| נשלח ב-26/5/2005 22:32 |
 |
| |
פריתי ורביתי
הבוקר נזדמנתי לתלפיות לצורך עסקי, בדרכי לפגישה העסקית הבחנתי כי על דלת משרד ממול חרוט "ד"ר מרדכי הלפרין", לקחתי הימור והקשתי על הדלת, במשרד ישב גבר עבדקן שבירך אותי לשלום. הצגתי את עצמי כידיד וירטואלי-פאסיבי מק"ק עצכ"ח. ופתחנו בשיחת רעים.
תוך כדי דיסקוס ספרתי לו ששלשום נולד לי בן, ושזכיתי לקיים את מצוות פרו ורבו (יש לי בת). להפתעתי הוא טען שכבר קיימתי את המצווה קודם לכן.(!)
אף פעם לא שמעתי שמקיימים את המצווה עם הולדת בת בלבד, והבעתי את תמיהתי בקול. ואז היכה הדוקטור שוב. הוא הסביר לי חד משמעתי שקייתי את המצווה עוד קודם להולדת בתי הבכורה.
ובכן, לאחר שהבטנו יחדיו במקורות התברר לי, שקיום מצוות פריה ורביה מתבצע ע"י קיום יחסים היכולים לגרום להריון. אין כל קשר בין המצווה לבין התוצאה. ולכן, יהודי שהקב"ה לא זיכהו בפרי בטן מקיים אף הוא את המצווה. הפריבילגיה היחידה לה זוכה אב לבן ובת, היא פטור ממצווה זו. לא חלה עליו יותר חובת פריה ורביה, למרות שהוא יכול לקיים את המצווה להנאתו. לעומת, אחרים שמחויבים במצווה זו ואין להם דרך להשתמט ממנה.
אי לכך, עלינו לדון במספר נקודות:
א. מהי גדר מצווה זו, האם לפני הולדת בן ובת מדובר במצוות חובה כאכילת מצה בליל הסדר, ולאחר מכן דינה כאכילת מצה בשאר ימי הפסח?
ב. האם מקיימים בכל פעם מצווה, ועל כן יש להדר ולהרבות המצווה זו, כמצוות צדקה וכדו'? (והדרא הקושיא על גור לדוכתיה)
ג. אם יש חובת "לערב אל תנח ידך", מה השתנה בגדר המצווה לאחר הולדת בן ובת?
ד. האם קיום המצווה הוא אך ורק בזמן הביוץ?
ה. האם ניתן לקיים את המצווה ללא קיום יחסים, ע"י הפריה חוץ גופית? (לפי ד"ר הלפרין מדובר במחלוקת בין הפוסקים)
לילה טוב (ואל תשכחו לאחל לי מזל טוב...  )
תוקן על ידי - Shrink - 26/05/2005 22:35:59
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-26/5/2005 23:13 |
|
| |
ראשית מז"ט שתזכה לחנכו לתורה ויר"ש אמיתי. ולהכניסו בבריתו של אברהם בעתו ובזמנו.
1)מעולם לא שמעתי שמקיימים פו"ר על פי ההלכה בעצם קיום עונה, רק על פי הקבלה יש כזה רעיון.
2) מן התורה בבן או בת התקיימה המצוה ומעבר לכך זה כמו מצה אחרי לילה הראשון ואילו מדרבנן יש חיוב מצד בערב אל תנח ידך כמבואר ברמב"ם ושו"ע. הרמב"ם כותב "לפי כוחו" וצ"ע בדיוק משמעו.
3)מעבר לקיום מצות פו"ר יש מצות עונה בזמנים השייכים לכך שלא קשור לאפשריות הריון וחייבים בכך גם בעת הריון (ולפי המקובלים הרי גם בעת הריון יש עיבור נשמות ופו"ר" אך כאן הרי דר' הלפרין מקובל ולא הרעיון מקובל לדאבוני) (וראה שבת קיח ע"ב ובתוס' שם ד"ה אימא ה' בעילות)
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2005 02:04 |
|
| |
דברי הרב מרדכי הלפרין הם דברי המנחת חינוך. אולם יותר מסתבר לומר שמעשה המצוה הוא בקיום מצוה עונה, וקיום המצוה הוא בהולדת הבן והבת הבא לאחר זמן. וכמו שבאיסור אפיה, המעשה איסור הוא הכנסת הפת לתנור וקיום האיסור הוא בגמר אפיית הפת הבא לאחר זמן.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2005 02:37 |
|
| |
אמשיך:
לפי זה, יש שני חלקים במצוה.
זה עתה עלה במוחי על דרך זו, דהחלק הראשון הוא 'פרו' (פוריא - מיטה), והחלק השני הוא 'רבו' (רביא - תינוק).
(וואלה, השעה המאוחרת עושה את שלה כנראה. ושמא מדורת החג שנסתיימה זה עתה היא שגרמה. גוט-יום-טוב)
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2005 02:40 |
|
| |
וכמנהג החרדים לדבר ה' , אחרי קיום פרו ורבו יש להמשיך ב'ומלאו את הארץ'...
מזל טוב מזל טוב תזכה לגדלו ולחנכו לתורה וחופה ולמעשים טובים.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2005 05:31 |
|
| |
תזכה לגדלו ולחנכו לתורה וחופה ולמעשים טובים.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2005 08:08 |
|
| |
שרינק,
מצטרפת לברכות:
תזכו לגדלו לתורה ולבת תורה, לאהבה ולמעשים טובים.
|
|
|
|
| נשלח ב-27/5/2005 14:39 |
|
| |
שרינק
ברכותי. פירוט מלא של הברכות הנ"ל - עבורך - באשכול הסמוך לבןציוןכהנא.
לגבי הנושא - מה נעשה שבגמרא משמע שקיום המצווה תלוי בהצלחה. כלומר, המעמיד בן ובת הוא שיצא. ואם ירצו לטעון שאפשר לפרש אחרת - והרי אפשר - הא קמן (=הרי לפנינו) שמי שנולד לו בן ומת לא יצא.
לגבי המנחת חינוך, זכרוני כנראה מטעני, כי המסקנה שהיתה בידי מדבריו היתה שהמצוה מתקיימת דווקא בתוצאה ולא בהשתדלות. ואחת הנ"מ המתמיהות היא שהמצוה מתקיימת לפי זה לאחר תשעה חודשים מסיום חלק המעשה... והרי זו תוצאה מוזרה ביותר, שלא מצאנו כמותה משאר מצוות.
שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו
|
|
|
|
| נשלח ב-28/5/2005 23:15 |
|
| |
פרק ה: פשט המשנה ביבמות (יבמות פ"ו מ"ו):
מצות פו"ר לא מותנית בלידת בנים
יז] והנה כבר עיון בלשון המשנה מעורר שאלות, וז"ל המשנה:
"לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים שני זכרים ובית הלל אומרים זכר ונקבה."
לא נאמר במשנה שמי שאין לו בנים לא קיים את מצות פו"ר ורק מי שיש לו בנים קיים את המצווה. אדרבא, משמע שגם מי שאין לו בנים, בכל זמן שהוא מתעסק במצוה הריהו מקיים את מצות פו"ר. אלא שהחובה לעסוק במצוה נמשכת ואין היתר להיבטל מהמשך קיומה אלא אם כן יש לו בנים. והמשך קיום המצווה הוא המשך הפעילות לפרות ולרבות, כלומר מעשה הביאה.
(מכאן גם משמע שגם מי שיש לו בנים ואינו מבטל עצמו מן המצוה אלא ממשיך לעסוק במצות פו"ר, מקיים מצוה קיומית מן התורה, וכמש"כ הרב דב שטיין בספר אסיא ד, עמ' 189-188).
יח] ואם כן אין בראיות ג' ו-ד' הנ"ל (שהובאו המאמרי המקורי ממנו גזרתי הקטעים כאן) לסתור את העיקרון הפשוט שמצווה היא חיוב לעשות מעשה, דהיינו מצות פו"ר היא מצוה על מעשה הביאה, וכמבואר בתוספות. אלא שהחיוב לקיים מצווה זו נמשך, וכל מי שאין לו בנים אסור לו להיבטל ממנה. אך מי שיש לו בנים, גם אם הוויתם לא היתה דרך קיום המצווה כמו בגוי שהתגייר, וגם אם הוויתם היתה בעבירה כמו במי שהוליד ממזר בעבירה, אע"פ כן ברגע שיש לו בנים הרי הוא רשאי להיבטל מהמשך קיומה. ההיתר להיבטל מהמשך קיום המצווה איננו מכריח שהוא קיים מצווה בעת הביאה שבעקבותיה נולדו בניו.
לכן אין ראיה מרבי יוחנן שמצות פו"ר איננה מעשה הביאה. שכן מדברי ר' יוחנן נלמד שהווית הבנים מתירה להיבטל מהמצווה, אך אין מכאן ראיה שהוא קיים מצוה בהולדת הבנים בגיותו.
כמו כן אין ראיה מן הירושלמי כנגד הסוברים שאין יוצאים ידי חובה במצוה הבאה בעבירה. שכן מי שהוליד ממזר במעשה עבירה, גם אם אין בידו מצות פו"ר על מעשה הביאה בעבירה, בכל זאת קיום הבנים המיוחסים לו, מתיר לו להיבטל מן המצוה מכאן ולהבא.
יט] והנה, לפני כעשרים שנה שמעתי מראש ישיבת חברון הג"ר אברהם פרבשטיין כדבר פשוט, שבכלל מצות פו"ר לא כלולה החובה להשתדל בהזרעה מלאכותית מהבעל או בטכנולוגיות פריון אחרות (כגון הפרייה חוץ-גופית - IVF).
וכעין זה כתב גם הגרש"ז אויערבאך בנועם (נועם כרך א, ריש עמ' קנח. עיין גם בפס"ד של ביה"ד הרבני - אב ביה"ד: הג"ר חיים צימבליסט - אשר ניתן בתל-אביב ביום כ"ה מרחשון תשמ"ה, במעשה בו המליצו רופאים על הפרייה חוץ גופית, כשהאישה סירבה בטענה שרצונה להרות כדרך הטבע. הובא בספר אסיא ה, עמ' 125, הע' 3) כי מי שיכולה להתעבר מהזרעה מלאכותית רק בימי נידותה, גם אם אין איסור בדבר "לא רמיא כלל חיובא עליהו להתחכם בתחבולות כאלה".
ולכאורה אם המצווה היא הווית הבנים כדעת המנחת חינוך, מדוע לא יתחייב הבעל לעשות כל טצדקי שיש בזמנו כדי שיהיו לו בנים, כשם שחייב לעשות כל טצדקי שבזמנו כדי להתרפא מסכנת נפשות?
אמנם לפי האמור שמצות פו"ר היא מצוה על מעשה ביאה כדרך כל הארץ, הדברים פשוטים. שכן מצות פו"ר היא ביאה לשם הולדה ותו לא מידי.
כ] ובאמת הדברים מבוארים באגרות משה (שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ב' סוף סימן יח) וז"ל:
"ובעצם טעם המגיה בט"ז דכיון שבלא מעשה אפשר לא יצא, לא נכון כלל. דהא בהיו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר דלר' יוחנן קיים פו"ר ביבמות דף ס"ב ואיפסק כן בש"ע סימן א' סעיף ז' אף שבהיותו עכו"ם לא היה מחוייב שהקשה ע"ז הטו"א בר"ה דף כ"ח מהא דאכל מצה בהיותו שוטה לא יצא ואם נשתפה צריך לאכול מצה אחרת משום דכיון דלא היה מחוייב בעת שעשה המצוה לא שייך לומר שיקיים המצוה בזה, ועיין במנ"ח מצוה א' שתירץ מחמת זה דמצות פו"ר אינו על המעשה אלא על הוית הבנים דלכן אם מתו לא קיים פו"ר, וא"כ גם ע"י אמבטי אף שהוא שלא במעשה נמי יצא.
ולע"ד יש לתרץ בפשיטות דאף שלא מסתבר לומר כהמנ"ח שהמצוה לא תהיה על המעשה, אבל המעשה שנצטוה בפו"ר אינה הולדת הבנים דזה אינו בידו. אלא המצוה וחיוב שעליו הוא לבעול אשתו ביאה גמורה שיהיה אפשר מזה להוליד.
וראיה לזה מתוס' ב"ב דף י"ג ד"ה כופין שכתבו דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפו"ר לא מקיים עד גמר ביאה עיי"ש, הרי דבגמר ביאה נחשב מקיים אף שעדיין לא נתעברה כלל כיון דרק זה בידו לעשות. וחיוב זה לבעול אשתו איכא עליו מצד פו"ר עד שיולדו לו בן ובת שאז נפטר.
ומדויק לשון המשנה ביבמות דף ס"א שלא אמר כמה בנים מחוייב אדם להוליד, אלא אמר לא יבטל אדם מפו"ר אא"כ יש לו בנים, דפירושו דמצות פו"ר שעליו הוא הבעילה שרק זה הוא בידו ואין לו לבטל מזה עד שיהיו לו בנים. וממילא כשיש לו בנים כבר אף מבעילות שבעל כשלא היה מחוייב כשהיה עכו"ם או שוטה ולא קיים מצוה במעשיו, מ"מ אין לחייבו שוב במצוה זו כיון שיש לו בנים שלא חייבה תורה מצוה זו למי שיש לו בנים, ובהכרח הוא פטור כמו בקיים פו"ר.
עכ"פ איך שנימא אין לחלק בין אמבטי להוליד בהיותו נכרי או שוטה ואף ר"ל שפליג בנכרי משום דכקטן שנולד דמי מודה בשוטה שנפטר וכ"כ הוא באמבטי דלא כהמגיה בט"ז."
עכ"ל האיגרות משה.
צ'אוט,
דברי הם ההיפך מהמנחת חינוך, כמבואר למעלה.
|
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2005 00:56 |
|
| |
הד"ר הלפרין טוען כי מצוות פריה ורביה מקיים בכל פעם שבועל על מנת להביא זרע לעולם. וכל הגמ' ביבמות מדברת רק על מתי נפטר מחובתו לקיים המצווה .
לטענתו זהו הפשט הפשוט במשנה .
וכך כותב כב' הרב הלפרין:
"לא יבטל אדם מפריה ורביה אלא אם כן יש לו בנים. בית שמאי אומרים שני זכרים ובית הלל אומרים זכר ונקבה."
לא נאמר במשנה שמי שאין לו בנים לא קיים את מצות פו"ר ורק מי שיש לו בנים קיים את המצווה. אדרבא, משמע שגם מי שאין לו בנים, בכל זמן שהוא מתעסק במצוה הריהו מקיים את מצות פו"ר. אלא שהחובה לעסוק במצוה נמשכת ואין היתר להיבטל מהמשך קיומה אלא אם כן יש לו בנים. והמשך קיום המצווה הוא המשך הפעילות לפרות ולרבות, כלומר מעשה הביאה. "
ההסבר הזה לכאורה מתאים לפשט הגמ' אולם מה נעשה שהרמב"ם והשו"ע לא הבינו כך ומלשונם משמע כי מי שלא הביא לעולם בן ובת לא קיים כלל מצוה זו. והרי לפי דברי הד"ר הלפרין הוא ודאי קיים הרבה פעמים מצווה זו אלא שרק אינו פטור מלהמשיך ולקיים המצווה ???
שולחן ערוך אבן העזר סימן א
סעיף ו
נולדו לו זכר ונקבה, ומתו והניחו בנים, הרי זה קיים מצות פריה ורביה. בד"א, כשהיו בני הבנים זכר ונקבה, והיו באים מזכר ונקבה, אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו, הואיל ומשני בניו הם באים הרי קיים מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בן ובת, ומתו, והניח אחד מהם זכר ונקבה, עדין לא קיים מצוה זו . הגה: היה הבן ממזר או חרש, שוטה וקטן, קיים המצוה
רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה ד
כמה בנים יהיו לאיש ותתקיים מצוה זו בידו זכר ונקבה, שנ' +בראשית ה' ב+ זכר ונקבה בראם, היה הבן סריס או שהיתה הבת אילונית לא קיים המצוה
רמב"ם הלכות אישות פרק טו הלכה ה
נולדו לו ומתו והניחו בנים הרי זה קיים מצות פריה ורביה, בני בנים הרי הם כבנים. במה דברים אמורים בשהיו בני הבנים זכר ונקבה והיו באים מזכר ונקבה אף על פי שהזכר בן בתו והנקבה בת בנו הואיל והם משני בניו הרי קיים מצות פריה ורביה אבל אם היו לו בן ובת ומתו והניח אחד מהן זכר ונקבה עדיין לא קיים מצוה
מאירי יבמות דף סב:
היו לו בנים סריסים ר"ל שאינן ראויין להוליד לא קיים מצוות פריה ורביה
לגבי השאלה השניה שהעלה הד"ר הלפרין בדבר חובת ההשתדלות של האדם לעשות כל שביכולתו על מנת להביא לעולם בנים , ואפילו הזרעה מלאכותית .
ברור שאין חובה על האדם לעשות כלום מעבר לפעילות טבעית. ולכן אין צורך לאדם שאינו יכול לצום ביו"כ להתאשפז ולקבל נוזלים באינפוזיה כדי לצום .
רק בחובות שיש לו כלפי אחרים ( ולא חובות כלפי שמים ) כגון מי שאינו יכול לבעול , חייב לקבל טיפול רפואי – שהרי התחייב בעונה כלפי אישתו.
תוקן על ידי - talmid - 29/05/2005 1:02:14
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2005 01:04 |
|
| |
תלמיד יקר,
פעם שמעתי שלא רק תלמידים מכירים את הרמב"ם והשו"ע.
האם השמועה מוטעית?
בדקתי ומצאתי כי גם הגרמ"פ פיינשטיין זצ"ל הכירם. ובכל זאת כתב מה שכתב.
אודה ולא אבוש כי גם אני הקטן ראיתים ולא שכחתים.
הייתי מעדיף שתתמודד עם הטיעונים של הגר"מ פיינשטיין (אליהם זכיתי לכוין) באופן ענייני.
בודאי כמסורת הפורום.
(אח"כ נוכל לבדוק ביסודיות אם ר' משה ב"ם והשו"ע באמת "חולקים" על ר' משה, אם לאו)
מה דעתך?
תוקן על ידי - דר_הלפרין - 29/05/2005 1:14:06
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2005 08:08 |
|
| |
בקר טוב לד"ר הלפרין.
השאלה הנדונה היא האם אדם מקיים מצוות פריה ורביה ע"י הזרעה מלאכותית . אומר האגרות משה כי למרות שלא עשה מעשה ביאה הרי מאחר ויש לו בנים מההזרעה הוא יצא .
והנה הקשה הטו"א מדוע גר שהיו לו בנים בגויותו יצא יד"ח פריה ורביה , הרי בשעת קיום המצוה לא היה בר חיובא ומה זה שונה מאכל מצה בשעה שהיה שוטה ונתפכח חייב לאכול עוד פעם.
מתרץ המנ"ח כי שונה מצוות אכילת מצה מפ"ו. שבאכילת מצה החיוב הוא לאכול מצה – ולמרות שעתה שנתפכח יש לו מצה בבטנו , הרי המצוה היא האכילה ובשעת האכילה לא היה בר חיובא . אולם בפ"ו המצוה היא – התוצאה בלבד, דהיינו שיהו לו בנים , והרי יש לו בנים עתה בשעה שהוא יהודי והרי הוא מקיים בזה את המצווה.
ר"מ פיינשטיין חולק עליו וטוען כי גם מצוות פריה ורביה - דרך קיום המצווה ומה שמוטל על האדם הוא לבעול אשה כדי להוליד ילדים. בדיוק כמו שדרך קיום מצוות מצה הוא לאכול מצה ולבלוע אותה. וכמו שמי שהכניס מצה לפיו ולעס אולם לא הצליח לבלוע לא יצא ידי חובה , כך מי שבעל ולא נולדו לו ילדים לא יצא ידי חובה.
וז"ל : "אבל המעשה שנצטוה בפו"ר אינה הולדת הבנים דזה אינו בידו אלא המצוה וחיוב שעליו הוא לבעול אשתו ביאה גמורה שיהיה אפשר מזה להוליד. "
אולם מוסיף ר"מ פיינשטיין. מי שיש לו בנים נקרא "אינו בר חיוב " . כי התורה חייבה במצוות פריה ורביה רק מי שאין לו בנים ולכן מאחר ויש לו בנים בגויותו הרי הוא אינו בר חיובה במצוות פרייה ורביה.
וז"ל : "וממילא כשיש לו בנים כבר אף מבעילות שבעל כשלא היה מחוייב כשהיה עכו"ם או שוטה ולא קיים מצוה במעשיו מ"מ אין לחייבו שוב במצוה זו כיון שיש לו בנים שלא חייבה תורה מצוה זו למי שיש לו בנים "
עכ"פ ודאי שר"מ פיינשטיין אינו מתכוון לומר כי הבועל מקיים מצוות פריה ורביה אם אין לו בנים.
כל מה שמסביר ר"מ פיינשטיין הוא כי החיוב המוטל על האדם ודרך קיום המצווה הוא לבעול אשה כדי להוליד בנים ולא שהתורה חייבתו לייצר ילדים – "שהרי זה אינו בידו"- כדברי הא"מ
אולם אם בעל ולא הוליד הרי זה כאילו הכניס מצה לפיו ולא בלע
שו"ת אגרות משה חלק אה"ע ב סימן יח
בעצם טעם המגיה בט"ז דכיון שבלא מעשה אפשר לא יצא, לא נכון כלל דהא בהיו לו בנים בהיותו עכו"ם ונתגייר דלר' יוחנן קיים פו"ר ביבמות דף ס"ב ואיפסק כן בש"ע סימן א' סעיף ז' אף שבהיותו עכו"ם לא היה מחוייב שהקשה ע"ז הטו"א בר"ה דף כ"ח מהא דאכל מצה בהיותו שוטה לא יצא ואם נשתפה צריך לאכול מצה אחרת משום דכיון דלא היה מחוייב בעת שעשה המצוה לא שייך לומר שיקיים המצוה בזה, ועיין במנ"ח מצוה א' שתירץ מחמת זה דמצות פו"ר אינו על המעשה אלא על הוית הבנים דלכן אם מתו לא קיים פו"ר, וא"כ גם ע"י אמבטי אף שהוא שלא במעשה נמי יצא.
ולע"ד יש לתרץ בפשיטות דאף שלא מסתבר לומר כהמנ"ח שהמצוה לא תהיה על המעשה, אבל המעשה שנצטוה בפו"ר אינה הולדת הבנים דזה אינו בידו אלא המצוה וחיוב שעליו הוא לבעול אשתו ביאה גמורה שיהיה אפשר מזה להוליד. וראיה לזה מתוס' ב"ב דף י"ג ד"ה כופין שכתבו דמשעת העראה קא עקר ללאו ועשה דפו"ר לא מקיים עד גמר ביאה עיי"ש, הרי דבגמר ביאה נחשב מקיים אף שעדיין לא נתעברה כלל כיון דרק זה בידו לעשות. וחיוב זה לבעול אשתו איכא עליו מצד פו"ר עד שיולדו לו בן ובת שאז נפטר. ומדויק לשון המשנה ביבמות דף ס"א שלא אמר כמה בנים מחוייב אדם להוליד אלא אמר לא יבטל אדם מפו"ר אא"כ יש לו בנים, דפירושו דמצות פו"ר שעליו הוא הבעילה שרק זה הוא בידו ואין לו לבטל מזה עד שיהיו לו בנים. וממילא כשיש לו בנים כבר אף מבעילות שבעל כשלא היה מחוייב כשהיה עכו"ם או שוטה ולא קיים מצוה במעשיו מ"מ אין לחייבו שוב במצוה זו כיון שיש לו בנים שלא חייבה תורה מצוה זו למי שיש לו בנים, ובהכרח הוא פטור כמו בקיים פו"ר. עכ"פ איך שנימא אין לחלק בין אמבטי להוליד בהיותו נכרי או שוטה ואף ר"ל שפליג בנכרי משום דכקטן שנולד דמי מודה בשוטה שנפטר וכ"כ הוא באמבטי דלא כהמגיה בט"ז. ידידו מוקירו ומברכו, משה פיינשטיין
תוקן על ידי - talmid - 29/05/2005 8:12:17
|
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2005 12:06 |
|
| |
ד"ר הלפרין
תודה על דבריך הנאים. הם הזכירו לי את מה שמעתי מזמן בשיעור חשוב על הנושא. בו טען הרב כדבריך והגדיר את הנושא בהבדל של 'לקיים מצוה' ו'לצאת ידי חובת מצוה'. אינני זוכר כעת את כל המקורות אבל שניים מהם זמינים לי כרגע. האחד פירוש נפוץ (ר"י סלנטר?) ש'עד דלא ידע' בפורים אינו הקיום אלא היציאה מידי החובה. השני היה מבוסס על הוכחה מסוגיא בפסחים קיד-קטו (ושם בתוד"ה מתקיף) שגם למ"ד מצוות צריכות כוונה היינו לצאת ידי חובה אבל כדי לקיים ושיוכלו לברך די גם בלי כוונה (באכילת מרור).
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2005 14:41 |
|
| |
קוני,
תודה. אם כי השיר והשבח לבעל האיגרות משה שקדמני.
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2005 15:25 |
|
| |
תלמיד,
דברים ברורים כשמש, ומתפלא אנכי שדר' הלפרין מתחמק מלענות לך ובמקום זה מחמיא לאחר?
מסתברא
|
|
|
|
| נשלח ב-31/5/2005 16:11 |
|
| |
אתנחתא,
אנא הואל בטובך לעיין באיגרות משה שהעתקתי,
שחזר תלמיד והעתיקם גם הוא.
האם הדברים אינם מפורשים דיים באיגרות משה?
את הרמב"ם והשו"ע ניתן לענ"ד לפרש כמי שאינם חולקים. אבל קודם כל ראוי לדון בטיעוניו של הגרמ"פ לגופם.
נסה גם אתה לדון בהם ולא במביאיהם, ואשמח בדבריך גם אני.
|
|
|
|
|
