| נשלח ב-10/5/2005 09:35 |
 |
| |
הסרט 'נסיך מצרים' ורבי יחזקאל לוינשטיין
על רבי יחזקאל לווינשטיין, המשגיח בישיבת פוניבז' (אני קרוי על שמו, משום מה), מסופר כי ערך פעם סימולציה של קריעת ים-סוף: ערם ספסלים מזה ומזה וחצה את החדר, ביניהם, מתוך השראה היסטורית ואמונית.
נזכרתי בסיפור הזה השבוע, שעה שצפיתי בסרט 'נסיך מצרים' בהפקתה של חברת 'דיסני' האמריקנית. 'נסיך מצרים' הוא סרט מצויר המספר את סיפורם של היהודים במצרים עד ליציאתם ביד רמה דרך סיפורו האישי של משה, המנהיג הרגיש ויפה-התואר. הסרט, המצויר בחן-רב, היה ללהיט ודובב ב-17 שפות, בהן כמובן עברית. את פס-הקול של הסרט מלווה שיר מרגש של הזמרת העברייה עפרה חזה ז"ל.
חרדים שיראו את הסרט יזדעזעו, מן הסתם, משום שהוא מציג את משה באור אנושי מוגזם: נושק לאשתו, משתעשע בארמון פרעה עם מרכבותיו וגומע בשקיקה מים מבאר מדברית - בלי ברכה ובגילוי ראש, רחמנא ליצלן. גם ציפורה אינה מקופחת ומפתיעה בסצינות של שובבות יוצאת-דופן.
מעבר לכל הפרטים הפיקנטיים הללו, הסרט הוא יצירת-מופת ערכית, דתית מאד ומלאת-אמונה ועומק. קמתי מן המסך בעיניים דומעות: אלף שיחות או תיאורי-צבע חרדיים לא המחישו לי את הסבל הנורא והשעבוד המר, את המכות המחרידות שניחתו על יושבי הארץ ואת הגאולה הניסית והמדהימה שבסופן, כפי שאלה נבלעו בדמי לאחר הצפייה בסרט.
בעקבות הצפייה, שאלתי את עצמי כמה שאלות:
א. הסרט נסמך על מחקר היסטורי מקיף. למרות שהוא מצויר, הוא משתדל להביא את ההיסטוריה נאמנה ככל האפשר למקור. האם משה רבנו היה נראה כמו ב'נסיך מצרים' ובציורי התנ"ך של אבל פן, או כמו שתיארו לי אותו בישיבה הקטנה: ישיבישער, בקי ברמב"ם ומוסרניק מהזן הנפוץ?
ב. חרדים רבים מתחלחלים מן הניסיון לצייר את דמותם של הקדמונים. אפילו הכטקופף יישר קו עם ההחלטה הזו, ובכל ספרי 'מחניים' ניתן למצוא הבהרה המסבירה לילדים כי אין כל כוונה להביא את דמותם של החכמים.
ואולם, הגישה הזו מרחיקה מדמיוננו את דמותם האנושית והנעלה בה-בעת של גדולינו. במקום לנסות ללמוד את דמותו של משה רבנו, אנו מנציחים אותו כדמות חצי-דמיונית שלעולם לא תיראה כמו מישהו אמיתי.
הגישה הזו גורמת לנו להפסיד את היכולת להזדהות עמם ולגעת בדמותם. אלו חז"ל ואיזה משה רבנו אנחנו מבקשים: מקבילות אנושיות של אלוקים, מין מלאכים שאסור לדמיין - או אנשים, בשר-ודם, על מורכביותיהם, תחושותיהם והדרך בה צעדו כדי להגיע לשלמות?
ג. האם לא הגיע הזמן לחשוב מחדש על האפשרות להשתמש בכלים מודרניים, דוגמת קולנוע או קולנוע מצויר, כדי להשיג מטרות דתיות נעלות?
הדברים אמורים ביחס לאמצעי המחשה כאמור, ביחס להדרכה פראקטית למשגיחים במקום עוד שיחת-מוסר חסרת כל אפקט, ובהקניית כלים שהכיר המדע לאנושות כדי ללמוד טוב יותר את התורה שאנו חפצים בה.
****
אות בכותרת
תוקן על ידי עצכח ב- 22/02/2007 15:57:50
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 09:54 |
|
| |
.
בכתתה של אחת מבנותי, קיבלו התלמידים פרס על הצטינות במבחן בקיאות בספר שמות:
צפיה משותפת עם המורה בסרט הנ"ל, כאשר מראש, כל אחד קיבל דף ועפרון, כדי לרשום את כל הטעויות בסרט. התוצאות היו משעשעות למדי.
הייתי נזהר מלקבוע כי אנשי דיסני נסמכו על מחקר היסטורי מקיף, יש סיכוי סביר יותר שהם נשענו על סקר שווקים וקבוצות מיקוד מקיף בהרבה.
ולגבי השאלה העקרונית, הנה הקישור לאסופת המאמרים שריכז עתון הצופה בשאלת לימוד התנ"ך:
http://www.hazofe.co.il/web/mador.asp?Modul=24&kod=132&kod_gilon=2370
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 10:02 |
|
| |
מואדיב,
תודה על ההערה ועל הלינק.
ברור שהסרט גדוש בחומרים מפוברקים ובטעויות רבות: בהבנת הפסוקים והמקורות שהוא שואב מהם, במידע היסטורי פורמאלי וכו'. לדעתי, הוא לוקה בחסר גם מבחינה קולנועית: אינו מציג דמות-עמוקה במיוחד של משה ולא את האינטראקציה שלו עם העם שאותו הוא מנהיג. מגבלותיו של סרט בן שעה וחצי, מה לעשות.
אני טוען רק שגם כך עדיין מסתבר שהציורים קולעים לאמת יותר מאשר הדמות שמוכרים לילדי הגן שלנו. אברהם אבינו, מה לעשות, הלך עם סנדלים תנ"כיות (אל תתפסו אותי על המילה; אני מדבר על העיקרון) ו'יתד' יכול להתחלחל ככל שירצה, ומאד ייתכן שמשה רבנו היה דומה לצ'ה גווארה, הרבה יותר מאשר היה דומה לרב שך, למשל.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 10:02 |
|
| |
פליאה לי על חצקל, האם לא הצליח להתרגש ולהתפעם אף פעם מיצירה ספרותית, או דרשנית, עד שהוצרך לאמצעי המחשה מגושמים? חנוכנו מכוון תמיד לפתח את יכולת ההפשטה וההמחשה השכלית של הדמיון וההתפעלות הרגשית, להגיע ל'אמונה חושית' גם ללא אמצעי המחשה של עץ ואבן!
דומני שגם לפני המדיה הזו, יכול היה אדם להתרגש מקריאת מיצירה כגון מגילת האש, ואולי ח"ו גם יותר מקריאת כמה וכמה קינות.
פליאה בעיני על כותבי הספרים של הספרות החרדית לילדים בזמננו, שמעירים ומזהירים שלא לחשוב רח"ל וח"ו שאכן הדמויות ממחישות את דמות האישים שבמקרא ובחז"ל. האם סבורים הם שיש בכך תועלת? כמו התועלת שבהערה בספרים רבים שכל מקום שנזכר גוי הכוונה לעכו"ם שהיה פעם בשחר ההיסטוריה. זכרון ילדות אצלי, מן החדר, שתמיד ידעתי כיצד נראה אברהם אבינו ע"ה, והיה מצוייר במוחי, ואף ידעתי איזו שכונה התאימה לו ובפתח איזה בית/אוהל היה יושב כחום היום. כל זה ללא ספרי ילדים מצויירים. אין צורך לומר שהיו גם אז ספרים מצויירים לילדים (לא חרדיים...) והשפעתם על הדמיון הילדותי היתה עצומה מאוד.
צאו וראו כמה מתעקשים לאמץ את תמונותיהם של הרמב"ם, רש"י, הרי"ף, הבעש"ט והגר"א, וכמה ניחומים והתרפקות יש בכך לחיזוק באמונת חכמים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 10:05 |
|
| |
המטרה של סרט כזה אינה דיוק היסטורי, אלא משיכת קהל ועשיית כסף, וניתן לצפות להתאמות קלות במקומות בהם מטרות אלה עלולות להתנגש.
יוצרי הסרט שכרו כיועץ את פרופ' אביגדור שנאן, מומחה למדרש, והביאו אותו אל האולפנים למשך תקופה מסוימת כדי לוודא שדבר מן הנראה בסרט לא יגרום לטענות בדבר פגיעה ברגשותיהם של יהודים. בדומה לכך נשכרו מומחים לאיסלאם ולנצרות, שתפקידם היה לודא שדמותו של משה בסרט אינה מתנגשת גם עם מסורותיהן של דתות אלה.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 10:09 |
|
| |
.
חצקל:
על סמך מה ברור לך שאברהם אבינו הלך עם סנדלים תנכיות?
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 10:16 |
|
| |
שום דבר לא ברור לי; הדגשתי זאת קודם. אני מדבר על העיקרון ועל הניסיון המגוחך לכפות דמות שתהלום ככל האפשר את השטאנץ בן-ימינו. כבר יש גם מי שהביעו ביקורת על ספרים בהם מופיעות תמונות של תלמידי ישיבת חברון, בהם מרנן ורבנן דהאידנא, כשהם נראים עם צ'ופ ותגלחת.
דגים,
אני מסכים שגם תיאור ספרותי יכול לרגש מאד, בתנאי אחד: שירחק עד כמה שאפשר מקלישאות נוראות-הוד למיניהן ויציג סיפור שקרוב לליבו של כל אחד.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 11:02 |
|
| |
למיטב ידיעתי וזכרוני (וכך גם ראיתי באינטרנט בחיפוש מהיר) הסרט לא נעשה ע"י דיסני אלא נעשה ע"י חברה אחרת ולפי מיטב זכרוני עשה את הסרט סטיבן ספילברג לאחר מחקר ארוך וממושך ומתוך נסיון לעמוד, מחד, בכללי סרט אנימציה הוליוודי ומאידך ליצר סרט שיהיה קרוב למקור ע"פ חלק מפירושי חז"ל.
סרט זה נעשה כחלק מ"התקרבותו" של ספילברג ליהדותו
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 11:27 |
|
| |
חצקל, דגים הוציא לי את המילים מהפה.
אולם יש להוסיף על דבריו שהשאלה אינה רק מה מרגש יותר, אלא האם אכן התרגשות רגעית היא הבסיס הנכון לאמונה.
יש להתרגשות זו תפקיד, והיא לא סותרת מדיומים אחרים, אבל אין להשוות את המדיומים לפי מידת ההתרגשות שהם גורמים. יש עומק מסויים שמושג דווקא שלא באמצעות התרגשויות. זו אחת הביקורות (המוצדקות לדעתי רק בחלקן) על ההליכה לאושוויץ (=קנוסה), מצעד החיים וכדו'.
התגובות של אנשים שהיו שם מבוססות על אמוציות וחוויות חזקות, אולם בד"כ לא זוהי דרכה של תורה, לפחות אמפירית. ניתן להתווכח על כך, האם זה נכון או לא, אולם קשה לקבל את דבריך שברקע שלהם יש הנחה כזו ללא נימוק.
דומני שהמחלה העיקרית של הדור הזה היא שהכל עובר במרכז האמוציונלי שלנו, ופחות בחלק האינטלקטואלי והשכלי (תוצאה של ייאוש פוסטמודרני מהשכל, כל אחד והאמת שלו וכדו'). לענ"ד גישתך היא כניעה למגמה הנפסדת הזו.
ושוב, ניתן לראות סרטים כאלה ואחרים. אני בהחלט לא בעד פסילה אפריורית שלהם. ניתן גם לחוות חוויות אחרות, והמיקוד האינטלקטואלי של היהדות הוא אולי מופרז, אבל קודם כל חשוב להבין זאת, ולדון בזה גופא ולא להניח זאת כמובן מאליו.
הדברים קשורים לויזואליות מול שמיעה (בנוסחו של הרב הנזיר, שמשליך מכאן על העימות היווני-יהודי), ולאמוציונליות מול שכל. הראיה מעוררת חזק מאד את מרכזי הרגש, והיא שייכת לרובד האסתטי במונחי קירקגור. אולם התורה מנחה אותנו להתמקד ברובד האתי והדתי (שוב קירקגור, הנוצרי. הוא אמנם תופס שהדתי הוא מה שמעל השכל - הפרדוכס, כדרכם של נוצרים. ואילו המסורת שבידינו גורסת שאין צורך להציג זאת כסתירה, ואכ"מ).
מיכי
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 11:36 |
|
| |
ועוד משהו,
הספרים סוחטי הדמעות על משה ועל כל גדולי ישראל אמורים לרגש אותנו כמו הסרט בדיוק. אלא מאי, שאליהם כבר התרגלנו (ואולי הוליווד סוחטת דמעות באופן מקצועי יותר, ובתקציבים ללא השוואה). כולם סוחטים דמעות, ואני מניח ששחקנים מקצועיים לא יתרגשו בסרט הזה כמו שאולי יתרגשו בקריאת הספרות החרדית המגוחכת המוכרת לנו עד לזרא.
ועל כך נאמר "דמעות של מלאכים..."
מיכי
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 11:55 |
|
| |
אין ספק, שאילו היה ה"גיבורים" ז"ל, של ספרי הדמויות ש"עלו לקדושה ולגדולה", קמים לתחייה, הם לא היו מכירים מקריאה ב''ספריהם'', את אבותיהם, אמותיהם, חבריהם או אף את עצמם.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 15:08 |
|
| |
אם כבר סרט.
ראית את הסרט "עשרת הדברות" ( THE TEN COMMANDMENTS)?
(יש מחלוקת בין הסרטים...)
הוי,עם השפנים עד מתי תהיו לשפנים?!
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 16:13 |
|
| |
שלויימלע,
גם משב רוח פמיניסטי עכשוי לא חסר שם -
חוסר או עודף הם עניינים סובייקטיביים. אני דוקא כן הרגשתי בחוסר מסוים.
לגבי ציפורה - גם דמותה בסרט מבוססת על מדרש, והיא מוצגת שם ככושית.
אגב - הנסיך הבא לנשק את הצפרדע???
יותר - "אילוף הסוררת" לא?! 
--------------
אני זוכרת שעם צאת הסרט לאקרנים, סיפר פרופ' שנאן על היעוץ שנתן ליוצרים. בין השאר הוא סיפר על התלבטותם כיצד לאפיין את קול א-להים. בסופו של דבר (ושלא כדעתו) הם החליטו על קול גברי שקט.
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 22:05 |
|
| |
מפאת קוצר הזמן (אחרי הסרט נכנסתי חזק לקטע של 'תכבד העבודה על האנשים', מה לעשות), אתייחס בינתיים רק לדבריו של מיכי.
דבריך נכונים. מאד.
הסיפור שהבאתי בתחילת דבריי נועד להסביר בדיוק את הנקודה הזו: הצורך המהותי בהמחשת הממד הרגשי - החסר - של האמונה. מה שאני רציתי להפיק מהסרט ההוא זו ההשלמה של ה'בחוש', לחוות מחדש את מה שחוו אבותינו. שים לב שגם התוה עצמה מלאה בתיאורים שאפשר לכנותם 'אמוציונאלים' ואשר נועדו לפנות אל הרגש.
היינו שם, במקום של השאלות והתשתית האינטלקטואלית. לא נגענו אלא בקצה-קצהּ, אבל בעזרתם השם נגיע גם לשאר. מכאן, היעב"ץ המפחיד של גירוש-ספרד לא מפסיק לעמוד לנגד עיני: מוכרחים לעשות משהו עם החוויה, עם הממד הרגשי.
זה מן הסתם גם עניין אינדיבדואלי מאד, ובנוסף - לך ודבר עם ה'יבוסי' שבכל אחד מאיתנו והתחל במסע דיונים מייגע עד להבניית תשתית-אינטלקטואלית יציבה. כאן, היתרון של הפנייה הישירה לכתובת ה-DNS הרגשית הוא בדיוק בליקויים שלה, בשכנוע העצמי ובשקרים שהיא מאפשרת לנו לשקר לעצמנו מבלי שאיזה מנגנון ידחה אותם, שקרים שבמקרה הזה הם אמיתות שחשוב לנו להטמיע.
(ואף על פי כן, רואה אני את דבריך מדבריי, שבכלל דבריך דבריי)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-10/5/2005 22:20 |
|
| |
אמשלום,
קול גברי שקט? כמה מפתיע!
אגב, מעניין אותי על איזה קול אלוהי המליץ פרופ' שנאן...
|
|
|
|
|
