פרשת מזוזה (התפתחות ההלכה)

איחוליי שלא תהיינה לעם ישראל בעיות גדולות מזו.

מספרים על הצאר ניקולאי שפעם ראה קבוצת יהודים עומדת מחוץ לבית כנסת וממלמלת מתוך סידורים ומפעם לפעם מרימים האנשים את עיניהם להביט בירח.
הצאר שלח את אחד ממשרתיו לברר את פשר הדבר. כאשר חזר וסיפר לצאר שהם מתפללים שהירח יגיע לגודל של השמש, נענה הצאר 'אין להם מה לעשות? תכפיל להם את המיסים'

בנידון של המזוזה, דווקא מלשון התורה נראה יותר כדעת ה'שכן בעל הלב הטוב', ואולי לכתוב ישירות על המזוזה, אבל איך הביא אקדמאי בשם הפרופ' לייבוביץ שהדת היא דת חז"ל ולא דת המקרא. ליתר דיוק, דת המנהג והמנהיגים. לו היה השכן הטוב שואל 'רב' אחר באותה שכונה, אוי וווי.

מאידך, לפי המובן ש'הלכה למשה מסיני' הוא נוהג שהתמסד מדור דור, זה כמו לקשור פרשיות תפילין ללא בתים. אי לכך הרב בוגי פוסק (להלכה ולא למעשה) בבני ברק, ירושלים, ברוקלין ונספחיהן פסול. בהונולולו וטימבוקטו כשר, בשאר המקומות ישאל את הרב המקומי.

בוגי

הנקודה היא שגם רב אינו יכול לפסוק ללא מקורות. מה המקור לפסול?
אני חוזר על הנחת יסוד שהזכרתי באשכולות אחרים. אחד הגורמים שמעצב את ההתפתחות ההיסטורית של היהדות הוא האמת. כוונתי להיתקלות עם המחוייבות לאמת בתחומים כמו מדע, הלכה והיסטוריה. לא ניתן לפסוק נגד השולחן ערוך (חוץ ממקרים פרטיים). אם אין סיבה לפסול את מה שרוצה השכן, אז הוא קיים מצוות מזוזה. ואם זה טוב, מדוע לא ללכת בעקבותיו.
הרעיון שלך, בוגי, לפסול במקומות שיש מסורת, הוא נכון, למרות שהוא הובא בצורה צינית (משהו שרבים מאיתנו נכשלים בו כאן בפורום). אבל לא בנוגע למצוות מזוזה. לא בנוגע לשאלה זו. אם האמת היא שהשכן צודק על פי סדרי הלימוד המסודרים בידינו, אזי מצוות מזוזה עומדת לפני שינוי דרסטי.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

ועוד דוגמא להתעוררות שאלות מן התורה בזמננו זה, אך הפעם מדובר בפוסק שלקח על עצמו להכריע בשאלות של תנאים.

ידועה שיטת החזו"א באיסור הדלקת חשמל. החזו"א פסק שאסור להדליק חשמל משום איסור בונה. הבניה האסורה היא בנית מעגל חשמלי.
זה חידוש עצום, מפני שמדובר בבניה במישור בלתי נראה.
תחושתי האישית היתה תמיד שהחזו"א ידע יפה מאוד שאיסור בניה לא כל כך שייך בסגירת מעגל חשמלי. המניע שלו נראה לי כזה:

הפעלת חשמל בשבת צריכה להיות אסורה מן התורה.
היכן בין ל"ט מלאכות שבת נמצא האיסור?

המקום היחיד שבו מצא החזו"א איסור אפשרי לחשמל היה במלאכת בונה, ולכן הוא נקט שזה אסור משום בניה.

יתכן שיהיו כאלו שיראו בניתוח כזה של מחשבת החזו"א אפיקורסות. לדעתי זו האמת! החזו"א ראה ברורות שצריכה להיות התייחסות של התורה לחשמל, ושחשמל צריך להיות אסור. על כך אין חולק, ולדעתי לא יכול להיות חולק. השאלה שנותרה היתה היכן זה נמצא. ולמרות שקביעת תשובה לשאלה זו נחשבת בדרך כלל למלאכה שרק תנאים היו מסוגלים אליה, החזו"א, בעוז רוחו, לקח על עצמו להכריע.


שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

נושא המזוזה נראה כנסגר בינך לבין בוגי!
אתה נראה כמתאונן על "ציניות"! כל שאינה מכוונת לאדם יחיד אלא לדעה שהוצאה מכל פרופורציה, היא נראית חיובית. הוצאת דבר מפרופורציה היינו ניפוח חשיבותה שזו בחינת עבודה זרה והלא ליצנותא דעבודה זרה היא חיובית גם אם היא נעשתה בשגגה.

בנוגע לחשמל שמעתי ממקור נאמן בשם החזו"א שכאשר שאלו למה ייחשב מעשה זעיר כהזזת מתג חשמלי מלאכה? הוא השיב שזו אבי אבות המלאכה. היינו שמלאכת שבת אינה קושי של הפעלת כוח אלא יצירתיות, להעיד על שאיננו היוצרים אלא הווה. ובעצם גם לולא ניתן להשחיל הפעלה חשמלית באחת מל"ט המלאכות היא נכללת בכתוב "לא תעשה מלאכה".

אלא שמצד ריבוי אופני מלאכה הוחלט למסגר אותם בל"ט, וכך "מקובל" הוכרח החזו"א למצוא אכסניה להפעלה חשמלית. מכה בפטיש או זורע [הפעלת מערכת זרם יצרני] גם היה טוב.

פעם נקלעתי בצורך חולה והיה שם קרוב משפחה מתלמידי אחד מגדולי הפוסקים שמשום שלא היה נוח לו בסיווג חשמל בבונה [ועוד שמוצאו אונגרי בו 'חדש אסור' אף שחידשו החזו"א], החשיבה אך למלאכה דרבנן ולכן היקל בשבות דשבות.

זה הוכיח לי איך שחוסר הבנת "שקרים קדושים" כקידוש סיווג המלאכות לל"ט, יכול להביא להקל בדאורייתא שיש בו כרת!

לדברי המקור שלך אני יכול לברך: ברוך שכיוונתי לעמוד על דעת החזו"א.

גם אני הבינותי תמיד שהמשותף לכל מלאכות שבת הוא היצירה שבהן, לאפוקי הטורח (שאמנם אסור מדרבנן, ראה הרמב"ם), אך הבנה זו אינה מספיקה עבור כל ל"ט מלאכות. מה נאמר בכיבוס? (שאלה שתמיד הציקה לי).

אמנם שתי הדוגמאות שלנו, מזוזה וחשמל, מוכיחות כי גם בדורנו אנו זקוקים להכרעות דאורייתא.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

לא הבינותי את מצוקתך, מיימוני.
וכי אין יצירתיות בהפיכת בגד מטונף לבגד נקי?

וטו

1. כשאנו מדברים על יצירה, צריך להיות כאן משהו ח-ד-ש. האם בגד מלוכלך שהתכבס הפך לבגד חדש? צא וראה, בלשוננו אנו קוראים לו אותו בגד, אך בגד נקי. והלשון משקפת את היחס האנושי לדבר.
ועוד, השווה רש"י על פטור תשלום כלים שנפלו לבור. שם מסביר רש"י שנפילתם ושבירתם זו היא מיתתם. משמעו, אפילו יתוקנו. אבל איך נאמר כן בבגדים? (ומקשים כן).
2. ואכן, שטיפת כלי אכילה מותרת בשבת, ואין הוצאת הליכלוך מתוכם נחשבת מלאכה (וזו טירחה שאסורה אלא בשבת צורך שבת, וההתפתחות בהלכה זו יכולה לשמש דוגמא טובה באשכול אחר, ובעז"ה יגיע זמנו). האם תחלק שיש הבדל אם הליכלוך בפנים או בחוץ? לפי זה, שיפשוף בגד מן הליכלוך שעליו אינו איסור מן התורה...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

הליבון האב טיפוסי הנמנה במלאכות הוא הכשרת הצמר מבלתי ראוי לשימושו להיותו ראוי, שהוא שינוי יצירתי חשוב.

מאחר וכל נקיון אריג הוא מלאכת אומן [לא במובן שצריך מומחה, אלא במובן שיש בזה הטרדה מחשבתית לשנות את האריג בהוצאת הכנוס ממנו]. אפילו הניעור שחידש רש"י מדובר גם שישנה הוצאה מאיזו שהיא החדרה של האבק או הנוצות בתוך הבגד.

גם לו ניקיון אריג היה רק בניעור ואז לא היו מתייחסים לכך כמלאכה, אך מאחר ויש ליבון שהוא מלאכה גמורה, ממילא כל המסווג עם הליבון חשוב בדעתנו להתייחס אליו כמלאכה.

כלומר, מפני שיש ליבון=ניקוי בגד שהוא מלאכה של יצירה, כל הניקוי נאסר?
זו סברה קשה.
כמובן, מי שלומד את הגמרא בשיטת בריסק, כלומר ללא ניסיון להגיד סברות, יסתפק בקביעה ש"כך אמרו חז"ל" וזהו זה. אבל מי שינסה להגדיר את הסברה ימצא קשיים.
האם זו הרחבה פורמלית של מלאכת ליבון? אם כן, בריסק לא היו הראשונים שהסתפקו בלימוד פורמלי. האם גישה פורמליסטית זו מעידה על צורת לימוד שונה שהיתה, נניח, בימי תלמידי התנאים שעסקו בהגדרת מלאכת שבת?
(ראה לגישה "חדשה" את מה שכתב אברהם גולדברג ב"פירוש למשנה מסכת שבת" בהוצאה שאינה מקובלת אצלנו...)
או שבכל זאת יש כאן סברה שנעלמה ממני?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מיימוני,

זה לא בריסק [מה? בריסק באינטרנט? השם ירחם!] ולא גולדברג [שאיני מכיר], אלא סברא פשוטה שאנו מוצאים אותה לגבי הרבה דינים. להיגיון הזה הייתי קורא "השוואת הקו".

נדמה לי שבאשכול אחר, הסברת את דעת רבנן החולקים על ר"ש ד"דריש" טעמא דקרא. שיטתם היא שלא חותכים את הדין לפי שורת הטעם המדויקת, אלא מרחיבים אותו עד לקו ברור [וקונקרטי] יותר. כאשר משתמשים במושג "גזירת הכתוב" אין הכוונה נגד ההיגיון אלא השוואת הקו כנ"ל. לא עושים ר"ח ברגע המולד אלא את כל היום בו היה [או נראה] המולד. זה העיקרון שביסוד "לא פלוג". גם אתה לא תצמצם את כמות הלחם שאתה אוכל לשני שליש פרוסה כי זה מספיק לך, אלא לפי פרוסה שלימה.
מידת ק"ו [שאינה "כל שכן" שבכלל מאתים מנה כמבואר ברכות כ"ג: "בתורת טעמא", אלא "בתורת ק"ו" שהיא הכללת דרגה שמעיקר הסברא צריכה להיות מחוץ לקו ורק] מפני שבמקום אחר זה חמור יותר, יש להכלילו באותו הקו [כמו אבא של הנשיא למרות שאינו מכובד כ"כ להושיבו ב"מזרח", שרק מחמת הק"ו לעומת בנו יושיבוהו].

כמובן שאם לא היה כלל היבט של שאיבת לכלוך אלא של הסרתו מלמעלה, הרי זה היה מחוץ לקו, אבל כיון שבזעיר אנפין ישנה לפעולת המלאכה, הרי גם זה נכלל בקו.

למיימוני (המשדר ממוחו של החזון איש)

אתמהה...

סימון המטרה מראש? בתהליך פסיקת הלכה?

אפשר להגיע רחוק מאד עם זה, אתה יודע...

וטו

אני בטוח שיש דוגמאות נגדיות (דעת תורה שלי), למרות שבאופן עקרוני אתה צודק. מה שאתה קורא במונח העברי היפה "השוואת הקו" (וקניתי אותו), אני קראתי "גישה פורמליסטית".
מה יש, אסור לבריסק להיות באינטרנט?

אקדמאי,

זה בדיוק הנידון שלנו. החזו"א היה אדם גדול, שלא חשש להכריע, והוא הביא בחשבון שיקולים של השו"ע החמישי. בניגוד לפוסקים בזמננו שבמקרה הטוב, עד כמה שידוע לי, מתחשבים בשיקולים חריגים, אם בכלל, רק בפסקים חד פעמיים, ולא בהוראה קבועה לרבים.

מספרים על אחד מפוסקי זמננו (מפני כבודו לא אביא את שמו) כי עלתה לפניו השאלה הבאה:

מעשה באברך שנשא אשה, נולד לו בן, ורצה לעשות פדיון הבן. למרבה הצער, האשה הפילה לפני הנישואין. הבעל ידע מהסיפור, אבל בני משפחתו לא. ואם היו נמנעים מפדיון הבן, היו גורמים למריבה גדולה. אמנם ניתן היה לערוך את המסיבה כיאות וכמנהג, אבל איך מברכים על פדיון הבן באמצע כשיודעים שזו ברכה לבטלה?
התשובה של הרב היתה שהבעל ישנן את הלכות פדיון הבן בעל פה, וכשיגיע לרגע של הברכה, יחזור לעצמו על ההלכה ויגיע בקול רם לקטע של הברכה ואז יאמר אותה. כולם יחשבו שהוא מברך, ואילו הוא ידע שבסך הכל חזר על לימודו.

ומה עם ה"אמן"? ומה עם ברכה לבטלה לכאורה?

התשובה של הרב היתה שלומדים מסוטה שגדול השלום. וכפי ששם השם נמחק על המים, כך התיר לברך באופן הזה.

מה שכאב לי בסיפור (כמובן, איני יודע אם זה סיפור אמיתי...) הוא שהרב לא התיר לו לברך כביכול לפני הציבור מסיבה זו, אלא רק להעמיד פני מברך מתוך לימודו. יתכן שהרב לא רצה להקל בדיני ברכות עבור השואל, אך יתכן גם שהרב לא רצה לקחת על עצמו להתיר ברכה לבטלה באופן כזה.
לדעתי, ברור שהיה ראוי להתיר לו לברך גם ללא שום תנאי אחר, מהטעם הנפלא שדרש הרב. ובעיני זה חיסרון שהייתי מגדיר אותו כיראת שמים יתרה, שמונעת מפוסקים לקחת על עצמם את ההתר במקום הראוי.

וכבר כתב רש"י מאור עינינו בביצה ב/א (מהתקליטור של די.בי.אס):

כוחא דהתירא עדיף ליה - טוב לו להשמיענו כח דברי המתיר, שהוא סומך על שמועתו ואינו ירא להתיר, אבל כח האוסרין אינה ראיה, שהכל יכולין להחמיר, ואפילו בדבר המותר

היה רק חזון-איש אחד...

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

מימוני, אני עדיין לא מבין אותך.

הסיפור שהבאת הוא אכן נוגע לנושא 'השו"ע החמישי'.

אבל החזו"א?

אתה כותב כי הוא 'היניח' שחשמל אסור בשבת, ומשם יצא לחפש סעיף הלכתי לגבות את הנחתו.

אין דבר כזה. הא גופא קשיא: מהיכי תיתי שחשמל אסור?
הנחת המבוקש היא כשל פנימי בכל מערכת משפטית או הגותית. החזו"א לא היה כזה, חד משמעית.

אקדמאי,

לא עיינת בדברי וטו (הראשונים למעלה) שמקור החזון איש היה המקרא וההבנה שחז"ל לקחו את החלוקה לשלושים ותשע רק כעניין טכני.
דווקא דברים אלו מתאימים לדברים שאתה מביע.