נשאת ונתת באמונה ?

.




אמר רבא בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו נשאת ונתת באמונה קבעת עתים לתורה...




רבות דובר ונכתב אודות משפט זה, נשאת ונתת באמונה. אודות העובדה כי לפי אמירה זו, השאלה הראשונה שנשאל האדם בבי"ד של מעלה היא אודות התנהלותו בעסקיו, אודות דרך ארץ, ולא – למשל – אודות תלמוד תורה (וידועים דברי התוספות בסנהדרין על הדבר).


אלא שדרש זה, איננו מופיע תלוש באויר. הוא נמצא בין דרש קודם ומסקנתו, לבין מסקנה זו, ולעניות דעתי, למשפט נשאת ונתת באמונה יש כאן משמעות אחרת.


הנה הקטע כולו מהגמרא, הפיסוק והחלוקה לשורות נעשו על ידי לצורך נוחות והדגשה:


[ירוק]

אמר ר"ל:
מאי דכתיב "וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ, חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת" וגו'
אמונת - זה סדר זרעים.
עתיך - זה סדר מועד.
חסן - זה סדר נשים.
ישועות - זה סדר נזיקין.
חכמת - זה סדר קדשים.
ודעת - זה סדר טהרות.
ואפילו הכי (וזה המשך הפסוק): יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרו".

אמר רבא:
בשעה שמכניסין אדם לדין, אומרים לו:
נשאת ונתת באמונה?
קבעת עתים לתורה?
עסקת בפו"ר?
צפית לישועה?
פלפלת בחכמה?
הבנת דבר מתוך דבר?
ואפילו הכי, אי יראת ה' היא אוצרו – אין. אי לא – לא.

משל לאדם שאמר לשלוחו העלה לי כור חיטין לעלייה הלך והעלה לו א"ל עירבת לי בהן קב חומטון א"ל לאו א"ל מוטב אם לא העליתה:




שתי המימרות מוצבות במקביל לחלוטין, הנה, אם היינו עושים זאת בטבלה (בציור למטה):

הסדר__________| ר"ל_________| רבא

זרעים_________| אמונת_______| נשאת ונתת באמונה
מועד__________| עתיך________| קבעת עתים לתורה
נשים__________| חוסן _______| עסקת בפו"ר
נזיקין________| ישועות _____| צפית לישועה
קדשים_________| חכמת _______| פלפלת בחכמה
טהרות_________| ודעת _______| הבנת דבר


ומכאן, שכשם ש"אמונת" בדרשת ר"ל באה להזכיר את סדר זרעים, שכן מי שזורע, נזקק לאמונה גדולה. הוא מטמין באדמה זרעים הניתנים לטחינה ואפיה, מסתכן באבדנם מפגעים שונים, מתוך אמונה כי יקצור עשרת מונים מכל גרגר וגרגר. מול 'אמונת' , מעמיד רבא 'באמונה', וההקבלה – גם הלשונית – ממשיכה לכל אורך הדרש.

ומכאן "נשאת ונתת באמונה" , איננו – כאן במקום זה – על דרך היושר וההגינות, אלא האם האדם, פעל גם בענייני דרך ארץ, כמאמין בכך שפרנסתו מן השמים.

והדבר מייתר גם את קושיית התוספות בסנהדרין. ודאי שלו היה האדם קובע עתים לתורה, לא היה נתפס על נושא ונותן באמונה, כי באמונה היה עושה פרנסתו. השאלה מיותרת, משום שסדר הדברים לפי האמירה של רבא, מוכתב מסדרן של ששת הסדרים, ולאו דוקא מהיררכיית החשיבות של השאלות כלפי מעלה.
אם כי, תמיד ניתן לחזור לפירוש הרגיל, ולפיו רבא דוקא רצה להדגיש את חשיבות הדרך ארץ, שתיעשה בהגינות, ושיזכור אדם כי פרנסתו מידי שמיא.









(בשל תקלה אני לא מצליח להעלות את הטבלה, פתרון בדרך)






תוקן על ידי - מואדיב - 02/06/2005 9:54:16

.

חוששני התנין הגדול, שמא חחים שבלחייך מכאיבים למחשבתך הבוקר.


ודאי וודאי שמצאנו דרשות שונות על אותו הפסוק, אך כלום שתי דרשות שונות עומדות כאןלפנינו?

שתיהן, אחת המה. זו גם זו מכוונות במפורש לסוף הפסוק ולמסקנה, כי ראשית חכמה יראת ה', זו גם זו עומדות שתיהן על ההקבלה לששת סדרי משנה, הראשונה - של ר"ל - במפורש, והשניה - של רבא - שלא במפורש.

גם עורך התלמוד הבבלי סבר כי הן קשורות קשר אמיץ אחת לשניה, ועל כן כרכן במשיחה אחת והביאן עדינו ארוזות יחדיו, ומביאות בצותא לידי אותה מסקנה אחת. אם כך עשה רב אשי, מדוע תתעקש לטעון אחרת? מה הוכחה יש לך לדבריך שאינך מביאהּ לכאן?

המשך דבריך, אודות "מה חשב הנביא ישעיהו", מעידות על חוסר הבנה מוחלט של דרכו של מדרש. שמא נתחיל לחלוק על כל מדרשי הפסוקים שבתושב"ע? האם נתחיל ב"הנך שוכב עם אבותיך וקום" - מכאן לתחיית המתים מן התורה?
בנושא זה, מומלץ הפרק העוסק בדרשות חז"ל בהקדמת ח. אלבק למשנה, הוא לא ארוך, אך מיטיב להבין את ליבת דרשות חז"ל ושיטתם בכך.


נ.ב.
אני מניח כי בדבריך "תורף דרשתו של ר"ל" נפלטה לך טעות מקלדת, ואכמ"ל.

אנו סובבים סחור-סחור סביב אותה הנקודה, כחול העיניים.

אתה טוען שדרשתו של רבא נשענת גם על סדרם של ששת הסדרים, בנוסף על דברי ישעיהו, ואני טוען שלא.

אתה תומך דבריך בהצמדת שתי הדרשות. וכי לא מצינו פעמים רבות בתלמוד שבהן מובאות רצף דרשות על אותו פסוק? והלוא הנושא כאן הוא יראת ה', ולא ששת הסדרים.

למעשה, אני טוען את דבריי מכוח תער אוקהאם - אין צורך להניח הנחה שאנו מסתדרים טוב גם בלעדיה. מה גם שדבר זה יביא אותנו לידי אילוצים קשים (למשל, שמסכת קדשים עוסקת בפלפול לעומת מסכת טהרות שעוסקת דווקא בהבנת דבר מתוך דבר, ושהצפיה לישועה כוללת זהירות בנזקים).

לגבי הדרשות, ודאי שלא טענתי שזוהי כוונתו של ישעיהו זצ"ל, או שכוונת ר"ל שזוהי כוונתו. רק אמרתי שחלק מהדרשות, בהיותן דרשות, נאלצות להיות דחוקות משהו, בפרט במקרה דנן, שצריך להצמיד רצף ידוע אחד לרצף שני, בלי שמישהו כיוון לקשור ביניהם מראש (הדבר בולט ב'חוסן' שהוא סדר נשים - לפי רש"י בגלל היורשים, שהנשים מעמידות...).

לא הבנתי את תורף דבריך על תורף דבריי. על כל פנים, אם תוכל להבהיר את הצורך שלך לטעון ששתי הדרשות מבוססות על סדר המשנה, אשמח.

אמנם מואדיב, חשבתי גם אני על כך שיש תאימות בין דרשת רבא לפסוק שלםני פניה, ובזה אני מסכים עמך לחלוטין,

אך אני מחזק את ידיו של בן הלל באענתו כי אין לחייב קשר מוחלט בין דברי רבא לר"ל, ר"ל.

.

למדנו היום מדרש זה בדף היומי, ונזכרתי בדברים שנאמרו - ורציתי להוסיף עליהם את דבריו של ערוך השולחן בהלכות משא ומתן (סימן קנ"ו סעיף ג):

"משא ומתן באמונה" – אין הכוונה שלא יגנוב ולא יגזול או לעשות מידות ומשקלות שקרים; דדברים אלו אין נכנסין בכלל זה, דהעושה כן הוא רשע גמור.

ואסור לגנוב או לגזול או לאנות, בין ליהודי בין לאינו יהודי. ומן התורה עוברים בלאו על גניבת וגזילת אינו יהודי כמו על של יהודי, כמו שכתב הרמב"ם בפרק ראשון מגניבה, ובטור ושולחן ערוך חושן משפט סימן שמ"ח.

אלא הכוונה שיהא "הן" שלו צדק, ו"לאו" שלו צדק. וכשאומר שסחורה זו עולה לו כך וכך, ושהיא טובה – לא ישקר אף בכל שהוא. ושיהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות ודיבורו בנחת, ולא יצעוק ולא יחרף ולא יכעוס. וסוף הדבר שגם מסחרו הולך בשם טוב ופרנסתו מזומנת לו, והכל מאמינים לו. והבוטח בה' חסד יסובבנו."

ומעניינא דיומא - בארה"ב עצרו יהודי שספסק בחמרים הנדרשים עקב המגפה. תמהתי מה ההבדל בין רופא מומחה בעל שם הדורש סכום גדול בהרבה ממחיר השוק בשביל שירותיו, שזו התנהלות מקובלת והנימוק הוא שלכשרון יש מחיר, לבין ספסר שבכשרונו ניבא שיוכל לעשות כסף (קל), מי שוקל כשרון כנגד כשרון שזה כשרון יאה וזה לא, ובפרט בארה"ב,הקפיטליסטית (איין ראנד זצוק"ל היתה מענישה אותו?)  ההבדל היחיד שמצאתי הוא שזה כשרון וזו העזה, אבל הזהו הבדל מספיק?

אומץ אינו בהכרח דבר מוסרי. מבחינה כלכלית, נכון להעדיף תמיד את הכישרון. מבחינה מוסרית, אסור לתת לכישרון (הרווחי כלכלית) העדפה על פני האומץ, אלא 'דין פרוטה כדין מאה'. לא בגלל שהאומץ הוא מוסרי, כי לפעמים הוא דווקא לא. אבל נכון לתת לו גם כן את מקומו. ואמנם הנביאים לימדו, שחשיבות המוסריות לכלכלה היא חשיבות גדולה, באופן ישיר וגם עקיף. גם הנביאים הלכו במידת האומץ, אבל אמיצותם לא התבטאה באמיצות כלכלית, אלא באומץ מוסרי - לתת למוסר את מקומו הראוי לו. אמנם, אומץ הפוגע בכלכלה הוא מסוכן, ולא על כך דיברו הנביאים. אומץ נגד הטבע הגשמי הוא לא טוב, מלבד במקרי הכרח, כל מקרה לפי הראוי לו. אמנם, אמיצותם של הנביאים הייתה בהחשבת מקום האומץ כמידה חשובה שאין לוותר עליה - כמו גם שאר המידות שהם חשובות - ומידותיהם של הנביאים באמיצותם היו תמיד בצד הרוחניות השלמה, ועל כן לעולם לא היו פוגעים בטבע הגשמי, ועל כן אמיצותם הייתה כישרון ולא רק מידה בעלמא. דהיינו, אמיצותם ושאר מידותיהם היו דבר שיטתי, מידה ומידות הנלמדים בעומק ובשיטתיות. אבל היו מגינים על כל המידות באשר הם, גם כאשר תרומתם לכלכלה אינה ניכרת כתרומת הכישרון לכלכלה. ואמנם, בזה גדלה השאלה תמיד, כי תמיד צריך להגן על האומץ ועל המידות אבל באופן שהכלכלה והטבע לא ייפגעו. וזוהי מלאכה קשה שבמקדש, והוא כמה שכתב הרמח"ל במסילת ישרים בפרק י"ט "במשקל החסידות" לעשותה במשקל צדק ומדוייק, שאם לא כן יהפוך קערה על פיה, ובזה עיקר הטעיית היצר, ובזה עיקר הניסיונות הבאים לאדם בכל עניין, שהיצר מטעה בהם לאדם, ואם ישתדל ויתאמץ לעמוד על קו הצדק, אז יזכה במעשיו לרוחניות שלמה.

נשאת ונתת באמונה? האם עשית מהאמונה שלך עסק?