ויתפלל הפילוסוף אל ה'. מה הרגיש?

חשוב לי הדיון בנושא שלהלן, שכבר דנו בו מעט בעבר, אך לא הדברים לידי מיצוי. אולי גם לא לידי פתיחת אשכול מיוחד.

ככלל, קיימות מספר גישות ביהדות בהגדרת מהותה של התפילה. לאחרונה, ניסיתי לברר את ההשקפה הפילוסופית-דתית של התפילה, ועדיין לא הגעתי לידי דבר ברור. דנתי באישי עם אחד מוותיקי הפורום בענין, ועדיין לא הגעתי לידי בירור מושלם. לכן, הנני להציג כאן, כדרך פותחי אשכולות, את ידיעותי ודעותי בנושא, ולבקש את חוו"ד החכמים כאן, שיוסיפו וילבנו את הענין. אני תקוה שדיון זה יביא לידי בירור גדול יותר מזה שאני מצוי בו כעת.

תחילת נתינת דעתי לענין, התעוררה על ידי קריאת דבריו של פילוסוף נכרי. בדבריו על שפינוזה, הוא מתייחס לשאלה אם היתה השפעה לחינוכו הדתי של שפינוזה על משנתו הפילוסופית, והוא משיב, שבמידה מסוימת כן. לדבריו, היהדות, להבדיל מן הנצרות, אינה רואה בא-ל מישהו היורד לפרטי חיינו כל כך, שאנחנו מבקשים ממנו להיענותלנו בכל צרכינו; אלא משהו נבדל הוא, שאינו מתערב בקטנות. נכון, גישה זו עדיין רחוקה מגישתו של שפינוזה, אך בכל זאת יש בה מן הבסיס לראית הווה כמשהו שלא ניתן כלל לקיים מערכת יחסים איתו.

למקרא הדברים נזדעקתי: הזו היהדות, לפי מה שאני מכיר אותה?

אך שוב בינותי, שאולי זוהי היהדות במשנת הפילוסופיה.

והנה, בעבר הובאה כאן בפורום גישתו של לייבוביץ לענין התפלה:
הוא לא השתמש בסיסמאות נדושות על היהדות, אלא היה ריאליסט אכזרי. היהדות לא היתה בעיניו בגדר מחשבות ערטילאיות על אלוהים או על עם ישראל שכמעט שאינן מחייבות מעשים כלשהם, אלא השתדלותו של היהודי לקיים את המצוות, הלכה למעשה. אשר על כן, קם מדי בוקר בשעה מוקדמת והתגבר כארי לבית הכנסת, גם כשלא היה לו חשק לכך, לקיים מצוות תפילה בציבור. אבל הוא פירש מצווה זו (שעליה כתב לדבריו אחד המאמרים החשובים ביותר שלו) בצורה שונה לחלוטין מרוב המתפללים עמו. הוא לא ביקש מהקדוש ברוך הוא פרנסה (שיילך אדם ויעבוד לפרנסתו), לא בריאות (לשם כך קיימים רופאים) ולא ביטחון (לשם כך קיימים צה"ל והרמטכ"ל). הוא פשוט ביקש לקיים מצוות תפילה לשמה, כשם שחייב אדם לקיים בזמן שבית המקדש קיים מצוות שני כבשים בני שנה ולא שלושה אילים (ליבוביץ', בניגוד למה שחשבו רבים, לא התנגד עקרונית לקורבנות).

מיימוני העיר:
לייבוביץ מתנגד לכל נסיון של תפילה למען משהו. לבקש משהו מהקב"ה. זה אולי נובע מאידיאלים גבוהים של תפילה למען מצות תפילה, אך האם זה באמת מה שאנו מצווים? ואולי הפוך? אולי התביעה לא להתפלל למען עצמנו היא היא החמצה?

ורב צעיר השיב:
בעניין דעת ליבוביץ' בנוגע למהות התפילה, גם אני חשבתי פעם שדעתו היא רדיקאלית, ושאין לו שום מקור בהגות היהודית לתפיסה זו. עד שלמדתי את דברי הרמב"ם במורה נבוכים שם נאמר:

ובכמו הנהגה זו עצמה מאותו המנהיג יתרומם ויתעלה נאמרו דברים רבים בתורתנו. לפי שאי אפשר לצאת מן הקצה אל הקצה הנגדי בבת אחת , ולפיכך לא יתכן כפי טבע האדם שיעזוב כל מה שהורגל לו בבת אחת.

וכאשר שלח ה' את משה רבנו לעשותנו ממלכת כוהנים וגוי קדוש בידיעתו יתעלה , כמו שביאר ואמר אתה הראית לדעת וגו' , וידעת היום והשבות אל לבבך וגו' ושנתייחד לעבודתו כמו שאמר ולעבדו בכל לבבכם , ואמר ועבדתם את ה' אלוהיכם , ואמר ואותו תעבדו.

והיה הנוהג המפורסם בעולם כולו הרגיל אז, והעבודה הכללית אשר גדלנו עליה הייתה הקרבת מיני בעלי החיים באותן ההיכלות שמעמידים בהן הצורות, וההשתחוויה להן, והנחת הקטורת לפניהם. והחסידים והנזירים היו אז האנשים המיוחדים לעבודת אותן ההיכלות העשויות לכוכבים כמו שביארנו, לפיכך לא חייבה חכמתו יתעלה וניהולו הגלוי בכל ברואיו, שיצווה אותנו בעזיבת כל מיני העבודות הללו ולהזניחם ולבטלם, לפי שזה היה אז מה שלא יתכן לקבלו לפי טבע האדם, שהוא נינוח תמיד במורגל.

והיה נעשה זה אז, כמו אילו בא נביא בזמנים הללו, וקורא לעבודת ה', ואומר, הנה ה' ציווה אתכם שלא תתפללו לו ולא תצומו ולא תשוועו לפניו בעת צרה, אלא תהיה עבודתכם מחשבה בלי מעשה כלל.

ולפיכך הניח יתעלה אותם מיני העבודות, והעבירם מהיותם לנבראים ולדברים דמיוניים שאין להם אמתות, לשמו יתעלה, וציוונו לעשותם לו יתעלה . לפיכך ציוונו לבנות היכל לו: ועשו לי מקדש , ושיהא המזבח לשמו: מזבח אדמה תעשה לי , ושיהא הקורבן לו: אדם כי יקריב מכם קורבן לה', וההשתחוויה לו, והקטורת לפניו, והזהיר מלעשות דבר מן המעשים הללו לזולתו: זובח לאלוהים יחרם וגו', כי לא תשתחווה לאל אחר. (מו"נ ג,לב)

הרמב"ם למעשה אומר (או ליתר דיוק מרמז), שמעיקר הדין היינו יכולים לעבוד את ה' גם ללא תפילה אלא רק על ידי מחשבה בלבד (מדיטציה ?). אולם הואיל והנסיבות ההיסטוריות שבהן היהדות באה לעולם היו כך שהדבר היה מקובל בקרב כל העמים, לכן גם הדת היהודית אימצה אותה (וצרף לכאן דעת הרמב"ם שתפילה מדאורייתא, וד"ל).

אילו הרמב"ם היה מבין את התפילה לפי התפיסה הקלסית, הוא לא היה נזקק לכל זה. שהרי טעם התפליה ברור מעצמו - אדם מתפלל כדי לקבל עזרה מאת האלוהים.

אלא כאמור הרמב"ם כולל את התפילה יחד עם מעשים כגון הקרבת קרבנות, הקטרת קטורת וכו', כולם מעשים אשר (לדעת הרמב"ם) אין בהם שום תועלת עצמית. אלא שהגויים נהגו בהם כדי לעבוד את אלוהיהם, והתורה אימצה מעשים אלה והקדישה אותם לשם ה'.

(ודברי הרמב"ם בהלכות תעניות ידועים לי היטב, ונא לא להקשות לי משם).

עד כאן מהדיון שם.

באישי, קיבלתי גם את הציון לדברי הרמב"ם בסוף המו"נ:
דע שכּל המעשׂים האלה של עבודת ה', כגון קריאת התורה, התפילה ועשׂיית שאר המצוות אין מטרתם אלא שתרגיל עצמך לעסוק בְּצִווּיָיו יתעלה, ולא תעסוק בענייני העולם הזה, כאילו אתה עוסק בו יתעלה ולא בזולתו.

דומה, ויסוד הדברים מונח בעובדה שבניגוד לדעת ההמון, הווה אינו מחויב להיענות לתפילותינו ולהתייחס לכל פיפס שלנו. לפחות מצידינו אין זה נכון לראות את הווה ככזה. לכן יש צורך להגדיר אחרת את ענין התפילה. המקובלים, ובעקבותיהם החסידים, פתרו את הבעיה בדרכם הם, לאמר: העבודה צורך גבוה. אל לו לאדם להתפלל לצורך עצמו, אך צריך הוא להתפלל לירידת השפע בספירות דאצילות. הפילוסופיה אינה גורסת הסבר כזה, של רבדים באלהות. לכן היא מוכרחת לפרש את ענין התפילה שלא כפשוטו: אין כאן מערכת פשוטה של בקשה והיענות, אלא צורך לאדם לפתח את עניניו האמוניים על ידי התפילה.

תוך כדי כך, נזכרתי בדבריו של א. כי טוב בספרו על קוצק, שדומה והוא מרמז שם על דברים שראוי להם ההסתר. הוא דן שם (בפרק התמימות), על הפרדוקס שבתפילה: אין לנו לחקור אחר העתידות כלל, גם לא במובן שנרצה לשנותם, ואף על פי כן צריכים אנחנו להתפלל. למה? גם זאת אין לנו לחקור.

עד כאן מה שהתברר לי.

מה שעדיין דורש בירור:


א. מהו "שומע תפילת כל פה"? האין זו שמיעה של היענות, אלא ידיעת המציאות גרידא? כיוצא בזה כל מאמרי חז"ל ואולי גם פסוקים המורים על הבנה זו.

ב. מה כן מרגיש הפילוסוף בתפילתו? עד כאן דיברנו על מה שלא. מה הוא כן מרגיש? איך הרגיש לייבוביץ קירבה לבורא על ידי טקס התפילה, הנעדר משמעות פנימית מבחינתו?

ג. האם אכן ההתייחסות האמיתית אל הווה בתפילה אינה כמישהו שיש לי איתו מערכת יחסים; כמשהו עם קירבה אישית; כמישהו שמענין אותו מה שאני מדבר אליו, והוא מאזין לדברי ומצפה להם בהתענינות;
אלא:
הבורא הוא מהות שאין לנו תפיסה בו, הוא גם לא מצטמצם לקטנות שלנו, אינו מקיים איתנו מערכת יחסים פרטנית, ולא מענין אותו כל הגה שאנחנו מוציאים. למה הוא ציוה לנו להתפלל? כיון שזה טוב לנו, שנרגיש את הקשר אליו.

ד. ובקיצור, האין פרדוקס בתפילה, המנהלת מערכת יחסים חד צדדית כזו?

שתי השאלות האחרונות כבר נוגעות במשהו עמוק יותר. לא רק שאין ענין בתפילה להתפלל על עצמינו ולבקש משאלות, אלא שגם חוית מדיטציה אולי אינה מוצדקת, כשהיא שואפת לכונן מערכת יחסים דו צדדית.


תוקן על ידי - בןאישאחד - 31/05/2005 2:06:47

האשכול שלינקק אליו לינקי, עוסק בעיקר בחלק הראשון של דברי מעלה. לשרש את הדעה שתפילה היא ביזנס, ולהורות ולהשריש שענינה הוא עבודה אישית של המתפלל.
אלקט את הציטוטים הנבחרים משם, כדי להמשיך את הדיון מהנקודה בה הוא הופסק שם:

רבו של ווטו:
"אף חלק הבקשה שבתפילה, מבטא שבכל מצב, הפתרון לאלוקים הוא. לכן אין לבקשה תלות סטטיסטית בסיכוי היענות האלוקים לה.
מה שבנוסף ייתכן שיודע האדם מניסיון סטטיסטי שסביר להאמין שאלוקים יענה למתבקש, אין זה נוגע לתפילה. אך מאחר ושובש מושג האלוקות, הפך מושג ההמוני של התפילה, תלות סטטיסטית -בלתי מוכחת- בהיענות לתפילה ובכך הפכה התפילה להשתדלות מעשית. כך מתבטלת מהותה וממילא נמנעת ההיענות."

בוגי:
התפילה הטהורה היא החרישית ובהתבודדות. היא בעצם מדיטציה (הרפייה מקשירות לתהפוכות היום יום עם מודעות הווה כללית) האמורה להניח את האדם בשלווה נפשית המסבה לו עונג עליון.

ווטו:
התפילה אינה ביצוע עיסקה אלא סידור המחשבה להתאים ולהסכים להווה.

מעתה, אשכול זה ייוחד לנושא העיקרי שבו:
א. מה נדרש מהמתפלל לעשות בעת התפילה לצורך התעלותו. מהאמור באשכול הנ"ל עולה, שאין התפילה אלא מדיטציה וסידור מחשבות לאור דעת הווה. האם אין בתפילה אלא זאת?

ב. האין בתפילה מימד של מערכת יחסים הדדית, אם תרצו - מערכת של אהבה הדדית?

ג. אם התשובה לשאלה הקודמת חיובית: האם הדבר מסתדר גם לאור התפיסה הפילוסופית של הווה, כמי שאינו מצטצמם לקטנותינו? לשון אחר: היש צדק בדברי אותו הפילוסוף על שפינוזה, שהובאו מעלה?

תוקן על ידי - עצכח - 01/06/2005 2:48:12

כמדומה לי שהחומצה נקודה פילוסופית חשובה בדיון זה. לא הגישה של לייבוביץ ואחרים, על בקשות וכו'. כוונתי לשאלה שנוגעת למהות הא-ל הגדול הגבור והנורא. מחד אולי כבר הודגשה הנקודה של העמידה בפני ה', לשבחו, לפארו ולהללו וכפי שביאר רס"ג באמו"ד, וזה מהיסודות, אך מאידך יש תהייה, הלא לפי תיאור הא-ל כפי שהובן והתבאר ברמב"ם, ובמרחיקי הגשמות בכל כוח, אין בו שינוי, ולא יתכן שיהיה בו שינוי, וא"כ מה הצפיה שע"י תפילה ישתנה מצב כלשהו לכאן או לכאן.

אמת שבזה גלשנו לדטרמניזם ולשאלה הידיעה והבחירה וכל כיו"ב, אמנם השאלה דורשת הבהרה.

שמעתי לבאר בזה, שישנם ענינים שמלכתחילה נקבעו כך ברצונו של הבורא, שאם יתפלל האדם עליהם - יקבלם. ולכן אין כאן שום שינוי.
זה אולי נשמע כטריק, אבל אחרי ההתבוננות זוהי האמת הפשוטה.

בן איש אחד.

ובכל זאת מן הראוי שתכניס זאת לאשכולך על הטריקים...

בן איש אחד,

קשה לי לראות משהו שהוא "האמת הפשוטה", בכל מה שנוגע לנושא הדיון הזה.

הנני להבהיר את שכתבתי על ה"אמת הפשוטה", ולמה באמת אין זה טריק (בכפוף לאמנה שהוסכמה באשכול הטריקים, ולא רק).

ב"אמת פשוטה" כוונתי למושג מושאל מתחום החשיבה הלוגית - מתמטית. כלומר, אין בדבר שום חידוש, אלא הרחבת מה שכבר ידע לנו על ידי תרגילי חשיבה, מה שקראתי לעיל - התבוננות, וכלהלן.

דגים שאל על שינוי רצונו של הבורא על ידי התפילה. אפשר להרחבי את השאלה, ולשאול אותה על כל מאורע המתרחש בשלב מסוים. האין בזה שינוי הרצון? הרי גם בזה, עד זמן ההתרחשות לא היה רצון הבורא שדבר זה יקרה, ועכשיו רצונו הוא שזה יקרה. האין כאן שינוי?

נכון, שאלה זו היא בעצם שאלת אופן קישור מה שמעבר לזמן למה שבתוך הזמן. אך מכיון שדגים לא הציג כך את השאלה, אני מניח שמוסכם עלינו כי קביעה שדבר מה יתרחש בזמן X ולא בזמן Y, אינה נחשבת לשינוי רצון, כיון שזה היה הרצון מלכתחילה.

היות והזמן והמצב קשורים בהכרח זה לזה ואף מתחלפים, הרי שנגזר מכך שמוסכם עלינו גם כי קביעה שדבר מה יתרחש במצב X ולא במצב Y, אינה נחשבת לשינוי רצון, כיון שזה היה הרצון מלכתחילה.

ומשכך, היות ומצבו של המתפלל משתנה על ידי התפילה, וכמו שביארו לעיל ובפרט באשכול המלונקק ע"י לינקי, הרי שההתרחשות הבאה עליו במצבו זה בשונה למצבו הקודם, אינה שינוי רצון, ופשוט.

אלא שכאן אנחנו חוזרים ובאים לנושא אשכולי, שעדיין לא אפסה תקוותי להתייחסות מבני הפורום לגופם של דברים. במה דברים אמורים, בהנחה שהתפילה אינה משנה אלא את מצבו של המתפלל. אך אם אכן התפילה משנה את דרך ההנהגה של הבורא; מעבירה אותו מכיסא דין לכיסא רחמים, כפי שנראה מפשוטם של כמה מאמרי חז"ל, או מכניסים בבורא יותר אהבה וסימפטיה כלפינו, כמתחייב ממערכת יחסים הדדית שקיומה או אי קיומה הוא הנושא כאן, הרי שיש מקום לשוב ולדון כיצד יתכן שינוי כזה. וכפי שאכן כתבתי לעיל, שגישה כזו לכאורה אינה נכונה על פי הפילוסופיה.

וכדי לזרז את הפילוסופים לענות לי, אצהיר בזה, כי אם לא אקבל תשובה שתניח את דעתי, אקבל את דעת המקובלים בנידון.

בן איש אחד
יפה דרשת, על פי ההסבר המקובל לגבי נסים ודברים הנמנעים, שכך נקבעו מראש. אך יותר מזה, מה שאמרת בדיוק כך פועלת הסגולה של שינוי שמו של חולה, וכנוסח התפלה בעת השינוי, שאם על פלוני נגזר (בבית דינך הצדק...'), אבל עכשיו על נושא השם החדש לא נגזר. וזה קשה גם לדעתך, שהרי החולה עצמו לא עשה דבר כדי להשתנות ולעבור ממדריגה למדריגה, וזה נראה לעינים כטריק ממש.

על כגון זה אני חושב בעת שעושים מי שברך לחולים וכיוצא בזה, ובפרט נעים לשמוע את הקול המצווה: 'בעבור שציווה לברכם ...', ויקם ר' געציל ויצווה לברכם, ומיד כל שרפי מעלה מזדעזעים ועומדים הכן ומברכים. [אולי יש חשש לומר, אך בכ"ז איני יכול להמנע מלהרהר שמא ידם של גבאים בדבר, בכל עסקי ה'מי שבירך' וה'שנדר', ואולי ח"ו הם שהציאו את כל התעשייה הזו? יתכן שעסקי העליות והכיבודים באים אף הם ממקור זה. באמת אין רע בזה, עכ"פ לא גרע ממס הטפשים המכונה 'מפעל הפיס'].

ברלינר מסביר בכך את המנהג שמי שיש לו אב ואם יוצא מביהכ"נ בעת אמירת 'יזכור' [לאחרונה מקפידים עליו מאוד מאוד, ואין מתחילים עד שאין בודקים היטב היטב שלא נשאר ח"ו איזה ילד או נער שלא כדין, ויש המקפידים לנעול את הדלתות אחר היוצאים, ואצ"ל במקומות שהיוצאים הם רוב הצבור, ונשארים ב"ה רק מתי מעט]. לפי הסברו, היו לפנים עושים עסק גדול מהתרומות בשעת יזכור [והיו בתי כנסיות שהיו להם כרטיסים מודפסים עם סימניות לציין את גובה התרומות וכו', והשמש היה סובב ומגיש לכל אחד את כרטיסו, ואח"כ אוספם], וכדי למנוע מהשמש לחקור כל אחד אם הוא אומר יזכור ואם חייב בכרטיס או לא, הנהיגו שהפטורים ממס זה יוצאים לחוץ. ומזה נעשה מנהג אפוף מיסתורין ומיסתיקה.

אולי עצם הקושיה שרצונו של רבש"ע אינו יכול להשתנות טעונה ברור.
אנחנו כביכול כובלים את הקב"ה בכבלים ההגיוניים שלנו שהואיל והוא מרומם מכל המקרים ויודע את העתיד כו' ממילא אין בו שינוי, (מבוסס על הגדרת הנמנעות של הרמב"ם) אבל אולי גם זו מגבלה שהטלנו עליו ו'זכותו' של הקב"ה לנהוג כטוב בעיניו. משל למה הדבר דומה, שיטת הרמב"ם בנצחיות התורה שתלויה בשיטתו בנצחיות העולם, אבל מי אמר שרבש"ע אינו יכול להרשות לעצמו להיות דינמי? וידוע שהיו הוגים שטענו שאם רבש"ע יחזור על מעמד הר סיני יתכן ותנתן תורה חדשה. (וכדאי גם לעיין במשך חכמה הראשון על פרשת בראשית).
איננו יודעים מהו רצונו של רבש"ע ולכן אם הוא אמר לנו שאם נתפלל הוא ישמע לנו, הבה ולא נחליט בשבילו איך הוא ישמע לנו.

תוקן על ידי - אריק123 - 02/06/2005 5:53:46

ויכול אתה להביא בענין זה את מאמרו של הרב קוק, שהדרישה שכל סתירה חייבת להתיישב הוא רק בעולם שלנו, בו כבולים אנו בכבלי הגיוננו, אבל הוא ית' מרומם מעל כבלים אלה ולפניו יכולים דבר והיפוכו לחיות יחדיו בשובה ונחת.

ויכול אתה להביא גם את התגובה של הרב מיכאל, שאים הוא יכול לקבל את דברי הרב קוק הללו כפשוטם (וצריך להבהיר מדוע הדרך מכאן להאמנה באמירה 'הוא שלושה שהם אחד והאחד הוא שלושה' אינה קצרה).

יסלחו לי רבותי על שאני מכניס ראשי בין הררי-אל הללו, אבל אני לא ממש מבין על מה כל המהומה.
בעיניי הטרוטות, מצוות התפילה, בבסיסה, לא עוסקת בשאלות מטאפיזיות חובקות-עולם אלה, אלא באמירה פשוטה. לאדם יש צורך בסיסי להתפלל. אדם צריך להישען על מישהו, לבקש ממישהו. בעצם, כל השאלה היא אם הוא ישים בשר זרועו, יפנה אל רהבים ושטי כזב, יזבח לשעירים ולשדים לא-אלוה - או יפנה אל אל עליון, קונה שמים וארץ. בעצם פנייתו של האדם אל האל למלא את משאלותיו (כן, כל משאלותיו הקטנות והמטופשות, שכל כך הסעירו את הליבוביצ'ים), מבטא הוא את הכרתו באחד שבו תלוי הכול.

אפשר לתמוך הבנה זו גם בדברי הרמב"ם שהובאו לעיל, וגם בדברי הרמב"ן (בהשגתו על מצות התפילה).

ומה לכוון? מה שכל יהודי פשוט מכוון, כסיפור הידוע עם הבעל-תוקע והבעש"ט.

ואסיים בתפילה לאל עליון, שדבריי יישמעו לפניו ויתקבלו בחסד וברחמים, וימצאו חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם.

דגים,

ייש"כ על הכנסת רוח ההומור באשכול "כבד" זה.

אריק, גו"ג ואיש פרעתון,

נכון ששאלותי באשכול נובעות מההנחה שהווה אינו משתנה לפי דעת הפילוסופים.
נכון גם שעל פי הקבלה שייך מושג מה של צמצום באלקות, שדרכו ניתנת תפיסה אישית בדרכי הנהגה שונות המשתלשות מספירות ופרצופים דאצילות, ונכון עוד יותר, שהיו (מן ה"ראשונים") כאלו שתמכו את דעתם בהגשמת הבורא בכך שאין הבורא מוגבל להגיונינו, ויכול הוא גם להגשים את עצמו (ראה "תורה שלמה" בנספח לפרשת שמות).
דומה והובא גם בעבר, שנחלקו (המקובלים והפילוסופים) אם הבורא הוא נושא הפכים. אולי אני טועה בפרט זה.
אך דברי נשאלו לפי דעת הפילוסופים.

לפי הפילוסופיה, ההגדרה הנכונה היא כפי שהביא הפרעתוני, והובאה כבר בפורום בעבר פעמים מספר: קיימת חלוקה ברורה בין בעיות לוגיות לבין בעיות טכניות. בעיות טכניות אכן אינן קיימות כלל בחיקו של הבורא, בהיותו מעבר לכל מגבלה טכנית. (וגם לא המגבלה של "החוק היחיד
שנעדר הדמות-הצורה-הטעם-התואר/ מקפיד על שמירתו/ הוא החוק המגביל את עצמו e=mc^2; אמשלום). אך באשר לבעיות לוגיות, מבחינתינו אין זה נכון לומר שאין הבורא מוגבל בהם, כיון שהבנה כזו לא שייכת כלל במערכת החשיבה שלנו. הבורא, כפי שהוא מתגלה אלינו, אינו מדלג על בעיות לוגיות, כיון שאז הוא אינו מתגלה אלינו.

מעתה, לפי דעת הפילוסופים, אי יכולת הבורא להתגשם ולהחיל בעצמו שינויים, היא מגבלה לוגית, ולכן הבורא "אינו יכול" להתגלות אלינו בצורה אחרת.

כל זה באשר לבירור החלק התיאולוגי שבאשכול.

באשר לחלק המעשי הנובע מהחלק התיאולוגי, אינני רואה בדבריך, פרעתוני, שום פתרון לבעיה שהעלתי (ומכאן שלא כל תפילה מתקבלת...). דבריך נכונים בעיקר כשהם באים לענות על השאלה מדוע ולמה עלינו להתפלל, ועל כך אתה עונה על ידי הצורך הבסיסי שיש לאדם להתפלל. על השאלה העיקרית, "מה להרגיש", אתה עונה תוך כדי שאתה הופך את השאלה לשאלה "מה לכוון", ועל כך תשובתך - די בכוונה שכל יהודי פשוט מכוון. אך משום מה, אני סבור שתפילה אין ענינה כוונה בלבד, אלא גם רגש. מערכת יחסים של אהבה בין המתפלל לבין בוראו. לא רק כוונה, ואפילו לא רק מדיטציה.

אם אכן על פי הפילוסופיה אין מקום למערכת יחסים כזו בתפילה, הרי שמובנת מאוד נטייתם של רבים וטובים לקבלה. האדם מטבעו מבקש את ההתרגשות וההתפעלות בתפילה (וכמבואר באריכות ב"קונטרס ההתפעלות" של האדמו"ר השני לבית חב"ד, על מעלותיה וחסרונותיה של גישה בסיסית זו), ואם הפילוסופיה לא תספק לו אותם, הוא יפנה לקבלה.

ומכאן שוב לאזהרתי הנ"ל, על כך שגם אותי תוכל הגישה הבסיסית הנ"ל להוביל אל מחוזותיה של הקבלה.

תוקנה טעות לבקשת הכותב. (קעלעמר)

תוקן על ידי - מנהלי_משנה - 03/06/2005 1:42:20

בעצם, שאלתך פחות נוגעת לתפילה, אלא בכלל ליחס הרגשי של הפילוסוף לאלוהיו.

שכן קשה לאהוב מי שלא אוהב, וכבר צווינו "ואהבת את ה' אלהיך...".

אכן, רבים תקפו את הפילוסופים סביב נקודה זו (גם רש"ר הירש, שהתנגד לקבלה. ללמדך שהקבלה אינה הפתרון היחיד).

אני חושב שהפילוסוף יכול לטעון להגנתו שהוא מסוגל לבצע בידול בין רובד המחשבה התיאורטי שלו, לבין התגובות הרגשיות שלו.
לאמור, כמו שהוא יכול 'לדבר על הקב"ה כלשון בני אדם', הוא גם יכול לאהוב אותו כלשון בני אדם, תוך שכחה רגעית של כל התורות הפילוסופיות שלו (זו בעצם הרחבה של מה שאמרתי על התפילה).

אינני בטוח, עם זאת, שרוב הפילוסופים יסכימו עם זאת.
בכלל, אינני בטוח כיצד הרמב"ם הבין את מושג אהבת ה'.