלכות ערב שבת סימן יא), מביא את דברי רבנו משולם שהתנגד לברכה:
"והיכא שמדליק נר שבת, היה אומר רבינו משולם זצ"ל שאין לברך להדליק נר שבת ... והי' מדקדק מדקרי להו חובה ולא מצוה, ה"ה כמים אחרונים שהם חובה ואין טעונים ברכה. ועוד תדע שאין עיקר מצות הדלקה, שאם היה דולק והולך מבעוד יום, אינו חייב לכבותו ולחזור ולהדליקו לכבוד שבת, כמו שהוא חייב בנר חנוכה".
בהמשך דבריו הוא מביא את דברי ר"ת, (המובאים גם בתוספות שבת דף כה עמוד ב, ובשו"ת ספר הישר לר"ת, סימן מה אות ר), החולק עליו, וסובר שיש לברך על נרות שבת ...".
מסקנת האור זרוע:
"ונראין דברי ר"ת, והלכה כדבריו".
כראיה לדברי ר"ת, מביא האור זרוע את דברי הירושלמי בברכות פרק הרואה, שלשונו: "המדליק נר בלילי יו"ט אומר אקבו"צ להדליק נר לכבוד יו"ט, ואין צריך לומר זמן. בלילי שבת אומר אקבו"צ להדליק נר לכבוד שבת".
ירושלמי זה מובא גם בראבי"ה בשתי מקומות:
במקום אחד, (ראבי"ה ח"ג - הלכות יום טוב סימן תשיב):
"ירושלמי פרק המביא כדי יין. המדליק נר לילי יום טוב צריך לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של יום טוב. ובירושלמי פרק הרואה גרסינן להדליק נר לכבוד יום טוב, ודכותיה בשבת אמרין לכבוד שבת".
ובמקום השני, (ראבי"ה מסכת שבת סימן קצ"ט), כשהוא מצדיק באריכות את הברכה:
"וברכת נר של שבת מפורש בפרק הרואה בירושלמי שצריך לברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו להדליק נר של שבת, ועל של יום טוב מברך להדליק נר של יום טוב.
(יש לציין לשינוי בנוסח הברכה בשתי המקורות: " להדליק נר לכבוד שבת/ להדליק נר של שבת).
ירושלמי זה אינו לפנינו, אף שהוא מובא גם במרדכי, שבת סימן רעג, ובהגהות מיימוניות פ"ה מהלכות שבת, וגם בהגהות הגר"א לשו"ע או"ח סימן רפ"ג ס"ק ח.
לדעת אפטוביצר, (בהערתו לראבי"ה סימן י"ב הערה 17, וראו גם הערה 10 בראבי"ה סימן קצ"ט), היה לפני חכמי אשכנז וצרפת "ירושלמי", אשר לתוכו נקבצו הוספות רבות מן הבבלי, מספרי האגדה, ומספרי הגאונים, וייתכן שה"ירושלמי" שלפננו היה בספר זה.
וכך כתב גם הר"י שור, בהערות "עתים לבינה" על ספר העתים עמוד 19 סוף הערה צז.
בהמשך דבריו כותב האור זרוע:
"ואע"ג דאמרינן הדלקת נר בשבת חובה, הך חובה חובה דמצוה, ולא דמי למים אחרונים חובה שאין מברכין, דהתם החובה הוא משום סכנה. וגם [תיקון לנשים הוי] בדבר, כדתנן על שלש עבירות נשים מתות וכו'...
ויש מרבותינו שאמרו שאין זה גמר מצות[ה].
והשיב רבינו תם דגמר מצותה היא כמו נר חנוכה דלפרסומי ניסא הוא, והכא נמי מיד הוה שלום ביתו...
ועוד כי הנשים נוהגות לכבות ולחזור ולהדליק ולברך, ואם אינן נביאות בנות נביאות הנה. והכי פירושא אמר רב הדלקת נר בשבת חובה, קיבלוה עליהם כל ישראל מחמת מצוה בחובה".
יש מי שטען שגם מטרת הברכה על הדלקת נר שבת, שתוקנה ע"י הגאונים, היתה כדי להוציא את איסור ההדלקה מלבן של הקראים.
******
אמירת משנת "במה מדליקין" בערב שבת.
המהר"י אלברצלוני, כותב בספר העיתים סימן קמ:
"ומקדשין על היין בבית הכנסת להוציא אורחין, ולאחר שמקדשין בבהכנ"ס, אומר פרק אחד ממסכתא שבת, והיא במה מדליקין, ושפיר דמי למיעבד הכי, מפני שהיא דבר בעתו, לאדכורי הלכות הנר".
הר"י שור בהערותיו "בינה לעתים" על ספר העתים שם, כותב:
"לא מצינו בזולת שקבעו לומר בציבור פרקי משניות משום דבר בעתו... ולדעתי הנהיגו זה אז, לפי שרבו הצדוקין /הקראים/ תלמידי ענן שר"י, שחלקו על הדלקת הנר בליל שבת, והחמירו על המון להיות מבנ"א יושבי חושך, ולזה קבעו לשנות בציבור בליל שבת פרק במה מדליקין, להוציא מלב אנשים נטיות דעת מינות, ולדעת כי כי חיוב הדלקת נר שבת חובת מצווה היא משנות דורות עולמים, ומעולם לא נסתפקו אי מדליקין נר בליל שבת, אלא במה מדליקין ובמה אין מדליקין".
******
הטמנת חמין בשבת
בתשובות הגאונים (שערי תשובה סימן לד), מצאנו על תקנת הטמנת החמין:
"הטמנת חמין תקנה גדולה היא דתקינו רבנן, משום עונג שבת, שהרי כל ימות החול אוכל אדם תבשיל מכל פנים וחם, ובשבת תקנו חכמים להטמינו מבערב, כדי שישתמר המאכל בחמימותו, ויהיה חם בשבת, ואיכא בהא מילתא עונג שבת, ורוב מן החיצונים תלמידי בייתוס יהיו (נ"א אהליהם) לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס וירקבו עצמותם, אשר הטעו את כל הטועים והזונים אחריהם, להטעותם שהחמין אסור בשבת, ותפח רוחם ... הילכך כל שאינו אוכל חמין בשבת לפי אותו הדרך בר נדוי, ודרך מינות יש בו, וצריך להפרישו מקהל ישראל, ויש לנו לדקדק אחריו, אי משום חולי הוא, אי משום פנים אחרים, כגון שאינו תאב לאותו מאכל, ואינו מניח משום צד מינות אחר, אין עלינו להוכיחו בכך, אבל מ"מ יש לנו לזרזו ולהודיעו מאותו דרך ולהכריח עצמו כדי שיענג את השבת ...".
תשובה זו מופיעה גם בספר העיתים סימן טז (עמוד 25), מבלי לציין שהיא תשובת גאון.
אך רבי זרחיה הלוי, הבעל המאור (המאור הקטן שבת פרק ג, עמוד 32 מדפי הרי"ף), כותב:
"ויש אומרים, כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין, ולהזמין לבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין, וזוכה לקץ הימין, ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה". (איוב פרק יג פסוק ה).
כנראה שה"בעל המאור" לא חשב, שמי שאינו אוכל חמין בשבת, חשוד במינות.
תוקן על ידי - נישטאיך - 04/05/2005 9:09:56
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 09:33 |
|
| |
נישטאיך,
יישר כח נהניתי.
אך לא הבנתי מה הפרש יש בין שו"ת הגאונים לבין בעל המאור שסיימת בדבריו? לכאורה שניהם שפה אחת ודברים אחדים
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 09:35 |
|
| |
נישטאיך
הערה צדדית, צטטת מתשובות הגאונים 'אבל מ"מ יש לנו לזרזו ולהודיעו מאותו דרך ולהכריח עצמו כדי שיענג את השבת'
אין כאן סתירה מיניה וביה? ועוד הרי מי שמצטער באכילתו פטור משלוש סעודות בשבת
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 11:12 |
|
| |
אפשר להוסיף דבר נוסף, והוא העונה שאסרוהו הקראים בשבת כמו שאצטט להלן.
ויתכן שמה שחז"ל קבעו שעונת ת"ח משבת לשבת - בנוסף לטעמו של הרמב"ם - יתכן שבאו גם להוציא מלבם של צדוקים.
ואצטט לשון הראב"ע בנושא:
"וככה עשה ענן, ימחה שמו כענן, שפירש בחריש ובקציר על דבר האשה. והלא תכסמו בושה, כי אם אמרנו ביד הגבר החריש, הלא במלת קציר יחריש."
(בראשית בהקדמה)
ושנה בדברים בפסוק עצמו (שמות פר' לד פס' כא)
"וטעם בחריש ובקציר שהם עיקר חיי האדם. אמר ענן ימחה שמו כענן, כי זה על משכב האשה. והלא תכסהו בושה, כי אם אמרנו כי ביד הגבר החריש, הלא במלת קציר יחריש."
תוקן על ידי - בר_בי_רב - 04/05/2005 11:20:37
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 13:14 |
|
| |
Emotion 1
תודה.
<"אך לא הבנתי מה הפרש יש בין שו"ת הגאונים לבין בעל המאור שסיימת בדבריו? לכאורה שניהם שפה אחת ודברים אחדים">
לא הרבה במלים, אך הרבה בצליל, נראה לי שהוא התייחס בזלזול לרעיון, שאדם שאינו אוהב צ'ולנט צריך להוכיח שאינו מין.
הלכת הטמנת החמין מופיעה בהגהת הרמ"א, שולחן ערוך אורח חיים סימן רנז סעיף ח:
"מצוה להטמין לשבת, כדי שיאכל חמין בשבת, כי זהו מכבוד ועונג שבת. וכל מי שאינו מאמין בדברי החכמים ואוסר אכילת חמין בשבת, חיישינן שמא אפיקורס הוא".
כמקור דבריו מצויין בסוגריים: "בעל המאור פרק במה טומנין וכל בו", אולם שונה בשולחן ערוך הוצאת כתובים, ירושלים תשנ"ג, ל"הר"ן פרק במה טומנין וכל בו". ודבר ידוע הוא שהמקורות שבדברי ברמ"א אינם ממנו אלא ממדפיסים שונים.
ואכ"מ.
********
בהודעתי טענתי שייתכן שאמירת "במה מדליקין" תוקנה כנגד הקראים, לאחר כתיבת הדברים מצאתי שלפני אמירת המשניות אמרו גם ברכה.
לפניכם מתןך מאמרו של פרופ' מאיר בר אילן "רעיון בחירת ישראל בתפילה היהודית":
http://faculty.biu.ac.il/~testsm/bhirat.html
"בנוסח שבגניזה מופיעה ברכה זו על אמירת משנת שבת פרק ב': 'במה מדליקין' [53]
"בא"י אמ"ה אשר בחר בח[כמים] ותלמידיהם [ונתן] להם תורה מהר סיני על [ידי] משה רבנו, וצוה אותם לקרא בתורה במשנה בתלמוד בהלכה, לקנות חיי שני עולמים, ובחר במשה רבנו מכל הנביאים... ואחריו בחר [ביהו]שו[ע] תלמידו ושב[עים] זקנים [ונביאים] וחכמים ותלמידיהם וצוה אותם בשמירות ש[בת] ובהדלקת הנר שלשבת. 'במה מדליקין', וג'.".
___________
הערה [53]
"לכל הבעיות של הברכה על במה מדליקין ובכלל זה הברכה שלפנינו, ראה נ. וידר, "ברכה בלתי ידועה של קריאת במה מדליקין מתוך מגניזה", סיני (תשל"ח), עמודים קצו-רכא, עיין עוד י.ד. גילת "ליל התקדש שבת", סידרא ג (תשמז) עמודים 19-42, במיוחד עמו' 37 ואילך.
המעיין בתוכן ברכה זו יראה, שהוא אמונה בחכמים ובציוויים להדליק נרות שבת, והיא סיוע לתיאוריה שתקנת אמירת במה מדליקין היתה נגד הקראים.
__________
בר_בי_רב
<"אפשר להוסיף דבר נוסף, והוא העונה שאסרוהו הקראים בשבת כמו שאצטט להלן">
שום זה שאנו אוכלים, על שום מה?
http://www.hydepark.co.il/hydepark/topic.asp?topic_id=1225446
לדברי הרא"ש, זמן עונה היא בשבת, שנאמר ושמרו *בני *ישראל *את *השבת, ראשי תיבות ביאה.
האם אכן למדנו שזמן עונה הוא בשבת, ממה "שנאמר ושמרו בני ישראל את השבת, ראשי תיבות ביאה".
או שהחיוב הוא כדי להוציא מלבן של ... שאסרו תשמיש בשבת, כפי שכתב בהערה ל"עליות אליהו" (ירושלים תשמ"ט, העתקת דפוס וילנא תרטז), בהערה יב, שבסוף עמוד נג הערה יב:
"ובמ"א כתבתי שהטעם שהקפידו חז"ל לעונת ת"ח בע"ש דווקא, אחד מן הטעמים הוא להוציא מלבן של הממאנים, (האוסרים תשמיש בשבת), וכן יש הרבה בדברי חז"ל דברים שתקנו כדי להוציא מלבן של....).
מי הם האוסרים תשמיש בשבת?
בספר היובלים פ"ז כתב: "איש אשר יחלל את היום הזה, אשר ישכב עם אשתו מות יומת".
לדברי האבן עזרא, אסרו הקראים תשמיש בשבת, מהיותו מוגדר כ"חרישה", (ראו בראשית שיטה אחרת – הקדמה: "וככה עשה ענן, ימחה שמו כענן, שפירש בחריש ובקציר (שם לד, כא) על דבר האשה". ושמות פרשה לד פסוק כא: "וטעם בחריש ובקציר שהם עיקר חיי האדם. אמר ענן ימחה שמו כענן, כי זה על משכב האשה").
בספר "כרמי שומרון", מובא מאגרת השומרונים: "ולא נשכב עם אשה ולא נבעור בו אש, ויהודאים ישכבו עם האשה בלילת השבת", (ראו בתפארת ישראל על המשניות, נדרים פרק ג משנה י אות מז): "אמנם מצאתי בספר "כרמי שומרון" שהכותיים חושבין לחטא לבעול נשותיהן בשבת וכוללין זה בהלאו לא תבערו אש בכל מושבותיהם ביום השבת).
במילואים לתורה שלמה חלק יד, עמודה 314, מביא הרב מ"מ כשר מדברי אלקרקסיאני, האוסר תשמיש משלשה טעמים:
א. מאיסור זריעה.
ב. זכור את יום השבת לקדשו, והביאה היא טומאה.
ג. התשמיש הוא יגיעה והתאמצות.
חז"ל קבעו שהתשמיש לא רק שהוא מותר אלא חייבים בו משום עונג שבת, ראו דברי הרמב"ם בפירוש המשניות שהובאו לעיל בדברי המהרש"ל.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 15:19 |
|
| |
כתב בעל המאור:
"ויש אומרים, כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין, ולהזמין לבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין, וזוכה לקץ הימין, ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה".
האם נכון מה שנראה לי שניטשאיך הבין שהמשפט האחרון מתייחס לתקנת הגאונים?
לי נראה פשוט שהוא דוקא מתייחס לקראים.
- דו"ד
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 17:06 |
|
| |
נישטאיך
התשובה בשערי תשובה הועתקה מתוך ספר העתים, כמו הרבה תשובות אחרות בקובץ זה, ראה: מ"מ הוניג, "נספח לפרק 'כי אשמרה שבת'", בתוך: ד' שפרבר, מנהגי ישראל, ז, ירושלים תשס"ג, עמ' קנה-קנט.
|
|
|
|
| נשלח ב-4/5/2005 17:14 |
|
| |
נישט,
תודה. זה מרתק.
אם זכרוני אינו מטעני, המחלוקת לגבי איסור הבעירה בשבת לעומת איסור ההבערה בלבד, עתיק יותר מן המחלוקת עם הקראים. האיסור לכל אש דולקת במהלך השבת (שוב, אם זכרוני אינו מטעני) נמצא גם בספרות הכתות מתקופת בית שני, ובמיוחד בספר היובלים.
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2005 03:34 |
|
| |
אמשלום
<"המחלוקת לגבי איסור הבעירה בשבת לעומת איסור ההבערה בלבד, עתיק יותר מן המחלוקת עם הקראים. האיסור לכל אש דולקת במהלך השבת (שוב, אם זכרוני אינו מטעני) נמצא גם בספרות הכתות מתקופת בית שני, ובמיוחד בספר היובלים">
אם זכרוני אינו מטעני: אריכות אצל יהודה שיפמן בספרו ''הלכה, הליכה ומשיחיות בכת מדבר יהודה", (מרכז זלמן שזר 1993) בפרק "סרך דיני שבת ממגילת ברית דמשק".
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2005 05:08 |
|
| |
איפה ניתן למצוא באינטרנט את הספרות החיצונית?
(ספר חנוך,חנוך הכושי?,היובלים,וכל השאר.)
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2005 07:28 |
|
| |
emotion1,
אין דבר כזה "חנוך הכושי".
החיבור נקרא "חנוך האתיופי", כיוון שהוא נמצא רק במקורו בשפת הגעעז, הנקראת גם אתיופית עתיקה.
נישט,
תודה.
תוקן על ידי - אמשלום - 05/05/2005 7:28:54
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2005 08:10 |
|
| |
טנקס מאמא
בגלל זה סימנתי סימן שאלה ליד השם,זה נשמע לי מכוער לומר "כושי" (למרות שנזכר בתנ"ך)קשה להניח שכךתירגמו את השם.
אז היכן ניתן להשיג?
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2005 08:39 |
|
| |
לאריק
<"הערה צדדית, צטטת מתשובות הגאונים 'אבל מ"מ יש לנו לזרזו ולהודיעו מאותו דרך ולהכריח עצמו כדי שיענג את השבת', אין כאן סתירה מיניה וביה? ועוד הרי מי שמצטער באכילתו פטור משלוש סעודות בשבת">
יש לציין להבדלים שבין לשונם של הבעל המאור: "וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו, אם הוא אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין", ללשונו של ה"ספר העתים: "כל שאינו אוכל חמין בשבת לפי אותו הדרך בר נדוי, ... ויש לנו לדקדק אחריו, אי משום חולי הוא, אי משום פנים אחרים, כגון שאינו תאב לאותו מאכל, ואינו מניח משום צד מינות אחר, ולשונו של הכל בו (ספר כלבו סימן לא): "כל שאינו מאמין ואוסר החמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין", וממנו לרמ"א (ראה הודעתי הקודמת).
לדברי הרז"ה, (שלדעתי מזלזל ב"חשד המינות") , כל מי שאינו אוכל חמין בשבת חשוד במינות, ואינו נקבר בקבר ישראל.
לדברי הספר העתים, הוא רק חשוד במינות.
ואילו לדברי הכל בו והרמ"א, רק מי שמערער על היתרם של חכמים חשוד במינות.
******
דין ודיין
<"ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה".סכחול] האם נכון מה שנראה לי שניטשאיך הבין שהמשפט האחרון מתייחס לתקנת הגאונים?">
נכון הוא שאכן הבנתי כ"כנראה", שהמשפט האחרון מתייחס לתקנת הגאונים.
לא נראה שהבעל המאור היה מכנה את הקראים בשם "חכמים".
ללשונו החריפה: ראה הקדמתו למאורות.
******
לממבדש
<"התשובה בשערי תשובה הועתקה מתוך ספר העתים">
תודה.
כך הוא גם בהערות לתשובה זו. (חזן ולייטער).
הלכות רבות בספר "העתים" שנכתבו כ" סתמא", הם דברי גאונים, ראה הר"י שור, מבוא לספר העתים, עמוד 21.
*******
ממנהגי ה"חמין" של צרפת בשנות ה-1200 המוקדמות, מספר "אור זרוע", הלכות ערב שבת סוף סימן ח:
"ראיתי בצרפת בית מורי ר' יהודא בר' יצחק שפעמים מקררים *צלנ"ט* שלהם, (חמין בצרפתית, ראו שו"ת מהרי"ל החדשות סימן לח ד"ה הני שמות: "מעשים בזה לא ראיתי, ואין מורגל בלשוננו אלא מילות צרפת, כגון מנורה שקורין צנדליי"ר והוא מלשון נר שקורין קנד"ל. וכן צלנ"ט הוא לע"ז של חמין שהוא קלד"א"), דהיינו טמון, ובשבת טרם עת האוכל, מדליקין העבדים אש סמוך לקדרות, כדי שיתחממו בטוב, ויש שמסלקין אותם ונותנים אותם סמוך לאש, ומפרשים להיתר, מפני שאין לחוש לאוסרן, דמסתמא חמין הן קצת קרוב להיד סולדת, וכשמוסיפים להם חום מותר, שהרי גם בישול אין להם, ואפי' יתקררו הרבה, אין לאוסרן, שגם כונתן בעבורם הן, ואפי' מתכוני' בעבור ישראל, אין לחוש, דמסתמא אין ישראל רוצה בכך, שאילו ידעו שהקדירות נתקררו לגמרי, לא היו מניחים לחמם אותם כלל, וכשהעבדים עושים לאו כל כמינייהו לאסור לנו התבשילים בעל כרחנו, ובחופות רגילים לעשות כן עבדיהם, ואין איש נמנע מלאוכלן, וגם ר"ת זצ"ל ושאר גדולי הדור כולם מתירין. מיהו נכון וראוי שלא לנהוג כן, משום דאוושא מילתא, ואיכא זילותא דשבתא, וכל מדינה דלא שכיחי בה רבנן, ראוי לאסור עליהם דבר זה".
תוקן על ידי - נישטאיך - 05/05/2005 8:41:42
|
|
|
|
|
| נשלח ב-5/5/2005 14:46 |
|
| |
ניטשאיך,
אני חושב שיש לשים לב לכך שבעל המאור כתב את דבריו האלו הצורה פיוטית שירית, והיה צריך להתאים את המילים לחרוזים. לא נראה לי נכון לדקדק בכל מילה, ולבנות עליה תילי תילים של הלכות.
לכן אני לא בטוח במה שכתבת לאריק, כאילו בעל המאור בא לפסוק הלכה "שאם מת יתעסקו בו עממים" - אלא הוא רק בא לקלל אותו, שמגיע לו שיתעסקו בו עממים, או משהו כזה. הוא גם לא בא להכנס לכל הדיון מתי כמה ואיך הוא נהיה מין, אלא רק אומר ש"צריך בדיקה אחריו" - שבהחלט משאיר פתח לומר שהכל תלוי בנסיבות.
כך גם לא נראה לדייק כזה דיוק מהמילה "חכמים", כאילו הוא מתייחס לחכמי ישראל, ובמיוחד לפי מה שכותב בסוף על חכמתם: "מי יתן החרש תחרישון ויהי לכם לחכמה"... בכזה יחס לא נראה שהיה מתייחס לגאונים!
אני חושב גם שבהרבה מקורות הראשונים מכנים את חכמי הקראים כ"חכמים", ובאמת מוצאים גם שכשהם אמרו דבר אמת הם לפעמים התייחסו אליהם בכבוד. הבעיה לא הייתה בחוסר חכמתם, אלא בהנחות היסוד שלהם.
אני חושב שכל מי שקורא את בעל המאור מבין בפשטות שהוא כותב כנגד הקראים. כך אני זוכר שהיו רגילים להבין בישיבה כשלמדנו מסכת שבת, וכך גם ראיתי שהבין מישהו לפני כאן באשכול.
- דו"ד
תוקן על ידי - דין_ודיין - 05/05/2005 14:48:07
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2005 09:05 |
|
| |
דין ודיין
<"אני חושב שיש לשים לב לכך, שבעל המאור כתב את דבריו האלו, בצורה פיוטית שירית, והיה צריך להתאים את המילים לחרוזים. לא נראה לי נכון לדקדק בכל מילה, ולבנות עליה תילי תילים של הלכות">
לא בניתי על חרוזים, ולא בניתי תילים, ולא הבנתי את דברי בעל המאור כאילו הוא בא לפסוק הלכה: "שאם מת יתעסקו בו עממין".
אך הבנתי מדבריו, שהוא לא התייחס ברצינות לרעיון, שאי אכילת חמין בשבת, היא הוכחה למינות, או אף סיבה ל"בעיה", שפתרונה הוא בהזמנת ה"לא אוכל" לחקירת אינקוזיציה.
לפי מה שכותב בסוף על חכמתם: "מי יתן החרש תחרישון ויהי לכם לחכמה"... לא נראה שב"חכמים", הוא מתייחס לגאונים!
גם אני לא חושב שהוא התייחס לגאונים, שהקראות בימיהם ובמקומם היתה בעיה "בוערת", לי נראה שהוא התייחס, למי שהעתיק את הלכת הגאונים, מאות שנים אחריהם, ל"עולם" שאין בו בעיית קראות, שבו החמין שוב אינם סמל, אלא "סתם" אוכל חם.
לדעתו: רוצה אוכל, לא רוצה לא אוכל.
לדעת הרז"ה, מי שאומר בעולם שאינו "קראי", שאי אכילת חמין היא מינות, הוא כאומר, שאי האכילה אינה ראיה למינות, אלא היא המינות שלעצמה, והאכילה היא אמונה טהורה, ששכרה, ראיית פני המשיח, וואת זה הוא לא היה מוכן לקבל.
לדבריך, בהרבה מקורות, הראשונים מכנים את חכמי הקראים כ"חכמים".
התוכל לציין למקורותיך הרבים?
אתה חושב שכל מי שקורא את בעל המאור מבין בפשטות, שהוא כותב כנגד הקראים, ואתה גם זוכר שהיו רגילים להבין בישיבה כשלמדת מסכת שבת.
גם אני זוכר שכשלמדנו בישיבה מסכת שבת, היינו רגילים להבין, שהוא כותב כנגד הקראים.
מה זה אומר?
מלמדינו לימדונו את מה שידעו, או את מה שהם רצו שנדע, אך זה עדיין לא אומר שכך הוא גם האמת.
איני יודע, איך ניתן להבין את דברי הבעל המאור כדבריך.
הרי הם לפניך במלואם:
"ויש אומרים, כי תקנת רבותינו היא לענג את השבת בחמין, וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא אם הוא מין, ואם מת יתעסקו בו עממין, ולהזמין לבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין, וזוכה לקץ הימין, ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה".
מה אני רואה בדבריו?
הרבה "מין":
חמין, מין, עממין, ולהזמין, ולהטמין, ולהשמין, המאמין, וימין, מן, ימין.
וגם הגזמה:
במקור: "משום עונג שבת....וכל מי שאינו אוכל חמין צריך בדיקה אחריו אם הוא מין"
בדברי הרז"ה: "ולהזמין לבשל ולהטמין ולענג את השבת ולהשמין הוא המאמין, וזוכה לקץ הימין... "וכל מי שאינו אוכל חמין ... ואם מת יתעסקו בו עממין.
הגזמה שמטרתה להבליט את אי ה"הגיון".
ולסיום:
לא נראה לך שהרז"ה כתב על חכמי ישראל: "ויש מן החכמים אומרים על השמאל שהוא ימין, אנו קורין עליהם מי יתן החרש תחרישון ותהי לכם לחכמה".
אני לא כ"כ בטוח בצדקך, מזכרוני, לשונו של הרז"ה היא חריפה ביותר.
וראה שו"ת חוות יאיר סימן קנב:
"שאלה נשאלתי אחר דדברי חכמים בנחת נשמעין ונאמר במשנה יהי כבוד חבירך חביב עליך כשלך איך מצינו לפעמים קנטורים וזלזולים בש"ס".
וד"ל.
שבת שלום
|
|
|
|
|
| נשלח ב-6/5/2005 10:10 |
|
| |
נראה לי שהמשך הדיון יהיה מעגלי, אך אכתוב בכל זאת כמה הערות.
לא נראה לי נכון להוכיח מהחזרה על הצליל "מין" - הרי זה רק החרוז שיצא לו בשיר. מה גם שניתן לומר בדיוק להיפך, שהוא בא להדגיש את חומרת העניין.
מאותה סיבה לא נראה לי להוכיח מההגזמה. גם היא הייתה נצרכת לצורך החרוז. גם ממנה ניתן להבין בדיוק להיפך - על הדגשת חומרת הענין.
בנוגע לקריאת מלומדים שאינם יהודים רבניים בכינוי "חכם", אינני מרגיש צורך לחפש מקורות, מחמת פשטות העניין. אך אביא שתי מקורות, שאמנם אינם מתייחסים לקראים, אלא לנוצרים, אך מה ההבדל?
ספר העקרים: "הקשה אלי חכם אחד מחכמי הנוצרים". http://www.daat.ac.il/daat/mahshevt/ikarim/c10-2.htm#
כוזרי: "אז קרא לאחד מחכמי הנוצרים... אז קרא הכוזרי לחכם מחכמי האסלם".
לא התכוונתי שכך לימדו הרבנים בשיעורים בישיבה. מי בכלל מעביר שיעור על נושא שכזה, ועוד שהוא בפרק שלישי! התכוונתי, שכך הבינו כל הבחורים שקראו בעצמם את בעל המאור. (אני זוכר בחור אחד משיעור א' שנכנס ללחץ, בגלל שהוא לא אהב צ'ולנט...).
ידוע לי, כמובן, שבעל המאור נהג להשתמש בלשון חריפה, אך לא זכור לי כרגע חריפות שכזאת, שמבטלת כליל את כל חכמת החולק.
לפי הבנתך קשה מאוד מה שהוא חוזר על עצמו פעמיים : "ויש אומרים... ויש מן החכמים אומרים". נראה פשוט שהכוונה לשני "יש אומרים" שונים.
- דו"ד
|
|
|
|
|
|
