מי שמאמין אין לו שאלות....

""מי שמאמין אין לו שאלות.
ומי שלא, גם תשובות לא יועילו""

מה דעתכם על המשפט הזה?

תמה אני על המתקפה הגורפת על משפט זה.

אני סבור שיש להבדיל בין השימוש שעושים במשפט לבין המשמעות שיכולה להיות לו.

עד כמה שידוע לי, כפי שכתבתי לעיל, זה משפט שנועד לרצות את הצאן אשר בתוך המחנה. אם אין לך שאלות, עדיף. אם שמעת שיש כאלו ששואלים שאלות, דע לך שהם בסכנה, כי שום דבר לא ירגיע אותם. ודוק: מה שדרוש לבעל השאלה אינו תשובה אלא הרגעה.

אך האם זה התוכן היחיד שיש למשפט?

האם לא היו כאלו שמצאו את עצמם נלחמים על אמונתם? שואלים את עצמם באמת מהי האמת. אינם שבעי רצון מהמסרים שגדלו עליהם, מנסים להתמודד באמת עם המודרניזציה, עם הסתירה או הסתירה לכאורה בין דת למדע, בין דת למדעי ההיסטוריה וארכיאולוגיה, בין דת לפילוסופיה?

האם ר' נחמן לא שאל שאלות? והאם אותו ר' נחמן לא הזהיר שזה מסוכן וגרוע מאד לשאול שאלות? והאם לא ענה לעצמו שזו בעצם התשובה? (ויש לדון בהרבה בדבריו של האיש החכם והעמוק הזה).

ואם אתם מעדיפים, האם קירקגור לא היה כזה (גילוי נאות: בקיאותי בקיקרגור הינה חלקית בלבד, ובכל זאת עד כמה שידוע לי זה כך).

לכן הייתי מוסיף ומתקן על כל מה שנאמר לעיל:

רק המאמין שואל.

אבל, בניגוד לבורג ואחרים, לא ודאי לי כלל שיש תשובה לשאלות המאמינים.

יש כאן שלוש גישות, וכוונתי לשלוש גישות אצל האנשים החושבים, המסופקים והמאמינים באמת.

א. שיטת וטו: האדם החכם מוצא תשובה לכל השאלות, כי האמת ברורה היא, וכל אחד יכול לראות ולהבין שיש אלקים וכו'.

(יש כאלו שרואים זאת ברורות, כמו וטו, אבל בוודאי שלא כולם כאלו).

ב. שיטת מיכי: יש תשובות, אבל אין תשובות ברמה של הוכחה לוגית. אבל מי אומר שצריך הוכחה לוגית? אם תבקש יותר מדי, תישאר בלי כלום.

ג. השיטה האקזיסטנציאלית: יש שאלות, ואדרבה השאלות מתבקשות. אבל תשובות? לפעמים יש לנו תשובות, ואנו מאושרים ומצאנו את אלקים, ולפעמים אנו שוכחים הכל ושוקעים בתוך ים של חשכה וספקות, כמאמר החסידים: כשמעמידים אדם בנסיון, לוקחים לו את כל המדרגות.

אז יש כאלו שישמיעו את הציטוט של חן וחסד כדי לסתום פיות לצעירים או צעירים ברוחם. ויש כאלו שידווחו בצער על אותו משפט. כן, יש לי ספקות. וכן, איני מוצא להם פתרון. וכן, אני מתאמץ להחזיק באמונתי למרות גלי הים המתרגשים לבוא עלי.

בוודאי שנטיית ליבנו היא להקפיד על אלו שסותמים פיות. אך, כאמור, הקביעה הזו נכונה רק לגבי מגזר סוציולוגי מסויים ביותר. ויש עומקים גדולים בהרבה בתודעה האנושית מאשר מכירה הסוציולוגיה שלך, הורציוס (אמור להיות פרפרזה על משפט של שייקספיר).

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

אוי!!!
כמה אנטגוניזם משפט אחד יכול לעורר?!
ולעצם העניין. מתגובותיכם נראה,
שאתם מקדשים את עצם החקירה והדרישה באמונה.
והמשפט אומר, שהאמונה עצמה היא היא הדבר החשוב.

חן וחסד

אני משער שיש כאן אי הבנה.

א. מה שזיהית בתור אנטגוניזם נראה לי כתגובה לתופעה סוציולוגית שחלק מהכותבים כאן סבלו ממנה או מתנגדים אליה. וזו השיטה שהזכרתי גם אני בדברי לנסות למנוע מאדם שיש לו שאלה להתמודד איתה אלא תובעים ממנו להדחיק אותה, בתואנות שונות.

ב. עד שאתה מביא מן המשפט שלך ראיה לחשיבות האמונה, מדוע לא תביא מהפסוק "צדיק באמונתו יחיה"?

השאלה (שוב..., אבל שאלה פרשנית) היא האם הכוונה היא שיש מצוה להאמין ודווקא להאמין ולא לחשוב?

ולפי מה נדע מה הפירוש הנכון בפסוק?

ג. הלא יש ראשונים שמחשיבים את בירור הדעת והאמונה כמצוה. כגון הרמב"ם ואחרים. מה תאמר לשיטתם? האם אין הם "מקדשים את החקירה"?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

שאלת "מה דעתכם" על משפט עלום ומופרך. מימוני כדרכו-יש שיאמרו הבעייתית - ניסה 'להעלות' את שאלתך למרומי ההבנה.
ואתה אפילו לא מנסה להתיחס לדברי המגיבים ופוטר אותם כאנטגוניזם.
האמת אני לא מתלונן עליך, אלא על מיימוני ,ומשום מה יש לי תחושה שזה יעזור ככוסות רוח למת.

מי שיש לו שאלות - שיקח אוקסיטוצין -

תלמיד.

רק שכחת לציין שיקח את זה בהרצאה של אמנון יצחק או נויגרשל. כי אם חלילה יקח במקום אחר מי יודע לאן יגיע.

מי שרוצה שמה שהוא עושה ימצא חן בעיני כולם, לא יצא מהחדר שלו (פרופסור אלבוס דמבלדור).

ולכן,

אני סבור שהנושא הזה, גם נידוש בפורום, זה לא היה לעייפה.

אולי יעלה הרצון מלפני פותח האשכול, הוא מוזמן לענות על השאלה (שוב שאלה!) הבאה:

האם אין אדם שאין עולות אצלו שאלות?

האם לשאול שאלות זו עבירה?

ומנלן?

ולגבי השאלה האחרונה - היכן המקור בתורה לכך?

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו

נאך,

איני מסכים לזלול שלך האפריורי של פתגם זה. פתגם זה רווח אצל המאמינים מכל החוגים ושמעתיו בשם ר' חיים בריסקר אפילו.

דוקא כאן ראוי לו למיימוני לנתח המשפט ולא להתנהג בליצנות.

לדעתי בניגוד למיימוני (וכדרכו הוא סתירה אחת גדולה) המשפט נאמר בשתי רמות.

לפי רמה אחת. הכוונה לבטאות את השיטה האנטי רציונלית בתחום האמונה (בניגוד לדעת הרס"ג רבינו בחיי, והרמב"ם). גישה שאמונה היא למעלה מן השכל ושם אין קושיות (ולליטאים ביניכם, שיטה זו מבוארת באבי עזרי בשם ר"ח בריסקר על הרמב"ם). וכמובן כבר דנו על זה כאן בפורום וניתן לדון שוב בזה.

לפי רמה שני'. המשפט רצה לומר שמי שמנקרים אצלו ספיקות ושהוא ספקן במהותו (כמו אנשי עצכ"ח) הרי כל תשובות בעולם לא יועילו. הספיקות יכרסמו בתוכו ללא הרף (והרי מיימוני הוא אחד כזה, אך יש בתוכו התקפי אמונה הארה בלשון החסידים) . ואילו המאמין אינו ספקן מטבעו. אם כפי שחסיד יסביר מצד הנשממה שמאירה בו, או זה אופי מולד, או בגלל התרופה החדשה. כך או כך מדובר בהבדלי האופי המאמין מול הספקן ויש כאן פער בלתי עביר.

אתנחתא-מסתברא וכולם

(אני מקווה שלא מצאתי אצלי ליצנות).

תודה על ההתייחסות הענינית לשאלה. אתה בוודאי יכול לתרום הרבה לניתוח הדברים.

אמנם, יש לי כמה הערות על דבריך.

א. אולי מוטב לחלק בין על-רציונלי לאנטי רציונלי.

ב. האם אין סיכון בקביעה שאמונה היא למעלה מן השכל? איך ניתן להבחין בין אמונה נכונה לשאינה נכונה? על פי מקורות סמכות? ולפי מה מזהים אותם? למשל, איך נכריע במחלוקת בין, למשל, הרב קוק לאדמור מסאטמר?

ג. זו הנקודה המעניינת ביותר. החלוקה לטיפוסים. האמנם בני אדם מתחלקים לטיפוסים לפי אופיים, והמאמין יהיה מאמין, והספקן יהיה ספקן? ואם כן, אין מקום לדיון רציונלי, לנסיון של הידברות, השוואת שיטות ובירור מחירן התיאולוגי?

ואיך ניתן להסביר את האמונה של הרמב"ם באפשרות של דיון רציונלי? טעות? אם כן, במה הוא טעה?

ולשיטת החלוקה שלך לטיפוסים - האם אין כאן הכפפת החלק החושב והבוחר שבאדם למנגנון מכני ביולוגי או כמו ביולוגי?

השאלה המתבקשת בעיני כאן היא מה ההצדקה השיטתית לתפיסה הפסיכולוגית הזו? הכרה אמפירית של העולם, ואיזוהי, מדע מודרני או נסיון חיים? או, לאידך, גילויים תורניים? הפסיכולוגיה של הקבלה או החסידות?

אשמח אם תמשיך ותבאר יותר, כלומר אם הדבר עדיין נמצא בתוך התחום שהינו בר הידברות, שבו עדיין שייך להפעיל את המתודה הרציונלית.

שומר פיו ולשונו
שומר מצרות נפשו